מוסי ואני ישבנו מול הטלוויזיה. פירקנו שני דליי פופקורן ובקבוק וחצי של קולה זירו. 

"לא כל כך אהבתי."

"מוסי, אל תגיד את זה. בבקשה, תחזור בך."

"אני בסך הכול אומר את האמת. לא כל כך אהבתי."

"מוסי, זה סטארוורז! זה מגניב לאללה! יש להם חרבות אור והם שולטים בדברים בכוח המחשבה ויש מלא חייזרים. זה כמו הארי פוטר, רק בחלל."

"זה בכלל לא דומה להארי פוטר, ואני גם בכלל לא אוהב חייזרים."

"מה? אתה משוגע על כל הראש. כישופים זה מגניב ויש לזה מקום, אבל זה לא משתווה למדע הבדיוני. תחשוב שכישופים אף פעם לא יהיו ממש קיימים, אבל מדע בדיוני מאפשר הצצה אל העתיד. חלליות, חייזרים, מכשירים שמעצימים כוחות מחשבה. אולי אתה ואני עוד נזכה לראות את זה."

"אבל אין חייזרים בכלל."

"איך אתה יודע?"

"כי אין. פשוט אין. זה בכלל לא קיים."

"אני לא אחד מחובבי הקונספירציות, שמאמינים שהגיעו חייזרים לכדור הארץ ושממשלת ארצות הברית שומרת אותם באיזה אזור מאובטח בכספת; אבל תחשוב על זה שסטטיסטית בדוק יש חייזרים. יש מיליארדים על מיליארדים של כוכבי לכת, אז חייב להיות שם עוד מישהו חוץ מאיתנו."

"לא יודע… נגיד."

"טוב, אתה ילד, אתה לא מבין כלום. שנראה ת'חלק השני?"

"לא בא לי. משעמם."

שוב המילה הזאת – "משעמם." עם כל הכבוד למגיפת הקורונה, הורים בכל רחבי הארץ צריכים להתמודד עם מגפה מסוכנת הרבה יותר – מגפת השעמום. מדובר ביצורים קטנים ואנרגטיים, שצריך לספק את חושי העניין שלהם עשרים וארבע  שעות ביממה. 

"אז מה נעשה?"

"לא יודע, תגיד אתה. אתה שומר עליי, לא אני עלייך."

עקרונית הוא צודק. זה אני שצריך לבדר אותו ולא הוא אותי. 

"אתה בטוח שאתה לא אוהב את החלל החיצון?"

"לא אוהב. למה?"

"סתם, יש לי אחלה סיפור על החלל החיצון."

"אין לך משהו על קוסמים?"

" האמת שלא, אבל יש לי משהו ממש טוב על החלל החיצון."

"הוא באמת ממש טוב?"

"לא יודע, אבל שווה לנסות. זה על העתיד כזה."

"בסדר."

הוא הוריד את הטלפון וישב על הכורסא שליד הספה הרחבה שבמרכז הסלון. 

"אני מקשיב."

"אתה מכיר את כוכב הלכת צדק?"

"כן, שמעתי עליו."

"אז עקרונית זה מתרחש בעוד כמה מאות שנים על אחד הירחים של…"

"אתה שוב עושה את זה."

"עושה מה?"

"כמו שמסבירים בדיחה, נו, אתה מסביר ת'סיפור. פשוט תספר אותו."

"אבל אני לא בטוח שתאהב אותו, אז אני מספר לך חלק כדי שתחליט אם להמשיך."

"אמרתי שננסה, נכון? אז תספר לי."

מזגתי עוד חצי כוס קולה ולקחתי שני גרעיני תירס אחרונים. אני מת על הגרעינים שלא נפתחו ושנשארו בתחתית הדלי. אני לועס אותם כמו סוכרייה קשה ומלוחה כזאת. 

" 'היום יהיה יום קיץ,' לחשה לעצמה ג'וליה כשהמערכת הממוחשבת השמיעה ציוצי בוקר טוב. 'היום יהיה יום קיץ,' הכריזה בתקיפות מחויכת בעודה שרה לעצמה ולכיפה. מגיע לה שהיום יהיה יום קיץ. היא עבדה כל כך קשה ביום ה- 4575. מאז שהייתה צעירה במתחם האימונים בכוכב האם, אהבה ג'וליה את הקיץ. בחורף היה לה קר מידי, בסתיו היה עדיין צונן, והאביב נראה לה כמו חיקוי דהוי של העונה האהובה. היא לא נמשכה ללבלוב הפרחים או לפרפרים יפי הכנף, היא נמשכה לחום הנהדר שהקרין כולו על גופה הארוך. ג'וליה התמתחה. עשרה כיפופים לצד ימין ואחר כך עשרה כיפופים לצד שמאל. אחרי הכיפופים החלה בשגרת הבוקר של שימון הצירים ברגלה הימנית וצחצוח מתמשך של פלג גופה העליון. 'היום יהיה יום קיץ' חזרה והכריזה, 'היום יהיה יום קיץ.' היא יצאה החוצה. עלי שלכת כתומים נערמו בחצר, עצים ערומים נראו באופק ורוח קרירה נשבה באוויר. עוד יום סתווי על הכיפה הגדולה בירח קארמה. בהחלט לא יום קיץ. לפתע הרגישה נורא. בחילה עזה תקפה את בטנה, ליבה דפק בחוזקה ומחשבות טורדניות ניקרו במוחה. ג'וליה חזרה וניתחה את פעולותיה מאתמול. כמה שעות הסתובבה על האדמה הסלעית, כמה אבנים אספה במהלך העבודה, כמה נתונים העבירה חזרה לכוכב האם. הכול דפק כמו שעון ביום ה-4,575, אז מה, לעזאזל, היא עשתה שהגיע לה לקבל יום סתווי? היא נשמה נשימה עמוקה, החזיקה את האוויר בסרעפת ולחצה לחיצה ממושכת על הכפתור הורוד שהוצב בצד השמאלי של מצחה העבה, עוד לחיצה ממושכת שבסופה כאב הבטן נעלם. הלב חזר לדפוק כסדרו, והמחשבות הטורדניות נפסקו. חיוך עלה על פניה. היום ה – 4,576  בקארמה עומד להתחיל, והוא יהיה יום נהדר.
ג'וליה עמדה מול דלת הכיפה. לגופה לבשה חליפה כתומה ועבה ועל ראשה הונחה קסדה ענקית שהותאמה בדיוק למידותיה. היא הקישה קוד בן שבע ספרות, ודלת הכיפה הענקית נפתחה לרווחה. ג'וליה ריחפה באוויר והחלה לדלג אל עומק הירח. בחוץ נכונה לה טמפרטורה של 110 מעלות צלזיוס, אבל בתוך החליפה הייתה טמפרטורה קיצית של 22 מעלות. בעזרת מכוש חשמלי היא פירקה שכבות סלע שונות ואספה אותן לתיקה בצנצנות רחבות. היא ניסרה את האבנים הצבעוניות ומיקמה אותן במקומן. 

בשעות הצהריים ג'וליה הרשתה לעצמה לשיר. בכוכב האם לא אהבו את תחביב השירה שלה  ודרשו שתשיר לכל היותר שיר אחד כל רבע שעה. לא היה סגנון מוזיקלי שג'וליה לא אהבה, אבל היא נמשכה במיוחד לשירים ממחזות זמר של המאה ה20. משהו בקצב של המוזיקה העתיקה הזאת ריתק אותה ושאב אותה לתוכו. 'קברט', 'חנות קטנה ומטריפה', 'שיער', היא צפתה בכולם אין ספור פעמים בשעות הפנאי המעטות שהוקצו לה בלו"ז. היא הייתה מנסרת את האדמה הצבעונית ושרה. שרה כמו מטורפת, שרה לקהל דמיוני, שהציף את הירח סביבה ובסיום מחא לה מחיאות כפיים סוערות. פתאום זה הכה בה. אתמול, בין השיר התשיעי לעשירי, היא חיכתה רק שתים עשרה דקות וחצי במקום חמש עשרה דקות. מערכת הפיקוח יודעת הכול. לכן היא קיבלה יום סתווי בכיפה הגדולה במקום יום קיץ שרבי ונעים. ג'וליה רצתה לשרוט את עצמה עד זוב דם, אבל חליפת החלל לא אפשרה זאת. היא שנאה כאשר התשוקות האנושיות גברו עליה. דופק הלב שלה שוב האיץ וגם הבחילה חזרה. היא לא חשבה פעמיים ולחצה לחיצה ארוכה על הכפתור הוורוד שבצד המצח. תוך עשרים וחמש שניות היא נרגעה. בכוכב האם הזהירו אותה שעדיף לא ללחוץ על הכפתור יותר מפעם אחת ביום, אבל באותה נשימה גם אמרו במפורש שאסור לה לסבול, ושאם קשה לה מידי, היא יכולה ללחוץ. באותו רגע ג'וליה החליטה שעד סוף היום היא תפסיק לשיר, גם כאמצעי ענישה על מאורעות האתמול וגם כי אולי זה מה שיביא את יום הקיץ המיוחל. היא המשיכה בעבודת הניסור בשקדנות. עוד שלוש שעות מסתיים יום העבודה, ואז היא תוכל לחזור הביתה ולצפות במחזות הזמר שכל כך אהבה."

חדלתי לרגע לדבר. ראיתי שעיניו של מוסי מביטות בחריץ הספה ובקערת הפופקורן החצי ריקה. 

"לא מעניין אותך, הא?"

" זה לא שזה לא מעניין אותי, אני פשוט לא הכי מבין."

"מה אתה לא מבין?"

"לא הבנתי אם היא רובוט או בן אדם."

"היא עקרונית חצי חצי, אבל אנחנו עוד אמורים להגיע לזה."

"וגם מה הקשר לשיר? באיזה סרט על החלל החיצון שרים שירים על הירח?"

"תחשוב שהמסכנה תקועה שם על הירח המסריח הזה, ואין לה מה לעשות, אז היא שרה שירים. חצי מדינה יוצאת החוצה לשיר עידן רייכל במרפסת אחרי בידוד של שבוע, אז למה היא, שתקועה שנים על ירח בקצה החלל, לא תשיר? זה הגיוני."

"טוב."

"עזוב, מוסי, לא בכוח. אתה יודע, אני מנסה לשמח אותך, אבל אם זה לא מעניין, חבל על הזמן של שנינו."

"לא, זה בסדר, אתה יכול להמשיך, אבל תכניס קצת קצב לסיפור, שתהיה איזו התרחשות."

"התרחשות?"

"כן, התרחשות. תעשה שמשהו יקרה פתאום, משהו מפחיד טיפה, שיהיה מתח."

"אהה, בסדר. אפשר לנסות."

"לפתע, ובלי שום התראה מוקדמת, הופיע כדור אש ענקי בשמיים. מעין מטאוריט אדיר ומאיים. ג'וליה הפסיקה את עבודתה ובהתה בכדור הענק. אחרי כמה  דקות הוא נעלם מהאופק ונשמע רעש אדיר. ג'וליה רעדה מפחד, הדבר האחרון שהיה חסר לה עכשיו זה מפגש עם גורם זר. כבר קרוב לשתים עשרה  שנים היא נמצאת על ירח קארמה, ומעולם לא פגשה אף אחד. בהתחלה הבדידות הייתה קשה לה, אבל עם הזמן היא התרגלה אליה ואפילו התאהבה בתחושת הבדידות.  אף אחד לא הסתכל עליה בעיניים שיפוטיות כמו בתקופת ההכשרה בכוכב האם. היא ידעה שהעיניים הבוחנות היו לטובתה, ושכאן המערכת מפקחת עליה במקום המפקדים, אבל היה לה נעים שבני אדם לא היו מעורבים ישירות בהליך הפיקוח. מבט אנושי מאוכזב יכול היה לפצוע אותה יותר מכל מכוש חשמלי תועה. ג'וליה הביטה בענן העשן, והדופק בליבה האיץ.  היא לא רצתה ללחוץ בשלישית על הכפתור הורוד במצחה. היא מעולם לא לחצה על הכפתור יותר מפעמיים ביום אחד, והיא לא הייתה בטוחה מה יהיו ההשלכות של מעשה כזה. היא נעצה בחוזקה את ציפורניה החדות בבשרה ונשמה נשימות עמוקות. ככה עמדה קפואה על מקומה חצי שעה, כשהיא דוממת ומבוהלת, עד שנשמע קול עמום מרחוק." 

"זה בסדר, או שפחות עובד?"

"לא, נו, זה בסדר, תמשיך."

"עד שנשמע קול עמום מרחוק. 'יש כאן מישהו?' קרא הקול. מערכת השפות המובנית שבראשה תרגמה לה את הנהימות המשונות. היא ציפתה לגרוע מכול, והגרוע מכול אכן התממש. היה זה איש מאדים. 'אני כאן,' הצליחה ג'וליה להוציא מגרונה קול נחוש שהפתיע גם אותה. 'M18946, ואני הסגן האחראי על ירח זה מטעם שלוחת כוכב האם המאוחדת.'
'דרואידית, אני רואה…' סינן הקול בזלזול. ג'וליה נבהלה מעט, אבל השתדלה שהדבר לא ייראה על פניה. מזה מאה שנה מילת הגנאי 'דרואיד' הייתה אסורה בכוכב האם. מה גם שהיא בכלל לא דרואידית, היא הומו-דרואידית, הלחמה מושלמת בין ישות אנושית בסיסית לרובוט דמוי אדם.
'שכחתי שהמילה הזאת אסורה אצלכם בכוכב האם. סלחי לי, אני לא רגיל לתרבות הפוליטקלי קורקט הזאת שלכם, אנשי הארץ.' "
"מה זה פוליטקלי קורקט?"

"אמממ… איך אני אסביר? זו תקינות פוליטית כזאת. ניסיון להגיד את האמת בצורה עדינה יותר. נגיד, יש לך יוצאי אתיופיה בכיתה, נכון?"

"כן."

"אז אתה בחיים לא תקרא להם 'כושים,' נכון? כי זו מילת גנאי לאדם שחור. ויותר מזה, אתה גם לא תקרא להם 'אתיופים' או ל'רוסים' 'רוסים,' כי כולם ישראלים, נכון? אז תגיד 'יוצאי אתיופיה' או 'יוצאי ברית המועצות, אתה מבין? זו מין שמירה על שיח מכבד, אבל לפעמים גם קצת צבוע, מכבסת מילים כזאת."

"זה כמו שהמורה שלי צרחה על יניר כשהוא קרא לי 'יתום', כי זה מעליב, למרות שאני באמת יתום?"

"נכון. "

"אתה יודע, הוא לא העליב אותי כשהוא קרא לי 'יתום,' כי אני באמת חצי יתום, ואני יודע שאבא שלי נפטר."

"אוקיי… אבל זה גם לא הכי נחמד לקרוא למישהו כעקיצה 'יא יתום,' אתה מבין? ולכן ג'וליה קצת נעלבה כשקראו לה דרואידית, כשהיא בעצם חצי דרואידית בכלל. זה נועד קצת להשפיל אותה, כאילו להגיד לה 'את לא בת אדם,' אתה מבין?"

"נראה לי שכן…"

" 'סלחי לי, אני לא רגיל לתרבות הפוליטקלי קורקט שלכם שם בכדור הארץ' קרא האיש הענק. 'יש לך שם אמיתי, דרואידית?'
ג'וליה שתקה. היא לא ידעה מה לענות. מצד אחד הדבר האחרון שרצתה זה לחשוף את שמה האמיתי לאיש המאדים המאיים. מצד שני, היא רצתה שיראה שהיא אנושית לא פחות ממנו, ושיזהר לקרוא לה דרואידית עוד פעם אחת.
'קוראים לי ג'וליה', אמרה בקול  תקיף אך  רועד.
'שם יפה,' ענה לה ג'ו.
'מה אתה עושה כאן?' שאלה בעודה מחזיקה את המכוש החשמלי באופן הכי מאיים שאפשר להחזיק בו כלי עבודה.
'הספינה שלי נפגעה מאסטרואיד תועה, והייתי חייב לבצע כאן נחיתת חירום. מערכת ההזנה של החללית שלי נפגעה, אני צריך את עזרתך.'
היא חששה לסמוך על איש המאדים. 'צר לי, אבל אני לא יכולה לעזור לך. אין לי די משאבים לסייע לאיש חלל תועה.'
'את משקרת, אני יודע שאת משקרת.' הטיח בה ג'ו. 'כיפות המגורים של כוכב האם באזורים מרוחקים מצוידות היטב ויכולות להזין גם חמישים  אנשים לתקופה ממושכת. בסוף אני אנושי, את יודעת. על פי ההסכמים האינטרגלקטיים השלישיים, את מחויבת להגיש לי סיוע'.
היא ידעה שהוא צודק. כחלק מהכשרתה כסגן, ג'וליה הייתה צריכה ללמוד את כל סעיפי ההסכמים האינטרגלקטיים בעל פה. היא הייתה מחויבת בלי שום צל של ספק להגיש לאיש המאדים עזרה.
'תסתכלי עליי. אני בן אדם, בדיוק כמוך. ג'ו, ג'ו האמסון. את לא יכולה להשאיר אותי כאן למות.'
'זהו צחוק הגורל שאיש מאדים תלוי בהומודרואידית כמוני, אתה לא חושב, ג'ו?'
'עברו כבר מאה וחמישים שנה מסוף העבדות על כוכב מאדים, ג'וליה. אין סיבה לנטור לי טינה על חטאים של אבות אבותיי.'
ג'וליה חרקה שיניים. דודתה נרצחה במהומות הגדולות על נוגה לפני שבעים וחמש שנים. מהומות אלה אורגנו בלי שום ספק על ידי ממשלת מאדים, גם אם היא התכחשה אליהם בגלוי. מגיל צעיר היא חונכה לשנוא את אנשי המאדים. הם היו גדולים ותאווי בצע, בני אנוש שהוכלאו בדמותם של אנשי שטן. מצד שני, היא גם חונכה לשאוף לרמת המוסר הגבוהה ביותר. היא בטח לא רצתה להיות כמותם. 'בסדר, ג'ו, איש המאדים. בוא אחריי, נלך לכיפה.' השניים צעדו בדממה מתוחה. ג'וליה שמעה את ג'ו מתנשף. היא לא ידעה מהי רמת החמצן שנותרה לו בחליפה. לבסוף הם הגיעו. היא הקישה את הקוד במהירות, כדי שג'ו לא יקלוט אפילו שמץ של מידע רלוונטי, והכניסה אותו פנימה. 'מקום יפה יש לך פה. גינה נחמדה, עצים חביבים.' התפעל ג'ו.
'תודה,' ענתה לו ביובש. הם צעדו אל תוך הביתן הענקי ששימש לה כבית, והיא הגישה לו כוס מים צלולים וערמה ענקית של ענבים.
'אני יכול להגיד משהו?' שאל ג'ו בנימוס, שלא אפיין בן מאדים טיפוסי.
'אני מניחה שכן, אבל אם מדובר בשאלה הנוגעת למידע רגיש, מן הסתם לא אוכל למסור לך אותו.'
'מוזרה לי הבחירה בעונת הסתיו. הקור המקפיא שעל אדמת הירח לא עושה חשק למזג אוויר יותר אביבי בחצר הכיפה?'
כל כך טיפוסי לאיש המאדים, חשבה ג'וליה בליבה. הוא בוודאי יודע על מערכת הענישה הממוחשבת שבתוך הכיפה, וכאקט של מניפולציה רגשית החליט לעסוק בנושא הרגיש.
'אין לי שליטה על בחירת העונה שתוצג בכיפה' התחמקה ג'וליה באלגנטיות. 'זה אלגוריתם מובנה של המערכת הממוחשבת.' 

'ואין לך שליטה על האלגוריתם?' שאל ג'ו בהיתממות מניפולטיבית.
'לא, אין לי.'
'טכנולוגיה מוזרה יש לכם שם, בכוכב האם. מדובר בשליטה באלגוריתם ברמה מאוד בסיסית. אני מופתע מכך שלא חשבו אצלכם על האפשרות לשלוט בדבר כל כך משמעותי כמו מזג האוויר שבחצר הכיפה.' 

'נראה שאנחנו לא מתוחכמים כמו בני המאדים.' 

'לא התכוונתי להעליב… רק העליתי נקודה למחשבה, זה הכול'. 

ג'וליה לא ידעה איך להגיב להתנהגותו המוזרה של ג'ו. במהלך האימונים בכוכב האם היא עברה סדרה שלמה, שהייתה אמורה להכשיר אותה להיתקלות עם בן מאדים. היא ידעה שמדובר ביצורים מניפולטיביים, אבל להצגה של התנהגות אדיבה ואנושית כזאת היא לא ציפתה. 'בכל מקרה, ג'ו, איש המאדים, הנה המצעים שלך. אתה תישן כאן בחדר האורחים השלישי של הכיפה. עוד שעה אגיש לנו מנת חלבון דחוסה עם פחמימה וירק לארוחת הערב. זה מה שיש לי להציע, והמזון בא מן האספקה הרזרבית שלי. אני מקווה שזה מסתדר עם התזונה שאליה מורגלים אנשי המאדים.' 

'זה מצוין. באמת, אלפי תודות לך, 'ג'וליה ההומודרואידית.' הוא צחק, והיא לא הבינה מדוע.

 'אני לא יודעת מהי ההתנהגות המקובלת על כוכב מאדים לאנשים שמצילים לך ת'תחת, אבל בשלוחות של כוכב האם נהוג לא לצחוק להם בפנים.' 

'אני מתנצל, לא התכוונתי להעליב. פשוט מצחיק אותי שאת כל פעם מציינת שאני 'מכוכב מאדים'. 'ג'ו איש המאדים', לא יותר פשוט 'ג'ו' וג'וליה?' בלי 'איש המאדים' ובלי 'הומו-דרואידית?' 'ג'ו' ו'ג'וליה,' מקובל?' 

היא נלחמה בחיוך הקטן שאיים לעלות על פניה. 'מקובל.' אומנם בעונה המוצגת בחצר הכיפה היא לא שלטה, אבל במיזוג האוויר שבפנים היא שלטה ועוד איך. היא חיממה את החדר לטמפרטורה של 25 מעלות ופשטה את חולצתה. שני שדיה הקטנים והעגולים נגלו לעיניו, והיא מזגה לעצמה כוס מים קרים. היא הבחינה שג'ו בוהה בה בצורה מוזרה. 'הכול בסדר, ג'ו?' 

הוא חייך. 'כן, כן בוודאי, אני פשוט לא רגיל לתרבות הגוף של אנשי הארץ. בכוכב המאדים לא נהוג שנשים מסתובבת גלויות חזה ליד גבר שהן לא מכירות.' 

'כמו שגבר הולך בקיץ ללא חולצה, ככה גם אישה יכולה. בסך הכול זה רק גוף, אני לא צודקת?' 

'את צודקת בהחלט,' הוא חייך במבוכה, 'תמיד היה לי קשה עם הסגפנות שמאפיינת את המולדת. פשוט לוקח קצת זמן להתרגל, זה הכול.'

ג'וליה חייכה, והפעם היה זה חיוך גדול וגלוי. היא אהבה לשים את ג'ו במקום קצת לא נוח, אהבה לראות אותו מתפתל, ויותר מכל אהבה שהוא היה קצת מבויש. בכוכב האם הזהירו אותה מגברים אלימים, שחושבים שהכול שייך להם. כשגילתה  סוג של איפוק שכזה אצל בן מאדים, הדבר הסב לה שמחה רבה מאוד. 

'אני מקווה שאני לא מפריע לך בשגרת הערב שלך, ג'וליה.' ניסה ג'ו לשנות את נושא השיחה. 'מה את עושה לרוב כדי להפיג את השעמום במקום המבודד הזה?' 

היא לא ידעה למה, אבל היא הרגישה שהיא בוטחת בו, הבינה שהוא בא לה לתת לו הצצה לעולמה הפנימי. 'אגלה לך, בתנאי שתבטיח שלא לצחוק, ג'ו, 'איש המאדים.'
'אני מבטיח שלא אצחק, אם תבטיחי שתפסיקי לקרוא לי 'איש המאדים' כל הזמן, 'ג'וליה בת ארץ,' 

מוסכם?' 

'מוסכם.'

'אני אוהבת לראות מחזות זמר מהמאה ה-20.'

'מחזות זמר מהמאה ה-20?' 

'כן, מחזות זמר מהמאה ה-20. אני אוהבת את המשחק המוגזם ואת השירים הקצביים, את התיאטרליות המופגנת, את העלילה הבנאלית, וזהו.'
'וזהו? זה הכול? שמעתי סודות נוראיים מזה, 'ג'וליה בת ארץ'. אם כך, במה נצפה הערב?'

פרפרים החלו לעלות בבטנה.
'אולי נצפה ב'שיקאגו,'  ג'ו, איש המאדים?' 

"אני לא מכיר, אבל נשמע נהדר.'

הם ישבו זה לצד זה על הספה הגדולה וצפו במחזמר. היא הייתה ערומה למחצה, והוא היה לבוש בחולצתו החומה והעבה. שניהם הזיעו כהוגן. ג'וליה כבר הכירה את כל השירים בעל פה, ובמקום לבהות במסך עקבה בעיניה הסקרניות אחר ג'ו וחייכה בכל פעם שהגיב לסרט שהוצג מולו.
בלילה חלמה ג'וליה על ג'ו, איש המאדים. היא דמיינה אותו מרים אותה על כתפיו הרחבות ומסובב אותה באוויר. הוא נגע בה באופן שאיש לא נגע בה מזה שנים. היא קמה באמצע הלילה בדפיקות לב מואצות, אך הפעם, בניגוד לפעמים אחרות, הן לוו בתחושה נעימה. לרגע היא קצת נבהלה. הדבר האחרון שהייתה צריכה במהלך המשימה על כוכב קארמה היה רומן אקראי עם איש מאדים. היא נשמה נשימה עמוקה וחשבה עליו שוב. 'לעזאזל המשימה,' עלה קול מרדני בראשה של ג'וליה. היא אהבה להרגיש מאוהבת. בבוקר נתקלו ידיהם זה בזה מספר פעמים, היתקלויות אקראיות שהיו לה נעימות במיוחד. שניהם התארגנו ויצאו החוצה. עוד יום סתווי שלט בחצר הכיפה, אבל הפעם לא היה לה אכפת. היא יצאה בחדווה ליום העבודה החדש ואפילו לא חשבה ללחוץ על הכפתור הוורוד. ג'ו לקח מספר כלים והתקדם צפונה לתיקון מערך ההזנה של החללית התקולה. בצהריים הוא הגיע אליה והם אכלו יחד. ג'וליה הקציבה לעצמה שלושים  דקות לארוחה, שנמשכה לבסוף יותר זמן. 

'אני חייבת לחזור לעבוד!' הזדקפה לפתע בבהלה. 'מה כבר יקרה, ג'וליה בת ארץ? ממה את כל כך מבוהלת?' 

'אתה לא מבין… מערכת הפיקוח… אני… אני… אני לא בסדר… אני חייבת לחזור לעבודה.' הוא שתק. שניהם קמו ממקומם והוא התרחק. לרגע חשבה שהוא מתכונן לאחוז בידה ולנשק אותה נשיקה גדולה וסוערת. הם הסתכלו זה בעיני זה למשך דקה ארוכה, ולבסוף הוא גמגם במבוכה:  'גם אני חייב לזוז,' והלך. 

אחרי המפגש עם ג'ו, הרגישה ג'וליה שהזמן מתקדם לאט בצורה מחרידה. היא ציפתה לראות אותו שוב. בזמן שהמתינה, היא זמזמה לעצמה לחן כלשהו כמו ילדה קטנה ומאושרת ולא הפסיקה להציץ בשעון הדיגיטלי שעל ידה השמאלית.
שעת הערב הגיעה. היא ארזה את המכוש החשמלי ואת שאר כלי העבודה ופנתה לחזור הביתה. בפתח הכיפה עמד ג'ו וחיכה לה. היא ניסתה לקרוא מרחוק את הבעת פניו, אך ללא הועיל. 'שלום, ג'ו, 'איש המאדים.' ' 

'שלום, ג'וליה, בת ארץ. לצערי, באתי להיפרד.'

 'להיפרד?'

 'מערך ההזנה בחללית תוקן בהצלחה. אני יכול להמשיך ולנסוע מכאן.'

'לאן תיסע?' 

'אני לא יודע.' 

בליבה רצה קול אדיר לצעוק לו: אני אצטרף אליך! אני אעזוב את הכול וניסע מכאן ביחד. זה לא קרה. במקום זאת היא הגישה לו את ידה החמה ללחיצה ואמרה בשקט: 'להתראות, ג'ו, היה נעים להכיר.' 

'להתראות, ג'וליה,' ענה לה ג'ו, נשק בחטף ללחייה והלך.
בלילה לא הצליחה ג'וליה להירדם. הבחילה המוכרת תקפה אותה, והיא חשבה על חייה המבודדים והרחוקים על כוכב קארמה, על המשימה הגדולה ועל האנשים שאולי אכזבה בכוכב האם. אחרי שלוש שעות של מחשבות בלתי פוסקות החליטה ג'וליה ללחוץ לחיצה ארוכה על הכפתור הורוד שבמצח. לחיצה זו הרדימה אותה במהרה. בבוקר היא קמה תשושה, ובצעד לא אופייני – החליטה לוותר על המתיחות ולחתוך ישר לארוחת הבוקר. היא הסתכלה מבעד לחלון וחשבה על גופו הגדול של ג'ו ועל הריח הנעים של פיו שעלה שוב בנחיריה. פתאום היא הבחינה בפלא. תוך שניות אחדות יצאה לחצר הכיפה והסתכלה מסביב. אור שמש שטף את גופה הארוך והקרין על העצים שבחצר הכיפה. היה זה יום קיץ. סוף סוף, יום שרבי ונעים. 'היום אני אשיר בלי הפסקה!' הכריזה. 'מהבוקר ועד הערב,  ושילכו לעזאזל ג'ו, מערכת הפיקוח והמשימה הגדולה.'"

"לא הבנתי," קטע מוסי את שטף דיבורי, "איך אחרי שהיא הייתה לא בסדר ולא עבדה כמו שצריך וכמעט התנשקה עם איש המאדים, היא זכתה לקבל יום קיץ?"

"זו שאלה טובה. את האמת שאין לי עליה תשובה ברורה. חשבתי שאולי מערכת הפיקוח היא סתם שקר פסיכולוגי, ושהאלגוריתם שמפעיל את מזג האוויר בכיפה הוא אקראי. זה נתון לפרשנות. קיימת גם האמירה האופטימית שדווקא הניסיונות לאהוב והסיוע לאדם זר שיכול להיחשב לאויב, הם שהביאו את הקיץ, אבל זה קצת פתטי, לא?"

"כן, זה פיתרון עלוב. אני הייתי הולך על האפשרות של האלגוריתם."

לרוב הייתי נותן למוסי לנצח בוויכוחים, אבל הפעם הרגשתי שאני חייב לעמוד על שלי. "אתה יודע מה? לא אכפת לי שפתטי. אני הולך על האפשרות שהאהבה הביאה את הקיץ."

"רק אהבה יש לך בראש, אתה יודע?"

צחקתי. מוסי הלך למקרר להביא משהו לאכול. אני פתחתי את הטלוויזיה וזפזפתי לערוצי החדשות. משפחות שכולות מפגינות מול בית הנשיא על הכוונות של גנץ להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת. הטוויטר גועש על ממשלת האחדות או על ממשלת המיעוט או על ממשלת הטרור. אני מודה שכבר הפסקתי לעקוב אחרי ההתפתחויות. לאנשים ברחוב אין פרנסה, והם מתווכחים על מי יישב עם מי וכמה ולמה. ממש מעניין לי את התחת. אבל מה עוד יש לעשות חוץ מלגלול את הפיד? מוסי חזר עם קערה גדולה של דוריטוס. נתתי לו פרצוף עקום, אבל בלב לא היה לי אכפת שהתזונה העיקרית שלו מורכבת בעיקר מחטיפים. כל עוד ד"ר אהרונסון לא יודעת, מבחינתי זה בסדר גמור. הוא הסתכל על החדשות ביחד איתי ונראה מתעניין. 

"אתה יודע מי זה אחמד טיבי?" שאלתי. 

"לא, לא בטוח." 

נכנסתי לגוגל וחיפשתי תמונה. 

"אההה, אני מכיר אותו מהטלוויזיה. הוא אוהד בני סכנין, לא?"

כמעט עמדתי לפתוח בהרצאה על הקריירה הפוליטית של טיבי, על היחסים החמים שלו עם ערפאת ובכלל – על כל המפלגות ברשימה המשותפת. בסוף החלטתי שמוסי צודק ולא אני. 

"כן, מוסי. אתה צודק. הוא אוהד בני סכנין."

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

רוצים להשאר מעודכנים?

זה חינם לחלוטין - ואני מבטיח לא לחפור יותר מידי (: