מוסי ישב לקרוא את "הארי פוטר" בפינת החדר, ואני זפזפתי בערוצי החדשות. מגיפה עולמית הופכת במהרה לפאניקה חדשותית מסביב לשעון. במדינה כמו אצלנו, שבה חצי מהאזרחים מכורים לאקטואליה, זו באמת סיבה למסיבה.
"סיימתי עוד פרק בספר!"

"כל הכבוד, מוסי. באמת כל הכבוד! שתדע לך שכל הקריאה הזאת, במיוחד באנגלית, תפתח לך את המוח. למרות שחשוב גם להקפיד ולקרוא בעברית, כן? אמנם השפה שלנו פחות עשירה משל כל האנגלוסקסים המכובדים, אבל לא יזיק לך לדעת גם אותה על בוריה." 

"לא אוהב לקרוא בעברית, אוהב לקרוא רק באנגלית, בשפת המקור. אבא תמיד היה אומר לי שחשוב לקרוא בשפת המקור."

מי אני שאתווכח עם ילד יתום מאב?

"אבא שלך צודק, אבל עברית היא אחת השפות העתיקות בעולם. תכל'ס, אנחנו יכולים לקרוא את התנ"ך בשפת המקור, שזה די מגניב."

"שונא תורה, חרא של מקצוע."

"איך אתה יכול לאהוב את הארי פוטר ולשנוא את התנ"ך?"

"מה הקשר בכלל? הארי פוטר זה ספר עם עלילה משוגעת."

"והתנ"ך לא? התנ"ך זה ספר משוגע עם המון סיפורים."

"מה, אתה דתי?"

"מה הקשר לדתי? אי אפשר להיות חילוני ולהעריך ת'תנ"ך? להיפך, אפילו אם יוצאים מנקודת הנחה שאלוהים לא קיים, הספר עוד יותר מעניין."

"לא יודע."

"מה, מיתולוגיה יוונית אתה לא אוהב?"

"אוהב, בטח אוהב! קראתי את כל הספרים של פרסי ג'קסון."

"נו, אז התנ"ך, לפחות חלקים ממנו, זה בול המיתולוגיה היוונית, רק עוד יותר מעניין."

"איך יותר מעניין?"

"התנ"ך לא מספר לך על כל מה שקרה. הוא נותן לך חלקי מידע מאוד קטנים, ואתה צריך לדמיין לבד את החסר."

"אותי המיתולוגיה הרבה יותר מעניינת."

"מה איתך, מוסי? תן צ'אנס. מה גם שהמיתולוגיה והתנ"ך יכולים להיפגש."

"מתי הם נפגשו?"

"כמו במשל על סיזיפוס ועל קהלת."

"לא מכיר."

"איך אתה לא מכיר?"

"על סיזיפוס נדמה לי ששמעתי. הוא היה מלך שגלגל אבנים במעלה ההר, לא?" 

"יפה!" את האמת, לילד בכיתה ד' זה לא רע בכלל גם אם הוא חנון. 

" אבל את קהלת אני לא מכיר."

"אתה מכיר את סיזיפוס ולא מכיר את קהלת? 'כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא.' לא מכיר?"

"לא מכיר."

רציתי להתחיל לספר למוסי את המשל על סיזיפוס ועל קהלת, אבל אז נזכרתי שקהלת זה לא בדיוק הטקסט שמתאים לילדים בתקופת הקורונה. כל היעדר התכלית של הקיום האנושי וכל הנושאים הכבדים האלה. נראה לי שעדיף להתחיל איתו במשהו פשוט יותר כמו סיפור מבראשית, או קליל יותר כמו מגילת אסתר.

"אתה יודע מה, מוסי? עזוב. בוא, אני אספר לך סיפור מגניב אחר מהתנ"ך."

"לא, מה, דווקא נשמע מעניין כל הקהלת והסיזיפוס הזה."

"כן, מוסי, אבל מדברים שם על דברים שהם לא לגילך. על מוות ועל מהות החיים ועל כל מיני שטויות של מבוגרים, שהן לא הכי מעניינות."

"אחרי שאבא נפטר, דיברתי הרבה עם הפסיכולוגית על שאלות של מוות והתאבדות." 

שקט השתרר. הטון שבו הוא אמר את זה היה כמעט משוויץ. גירדתי בראש בחוזקה כמה שניות. 

"אני אספר לך, מוסי. אבל, וזה אבל גדול, אתה מבטיח לי שאתה לוקח את הסיפור בקלילות. האמת היא  שגם יש לו סוף טו…"

"אל תספר את הסוף! זה יהרוס את כל המתח."

הרהרתי בליבי כמה שניות, ובסוף החלטתי ללכת על זה. אם נצא מהמגיפה הזאת בחיים, אני מודיע מראש שאני לא לוקח אחריות על מה שיצא מהילד.
"ביום בגרותו נשלח הנסיך קהלת להרים הגבוהים במדרונות השאול. לא עזרו לו התחנונים הרבים להוריו, אביו החליט שהוא יישלח. בין האב לבנו אף פעם לא שררה אהבה גדולה במיוחד. קהלת חשב שהאב מקנא עד עמקי נשמתו ביחס החם שקיבל הנסיך מאמו. בצעירותו, היה הנסיך מתגנב למיטתה של האם המלכה והיא הייתה מחבקת אותו חזק לגופה ולוחשת באוזניו מילות אהבה מלטפות. שנתו של הילד הייתה טרופה, ורק בגיל מאוחר הפסיק להגיע למיטת האם. בגיל עשר  הוגשה לו החרב בפעם הראשונה. כולם ציפו שיהפוך במהרה ללוחם מיומן כמו אחיו הגדולים, אבל התקוות, כדרכן של תקוות, התבדו. 'לוחם גדול הוא לא יהיה, אבל מי יודע, אולי מלומד?' היו אומרים חכמי החצר לאב הנבוך. קהלת הנער גילה סקרנות רבה בכל דבר שעסק בו. תחביבו העיקרי היה להסתובב בחצר המלכותית ולפטפט שעות ארוכות עם ציפורי השיר שצייצו בחצר. מובן שאחיו לעגו לו. לא היה בו המרץ המתפרץ שאפיין את שאר נסיכי הארמון ולא הקסם שלהם בקרב נשים. כשלא הסתובב בחצר, נהג קהלת לכתוב על מנהגי האדם והטבע. מגיל צעיר היטיב לראות רוע ושקר ורמייה ושנאה. כל צרות העולם נחתו על כתפיו של הנסיך הצעיר ומילאו את ליבו צער. "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת… רָאִיתִי אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ… כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב…" 

"'יוסיף דעת יוסיף מכאוב?' כלומר, ככל שאתה חכם יותר, ככה אתה עצוב יותר?"

"משהו כזה…"

"גם אמא שלי תמיד אומרת שאנשים חכמים יותר בסוף עצובים יותר."

"אתה חושב שזה נכון?"

"לא יודע, אבל אני יחסית חכם, וגם אני עצוב הרבה לפעמים."

"היית מוכן להיות טיפש בשביל להיות לפעמים יותר שמח?"

"לא יודע. אולי. נראה לי שעדיף להיות חכם ועצוב מאשר שמח וטיפש."

"אני מקווה שתהיה גם חכם כמו שאתה וגם יותר שמח."

"גם אני מקווה. תודה."

"בהגיעם לבגרות נהג המלך לשלוח את נסיכי הארמון למסע. הבן הגדול, אבשלום, בנו האהוב של המלך, נשלח למסעות מלאי סכנה וחזר גיבור חיל ולוחם מיומן. מגיל צעיר חשש קהלת מהמסע הצפוי לו. במשך שנים בכה לאמו היפה שהוא אינו מוכן ואינו יכול ואינו רוצה לצאת למסע שכזה. בטקס שנערך בחצר המלכות, ציווה האב על הבן להרחיק להרים הגבוהים של מדרונות השאול, כדי לעזור למלך סיזיפוס במשימתו הגדולה. למשמע החלטת האב הרגיש קהלת שהאדמה נשמטת מתחת רגליו, שליבו נעתק מחזהו ושכל בטנו מתהפכת מהקרביים החוצה. זו הייתה הפעם הראשונה שהנסיך הצעיר בכה מול האב המאיים. לכנות בשם 'בכי' את יבבות הכאב של קהלת, זהו עלבון צורב לעצבות. הנסיך הצעיר נפל על רצפת החצר, גופו רעד בעוצמה, והדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניו."   

"באותו לילה נגעה האם במלך כפי שלא נגעה בו מעולם. היא רכנה מעליו, ליטפה ועיסתה את גופו, ולבסוף התחננה שבנה לא יישלח למסע. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעה מהמלך 'לא'.
ביום צאתו למסע אימצה האם את קהלת חזק לחזה ולחשה לאוזניו מילות אהבה: 'ראה זאת כהרפתקה, הרפתקה שבסופה תוכל לכתוב אלפי שירים חדשים!'

חודשים רבים עברו על קהלת ועל פמלייתו הצנועה, עד שהם הגיעו אל מדרונות השאול. הוא חצה את חולות המזרח, הצפין להרים הגבוהים ובילה שעות בירידה אל מעמקי האדמה. לבסוף הוא הגיע לכניסה לשאול, שם נפרדה ממנו פמלייתו. לקהלת הצעיר כבר לא נשארו דמעות. שד כחול, קטן קומה, נמרץ וחייכן קיבל את פניו: 'הנסיך קהלת, הנסיך קהלת,' קרא נמרצות, 'המלך סיזיפוס ממתין לך, בוא אחריי!'

מוסי צחק. "תעשה שוב את הקול של השד!"

נשמתי נשימה עמוקה וחיקיתי קול גבוה, מאנפף וצרוד: "קהלת, בוא אחריי, קהלת."

"אתה עושה טוב קולות."

"תודה, תודה, אני משתדל." אמרתי בעודי מסמן תנועות הודיה גדולות עם הידיים. מוסי צחק, ואחרי שנרגע חזרנו לסיפור. 

"רבים נוטים לחשוב שאדמת השאול בוערת, אך זוהי טעות נפוצה. אדמה השאול רטובה וקרה כאדמה בוצית ביום חורפי, ורוח קרירה נושבת בין גבעות המקום. 'המוות הוא קר ורטוב' הסביר השד לקהלת." (ואני חזרתי על הקול המאנפף והצלחתי להוציא עוד צחוק מבין שפתיו של מוסי).

"אחרי שלושה ימים של מסע מפרך לבטן האדמה, פגש הנסיך בסיזיפוס. הייתה זו דמות גדולה, ענקית ממש, שנעמדה מולו. מבטו הבוחן של הנסיך קלט ידיים גדולות, מלאות בחתכים אדומים וסגולים. 'ברוך הבא,' אמר האיש הגדול בקולו הנמוך והעבה, וקהלת הנהן חלושות. במהלך מסעו הארוך מארמונו שבירושלים אל מעמקי השאול, קרה משהו לנסיך הצעיר. הבהלה התמידית שאפפה אותו, נעלמה, ובמקומה הגיעה תחושת קהות בלתי מוכרת. העולם לא התרגש עליו באותן העוצמות שהכיר. הוא היה עייף מן המסע אל השאול ועייף מן החיים עצמם.
המלך סיזיפוס הדליק מדורה קטנה וציווה על קהלת ללכת לישון. 'מחר אנו קמים מוקדם'. שעה לפני הזריחה הונחה בכבדות יד עבה על כתפו של הנסיך. 'צריך לקום', אמר סיזיפוס בקולו העבה. הנסיך התעורר בבהלה, ובחילה חזקה מילאה את גרונו. כבר חודשים רבים שתחושת הפחד שאותה הכיר היטב משנות ילדותו, קרעה את חומות הקהות שעטה על עצמו בשעות הקימה, אך נעלמה כלא הייתה בצהרי היום. במהלך מסעו אל השאול התקשה הנסיך להתעורר. היו ימים שבהם נשאר לישון עד שעת הצהריים המאוחרת ודחה בבוז את טענות מלוויו. 'מחר,' היה מבטל את דבריהם בידו המונפת. 'נמשיך מחר'. הפעם זאת לא הייתה אפשרות. סיזיפוס פרש את ידיו הגדולות, ניער את קהלת ממשכבו והרים אותו על רגליו. 'בוא אחריי,' סימן לנסיך בידו, והנסיך עקב אחריו. אבן גדולה נגלתה לפניהם, ומאחוריה – השביל למעלה ההר. סיזיפוס הראה לקהלת את התנוחה הנכונה לפריסת הרגליים, 'כדי שלא יהיו לך אחר כך כאבים בגב.' בהלה הציפה את ליבו של הנער. 'איני יכול!' הזדעק, 'האבן הזאת… ענקית!' סיזיפוס חייך. 'תתחיל לדחוף.' השניים החלו לדחוף את האבן במעלה ההר. במהרה החל הנסיך הצעיר להתנשף וידיו רעדו. עייפות גדולה נפלה עליו, והאבן הגדולה נשמטה מבין ידיו. עד לאותו הרגע שמר סיזיפוס על קור רוח בנוכחותו של הנסיך הצעיר, אך מרגע שהאחרון עזב את מלאכת הדחיפה, החל המלך הגדול לצרוח על הנער המבוהל. קהלת קפץ ממקומו וחזר לדחוף את האבן. השקט ששרר כעת בין השניים היה קשה לנסיך הצעיר. המלך אסר עליו לדבר, כדי שכל כוחותיו יוקצו לדחיפה ולנשימה. קהלת חשב על ליל האתמול. מגיל צעיר התרגל הנסיך לגעת בעצמו לפני השינה. הוא היה לוחץ את איברו נגד הקרקע וחושב על גופן העירום של נשות החצר. בליל האתמול, כמו במרבית הלילות הקודמים, איברו של קהלת לא הזדקר. 'אפילו גופי בוגד בי,' חשב, 'מונע ממני בדל קטן של נחמה'." 

עצרתי לרגע את מלאכת הסיפור. שוב נגררתי לפרטי מידע שלא הייתי אמור לספר למוסי. ניסיתי להסתכל בעיניו. הוא השפיל את מבטו, אך על פניו עלה חיוך ממזרי. אינני יודע אם הדברים שאמרתי הביכו אותו, או שאולי העלו אצלו ריגוש מסוים. הוא היה בדיוק בגיל שבו החשקים המיניים מתחילים להתעורר. התלבטתי אם לפתוח איתו את הנושא, אבל החלטתי בינתיים לא לעשות זאת. השיחה הגלויה על מין ואוננות תחכה. מי יודע, בקצב הזה של הכניסה לבידוד אולי עוד שבוע שבועיים כבר אעביר לו שיעור בחינוך מיני?  
"זו הייתה שעת צהריים מוקדמת. קהלת התשוש דחף כבר את האבן זמן ממושך במעלה ההר. ידיו התמלאו בשריטות ובפצעים שותתי דם, השמש הקופחת יקדה על ראשו וכל גופו הסתחרר. ברגע הזה חשב הנסיך הצעיר על המוות. הוא הסתכל על המדרון התלול שלצידו וחשב להרפות מן הסלע ולקפוץ לתהום. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהנסיך הצעיר חשב מחשבות אפלות שכאלו. בגיל עשר היה נעמד על אדן החלון במגדל המלכות הגבוה ומהרהר בטעם חייו. מעולם לא היה בו האומץ לממש אותן התשוקות, והוא כעס על עצמו על שפחד. גם ברגע הזה, כשידיו ורגליו צווחו מכאב, הוא לא העז. הפחד שיתק אותו.
השעות חלפו לאיטן, החום שרף את עיניו וידיו התמלאו בדם. קהלת היה שקוע כל כך בשיחות עם עצמו, עד שבשלב מסוים איבד כל קשר עם המציאות. לפתע התעורר מוחו, והוא ראה בקצה מבטו את פסגת ההר. כוח פלאי נכנס בגפיו של הנסיך הצעיר והוא החל לדחוף את הסלע הגדול נמרצות. 'עוד קצת,' מלמל לעצמו 'עוד קצת.' הוא נשם ונשף ודחף וצווח, ונשם ודחף ונשף וצווח, עד שלבסוף האבן הגדולה ניצבה על קצה ההר. הנסיך הצעיר נחת על הארץ וחיוך קטן עלה על פניו. 'כל הכבוד!' אמר המלך. מילים אלו שברו את השתיקה הארוכה ששררה בין השניים. 'כל הכבוד!' חזר המלך בשנית. הוא הסתובב סביב האבן שלוש פעמים, נשם נשימה עמוקה ודחף את האבן בחזרה אל תחתית המדרון. קהלת הסתכל נדהם על האבן הגדולה שהתגלגלה במהירות אל תחתית ההר. דמעות עלו בעיניו ובקול שבור החל לצרוח על המלך סיזיפוס: 'איך יכולת?! איך יכולת? שטן!' הנסיך הצעיר הכה נמרצות את גופו העבה של המלך, הכה וצרח, צרח והכה, עד שלבסוף התמוטט על האדמה. סיזיפוס חיכה כמה רגעים. אחריהם הקים את הנסיך התשוש על רגליו וציווה עליו להסתכל אל האופק. השמש שקעה על מדרונות השאול, והשמיים התמלאו צבעים עזים של כתום, אדום, צהוב, סגול ולבן. זה היה המראה המרהיב ביותר שהנסיך הצעיר ראה מימיו. הוא נשם נשימה עמוקה, כזאת שלא נשם כמותה הרבה מאוד זמן. 'כל הכבוד,' חזר סיזיפוס בפעם השלישית. 'אין לנו פה עוד הרבה זמן. צריך עוד להספיק לרדת בחזרה ומחר קמים באותה השעה כדי לדחוף את האבן במעלה ההר.' הנסיך הסתכל אל עבר האופק. רוח קרירה נשבה על פניו ודמעה קטנה זלגה מעינו השמאלית על לחיו. 'אני חי!' אמר לעצמו למראה השקיעה. 'אני חי, אני חי, אני חי!'" 

נשמתי עמוקות גם אני והסתכלתי על מוסי. אהבתי לראות איך הגלגלים מסתובבים לו במוח כשהוא חושב. 

"כמה זמן קהלת נשאר שם?"

"אני יודע, כמה שנים."

"ובסוף מה קרה איתו?"

"זה כבר כתוב בתנ"ך. אתה מוזמן לקרוא." הוא הנהן. "אתה רואה שזה לא כזה משעמם?"  

"סתם כי חיברת בין זה לבין המיתולוגיה. בלי סיזיפוס זה בכלל לא היה מעניין." 

חייכתי. החלטתי שאתן לו לנצח בוויכוח הזה. 

"מוזר לי שהוא שנא את אבא שלו, אתה יודע?" 

"לא יודע אם הוא שנא אותו. הוא היה בגיל כזה, ובסוף היו ביניהם יחסים מורכבים."

"אני מאוד אהבתי את אבא שלי. אחרי שהוא נפטר גם אני הייתי מאוד עצוב, ואמרתי לפסיכולוגית שאני רוצה למות."

מה אומרים לילד על דבר כזה?

"הייתי עצוב כל הזמן, ולא תמיד היה לי חשק לחברים, או שהייתי כועס, כל הזמן כועס, על הכול כמעט. אתה מבין?"

אם לומר את האמת, הבנתי. רציתי לספר לו על החרדות ועל המחשבות האובדניות שפקדו אותי בזמן התיכון. על הטיפול הפסיכולוגי ועל הכדורים הפסיכיאטריים, אבל לא רציתי, לא כי התביישתי ממנו. הוא ילד קטן, מה יש לי להתבייש? פשוט לא רציתי לקחת לו את המקום. רציתי שהעצבות שלו ורק שלו תהיה נוכחת. אני כבר ילד גדול, ולמדתי להסתדר עם העצבות בכוחות עצמי. בכל זאת יש בינינו הפרש של כמה שנים. הנחתי יד בוטחת על הכתף הימנית שלו ואמרתי:

"אני מבין, מוסי. כלומר, אני מקווה שאני יכול להבין."

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

רוצים להשאר מעודכנים?

זה חינם לחלוטין - ואני מבטיח לא לחפור יותר מידי (: