בכלל לא סיפרתי איך התחיל כל הקטע הזה איתי ועם מוסי. מאז השחרור מגלי צה"ל הספקתי לעבוד בטלוויזיה כתחקירן בערוץ הכנסת ולטוס למזרח. אחרי החזרה ארצה (כשעוד לא היית צריך לבלות ארבעה עשר יום בבידוד) חיפשתי את עצמי מחדש בעולם התקשורת, במטרה לא לחזור למערכת חדשותית אינטנסיבית. בשירות בכלל עסקתי בתכנים מגזינים וזה סתם ג'וק שנכנס לי לראש לקראת השחרור. מפה לשם התגלגלתי לביצת יחסי הציבור והשיווק הדיגיטלי. עולם שלם של יחסי "תן וקח" בין אנשי מערכות תקשורת בהווה לבין אנשי מערכות תקשורת בעבר, שתמורת  הסכום המתאים ישמחו להכניס גם אותך אל הברנז'ה הסגורה והמפוקפקת. במובן הזה השירות בגלי צה"ל הוא כמו זכייה בלוטו. 2.8 (שנות השירות הצבאי) של עבודה באחד מגופי התקשורת החזקים במדינת ישראל במקום לעשות אבטש"ים מסריחים בחברון, וכניסה לאחת הקליקות החזקות שיש למדינה להציע. כל הדיבור על האליטות החדשות והישנות מפספס אקסיומה אחת פשוטה: האליטה יודעת שהיא צריכה לשלם כדי להכיר את האנשים הנכונים. על כן היא מכניסה את ילדיה למסגרות הנכונות, כדי שאלה יקשרו את הקשרים הנכונים שיובילו אותם למסגרות עוד יותר נכונות, ומשם יגיעו למקומות הטובים ביותר. במקומות הטובים ביותר ישתכרו ילדי האליטה (שכבר הפכו למבוגרים) בהתאם, יילדו ילדים וישלחו גם אותם למסגרות הנכונות ביותר, וכן הלאה וכן הלאה. ההורים שלי אשכנזים, אבל אבא שלי שבא מרקע סוציואקונומי נמוך, מעולם לא הבין את השיטה של יד רוחצת יד. "תהיה ישר וחרוץ ותעבוד קשה ותצליח." הוא נוהג להגיד לי במסגרת ההטפות החוזרות ונשנות ביני לבינו שנקראות "שיחות חולין.". בכל מקרה, אני התעקשתי על לימודים בתיכון האליטיסטי שליד האוניברסיטה בירושלים, והוא היה די חכם כדי להבין ש"על חינוך טוב צריך לשלם." לימים הוא הודה שהבגרות היא אמנם אותה בגרות, אבל התכנים ובעיקר האנשים שאתה פוגש בדרך, הם בכלל לא אותם אנשים. בימים שלפני הקורונה התחלתי להתגלגל בביצת יחסי הציבור. משרדים שקופים ושיתופיים בלב תל אביב, המנוהלים על ידי זוגות של לסביות פמיניסטיות. המשרדים שהיו בהם מכונות קפה חדישות, פינות ישיבה מעוצבות ובר סודה נגיש סנוורו אותי. הם היו המשך של טעימת המרכז שחוויתי בגלי צה"ל, ובעצם היו כל מה שירושלמי עם נפש רכה יכול רק לחלום עליו. אמנם יש אליטה בירושלים, אבל היא שונה לחלוטין מהאליטה של תל אביב; ואני, בניגוד לאבא שלי, תמיד חלמתי לעבור את השער המטפורי של שער הגיא. כדי לחסוך כסף החלטתי להישאר עוד קצת בבית של ההורים (מה שהתברר כהחלטה נכונה בצל הקורונה, כי תארו לכם שהייתי נתקע עכשיו עם שכירות לשלם ועם כלום עבודה), ונשארו לי כל מיני עיסוקים בירושלים. אחד מהם, כפי שכבר ציינתי, היה לשמש כמורה מחליף בבית הספר היסודי בשכונת מגוריי. משרד החינוך כל כך משווע לכוח אדם, עד שהוא מסכים להציב בכיתה של 30 ילדים בוגר צבא חסר ניסיון וחסר השכלה אקדמית, מחפף גם בבקשה של תעודת יושר, וכל זה רק כי אמא שלו היא עמיתת הוראה ובעיקר כי המערכת ממש צריכה אנשים. (בפעם הבאה שאתם שולחים את הילדים שלכם למערכת החינוך, תחשבו על זה שוב, ואז תחשבו עוד פעם ליתר ביטחון). באחד השולחנות האחוריים בכיתה ד'2 פגשתי את מוסי לראשונה. זה היה היום הראשון שלי בבית הספר, באמצע החורף שעבר, וסגנית המנהלת, שהייתה כבר אחרי כמה מורים מחליפים, מבוהלים ומיואשים, ליוותה אותי באופן צמוד. התדרוך שלה הזכיר לי שיחות הכנה לשוטרי מג"ב שרואים בסרטים תיעודיים: "ד'2 הם חיות אדם, רק כוח הם מבינים, רק כוח. תהיה ברור ונחוש איתם." היא לא מאוד טעתה. שלושים וארבעה ילדים צווחנים חיכו לי בבלגן כאוטי, כשעליהם מפקחות שלוש סייעות פעלתניות בתקווה לשקט. בין כל פורעי החוק הצעירים לא יכולתי שלא להבחין בילד אחד שישב בקצה הכיתה, ובמקום לפטפט ולהפריע, היה שקוע בקריאת אחד מספרי הארי פוטר, ועוד באנגלית. הדבר אולי לא נשמע לכם מדהים במיוחד, אבל לימים (אחרי שלושה חודשים של החלפה במערכת החינוך) אני יכול להגיד שקריאה וולונטרית בקרב ילדים היא מצרך נדיר מאוד במחוזותינו. אני לא אתפלא אם עד 2050 (בתנאי שהאנושות תשרוד) מחצית מהאוכלוסייה תהיה אנאלפביתית. בין צווחות ילדים, סייעות מבוהלות וניילונים זרוקים על הרצפה, מוסי ואני הכרנו לראשונה. 

יש כמה דברים שובי לב במוסי: קודם כל, עיני העגל החומות שלו שאני לא מפסיק להזכיר. יש בהן משהו עדין שחודר לך לנשמה. אחר כך, האופי המנומס שמחביא בתוכו הררים של בעיות רגשיות. כשראיתי את מוסי מתפוצץ מזעם על חברים לכיתה כדי שיהיו בשקט, או על זה שלא נותנים לו לדבר למרות שהוא הצביע, הלב נצבט לי בכל פעם מחדש. לבסוף זה הסיפור האישי. מוסי התייתם מאביו לפני שנתיים, אחרי שזה התמודד במשך כמה שנים עם סרטן ריאות שהפך גרורתי. בן 42 היה במותו. הוא השאיר אישה אחת וילד אחד. מאז ומעולם היה לי קשה לעכל סיפורים על ילדים שהתייתמו בגיל צעיר, אולי כי במשך שנים ביקרתי את ההורים שלי על חוסר נוכחות מספקת בחיים שלי כילד, אבל חוסר הנוכחות הזה לא משתווה להיעדר מוחלט של אם או של אב. אולי זה פשוט מכמיר לב לראות ילד גדל ללא אמא או אבא. 

ההחלפה בבית הספר הייתה רק הכנה למה שקישר בין הלבבות שלי ושל מוסי. אם הייתי צריך לתת לזה שם, הייתי בוחר ב"תקרית הגשם." בימים שלפני הקורונה, החדשות העיקריות עסקו במשבר הפוליטי ובשיאים העונתיים של גשם בכל רחבי הארץ. זה היה כבר בשלהי חודש פברואר, והאביב החמקמק הספיק לקפוץ לשבוע אחד ושוב להיעלם בתוך גוש עננים כבד וקודר. כחלק מניסיונותיי האין סופיים להיאבק בגזרה הרחבה שגזרה עליי הגנטיקה, הייתי יוצא לרוץ בשעות הצהריים בהפוגות הגשם המעטות. באחת הפעמים נתקלתי בעיניי העגל של מוסי. 

"מה אתה עושה פה בקור הזה?"

"אני בדרך הביתה. שכחתי את המפתח ואני לא בטוח שאמא שלי בבית."
"אוקיי, אני פה באזור. אם היא לא בבית תגיד לי, כן?"

"כן."

מובן שהוא לא אמר כלום. כזה היה מוסי. סוער ושותק. 

בסוף הריצה כבר מיהרתי לתפוס רכבת לתל אביב (פעם, פעם, כשעוד הייתה תחבורה ציבורית מתפקדת), ועל נדנדה עזובה בקצה גן המשחקים שוב פגשתי בעיני העגל של מוסי.
"מה, אמא לא בבית?"

"כן, היא לא בבית."

"אז למה לא אמרת?"

"לא רציתי להפריע."

"אבל אמרתי לך להגיד לי, נכון?"

"סליחה."

"מה סליחה? לא משנה… התקשרת אליה?"

"אין לי טלפון."

"אז קח, תתקשר משלי."

"לא, זה בסדר."

"מה בסדר? עוד שנייה יורד מבול. תתקשר לאמא שלך."

"טוב. תודה." 

הוא חייג. שתי דקות המתנה, שיחה של שלושים שניות והקו נותק.

"לא משנה, אני אשאר כאן."

"למה? מה אמא אמרה?"

"שהיא בעבודה ושאין מפתח."

"אין איזה חבר שאתה יכול להיות אצלו?" 

"לא יודע. לא רוצה להזמין את עצמי." 

הייתי חייב לעוף, וככל שהיה לי חשוב לנסוך ביטחון במוסי הצעיר, קצת נמאס לי מהקצב האיטי של מהלך העניינים.

"אתה לא מזמין, אני מזמין. למי אפשר להתקשר?"

"יש את דני."

"תתקשר לדני."

הוא חייג. 

"דני אמר שיניר אצלו, אז אני לא יכול להיות גם."

"אז תגיד לדני שזה אהוד המורה המחליף, ושאני מבקש ממנו באופן אישי."

"לא, אבל זה לא מנומס."

"טוב, תביא ת'טלפון. מה קורה, דני? זה אהוד המורה המחליף. הבלונדיני השמנמן. כן. כן. אני צריך שמוסי יבוא אליך. אני מבין שתהיו שלושה, אבל הוא פה תקוע בלי מפתח. אז תביא לי את אמא. היי, את אמא של דני? גלית? נעים מאוד. אני אהוד, החלפתי בכיתה של דני כמה פעמים. אני פשוט פה עם מוסי, הוא נתקע בלי מפתח ויש גשם, ואמא שלו לא עונה. תהיתי אם הוא יכול לבוא אליכם לשעה שעתיים. בטח. אני אגיד לו. ממש תודה." הורדתי את הטלפון ונתתי לו מבט ניצחון: "יאללה, לך אליו, מוסי, לפני שירד פה מבול."

"תודה, אהוד." הוא אמר והלך. 

לרוב אני לא שוכח מקרים כאלה, גם כי ליבי נכמר על מוסי אבל גם מסיבות אגואיסטיות לחלוטין.
כבר הרבה שנים אני מעסיק את עצמי בשאלה: "האם אני אדם טוב?" עכשיו, מה זה "אדם טוב?" הרי בעולם הפוסט מודרני שלנו אין דבר כזה אדם "רע", יש רק מישהו שרע לו. לכל אחד יש הצדקה וסיפור, וגם לי יש את ההצדקות והסיפורים שלי. כשהייתי צעיר נטו לבלבל בין החוש התיאטרלי שלי לבין כריזמה של מנהיג, ודחפו אותי לתוכניות מנהיגות לנוער שונות ומשונות. "בואו נשנה את העולם", "בואו נעשה טוב", "בואו נכיר ערבים," וכל השטויות שילדים למשפחות פריווילגיות עסוקים בהם כל היום. אבא שלי עבד בחנות למוצרים לבית, ואני הלכתי לתכניות העשרה למנהיגים צעירים. משברים אישיים שונים ומשונים הוציאו אותי החוצה, ובשנים האחרונות גרמו לי לדאוג יותר לעצמי ופחות לסוגיות הבוערות של העולם. האם זה עושה אותי רע? האם זה הופך אותי לאדם פחות "טוב"? אולי. אבל ככה נכון לי עכשיו. תוסיפו על זה חוסר ביטחון עצמי נסתר וחדות לשון, וייצא שגם פגעתי בכמה אנשים במהלך הדרך הלא ארוכה שצעדתי על הכדור. בואו נגיד, שיש מצב בכלל לא רע שתפגשו אדם שיגיד "אהוד? המניאק הזה? לא סובל אותו." כשהייתי קטן הייתי נוהג לעצבן את אבא שלי כדי לקבל ממנו קצת תשומת לב (זה לפחות מה שהעוס"ית הקלינית שלי נהגה להגיד), אז אבא שלי היה אומר לי שאני "ילד רע." אולי בגלל זה בכל תקופת התיכון דחפתי את עצמי להיות מנהיג ולעשות "טוב" כדי להוכיח משהו לאבא. באמת שאין לי מושג לָמָה. מאז שאני לא אקטיבי בעשיית הטוב בעולם, ומאז שמעשים טובים כמו שעשיתי למוסי מתפלקים לי בטעות, אני משתדל לחרוט אותם היטב בזיכרון. הכול כדי שבפעם הבאה שמישהו יגיד בעוינות "אהוד המנייאק הזה," אני אחשוב בחזרה: "וואלה, יש סיכוי. אבל תראה, עשיתי גם את זה ואת זה ואת זה והייתי ממש סבבה עם מוסי ביום ההוא, אז אולי אני לא רק רע." אותו אדם עוד עלול לחשוב שגם היטלר היה נחמד באחד על אחד, ואני אצחק ואשתדל לא להיעלב. בכל זאת היטלר היה גמד ודיי מכוער, ואני אומנם קצת רחב, אבל יש לי תווי פנים יפות. (היטלר היה גם אחראי לרצח שישה מיליון יהודים ונבחר לאיש השנה של המגזין time, כן? סתם לי יש נטייה להיות קצת מניאק).

בתחילת מרץ, אחרי שפיטרו אותי מהעבודה, אמא של מוסי התקשרה.
"היי, זאת ד"ר אהרונסון, אמא של מוסי. מה שלומך? תקשיב, אני הרבה שעות לא נמצאת בבית בגלל העבודה, ואני צריכה בייביסיטר קבוע למוסי."

"אהה, תקשיבי, הייתי שמח, אני פשוט קצת עמוס. אוכל להגיע מדי פעם, אבל לא בטוח שאני יכול להתחייב באופן קבוע."

"אני אשלם לך ארבעים שקל לשעה. מה דעתך? רוב הזמן לא תצטרך לעשות כלום. אתה יודע לבשל, כן?"

"בטח, אני מבשל מעולה." זה לא היה שקר גמור. אמא שלי טוענת שאני בשלן מעולה, על אף שסך כל הכישרונות שלי במטבח מסתכמים בלהפוך חביתה ולהכין סלט עגבניות. 

"איזה יופי! אז סגרנו?"

"סגרנו." 

ייתכן שאדם טוב היה מתנדב בתקופת מגיפה עולמית לעזור לרופאה במצוקה, שהיא גם אם חד הורית ואלמנה, מצד שני, מי היה לוקח אדם רע לשמור על הבן שלו? וכאן מדובר בשיקול דעת של דוקטור, לא סתם. 

אז אני בסלון, בוהה בחלון הזכוכית הענק של משפחת אהרונסון, כותב הגיגים וצופה במהדורות מתפרצות של חדשות. מוסי רוב הזמן מעסיק את עצמו ביוטיוב או בקריאה. רק לפעמים הוא מבקש שאספר לו איזה סיפור. לפעמים הוא לא אומר כלום, רק מפציר בי בעיניים הגדולות שלו, ולי קשה לעמוד מול עיני העגל של מוסי. אז בזמני הפנוי יוצא שאני חושב על סיפורים חדשים לספר למוסי, וגם לעצמי. 

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

רוצים להשאר מעודכנים?

זה חינם לחלוטין - ואני מבטיח לא לחפור יותר מידי (: