נשימה עמוקה לסרעפת ולשחרר. נשימה עמוקה לסרעפת ולשחרר. קנה הנשימה שלי התכווץ, וחרחורים קלים התחילו לעלות לי מהגרון, אבל אני בשלי. ממשיך לרוץ. מזל שבמשרד הבריאות היו די חכמים (או אנושיים) כדי לאפשר לצאת החוצה לפעילות גופנית. הרחוב לא היה מוצף באנשים, אבל עד עכשיו כבר הספקתי לספור תשעה רצים ועוד איזה שלושה בחורים שריריים במיוחד, שכנראה סגרו להם את חדר הכושר. האם הספורט הוא אמצעי אלגנטי של אנשים לחמוק מהסגר, או שאולי המצב דוחף אנשים לעשות פעילות גופנית? לא יודע. אני בשלי, רץ, נושם ורץ, נושם ורץ. בשנים האחרונות הספורט האהוב עליי הוא ריצה בפארק. בעבר הייתי מכור לכדורגל או לכדורסל (אפילו הייתי הבלם המחליף הראשון בנערי מתנ"ס בית הכרם), אבל היום אני לא מוצא עם מי לשחק. במשך כמה שנים הייתי רשום לחדר כושר, אבל זה אף פעם לא תפס אותי. גם בשחייה, לצערי, אני לא מצטיין, ובירושלים זה עולה הון תועפות. הכיף שלי בריצה הוא החופש של המחשבות. תמיד כשאני רץ עולות לי מחשבות בצורה הכי בהירה שלהן. זהו סוג של "הסחת דעת" טבעית לפעילות מאומצת. לפעמים אני מכריח את עצמי להיות נוכח ברגע ולא לזלוג לנפלאות הדמיון. בתקופת הקורונה אני מרשה לעצמי להתפזר. בכל זאת מגפה משתוללת בחוץ, ואי אפשר רק "להחזיק ולהחזיק."
מאז שמוסי ואני כלואים בבית, לא קיבלתי ממנו הרבה בקשות ולא הרגשתי שהוא אוחז בציפיות מופרכות לגבי דברים, כמו שילדים לפעמים נוטים לעשות. לפעמים הוא רצה רוטב מיוחד לפסטה ולפעמים התעקש על משחק מסוים או על ערוץ מסוים בטלוויזיה, אבל חוץ מזה הוא לא ביקש הרבה. גם עם הסיפורים שלי הוא יחסית זורם. ילד אחר אולי היה תופס חלק מהם כילדותיים או כלא רלוונטיים, אבל לא מוסי. מוסי אהב להקשיב, לכן ההפצרות האחרונות שלו היו מוזרות לי במיוחד. "נו, אתה בטוח שאין לך סיפורים מפחידים?" הוא שאל בעודי שוטף את סיר הפסטה הגדול שהכנו.
"סיפורים מפחידים? לא יודע מה זה סיפורים מפחידים?"
"סיפורי אימה כאלה על שדים ורוצחים."
"למה שתרצה לשמוע סיפור על שדים ורוצחים?"
"סתם, בא לי לפחד."
הבקשות של מוסי לא נעלמו. כל חצי שעה הוא היה חוזר ושואל אם כבר חשבתי על סיפור מפחיד, ומתי אני מספר לו סיפור מפחיד. האמת היא שלא ידעתי מה לענות לו. מאז ומעולם לא סבלתי סיפורים מפחידים. פעם אחת בחיים ראיתי סרט אימה. זה היה סרט אימה "קומי" על זומבים, ולא ישנתי אחר כך שלושה שבועות. מעולם לא הבנתי את האנשים שחיים במרדף אחר הפחד. לרדוף אחרי אהבה, אחרי צחוק, אחרי ריגושים מסוימים – את זה אני יכול להבין, אבל פחד? הרי אין רגש יותר נוראי מרגש הפחד. מי המטורף שמתמכר לאדרנלין המשתק שמציף את הגוף בעוד הנפש מתמודדת עם יצור או עם מקרה מאיים. במשך שנים הפחד התגנב לי לראש באופן תדיר, ולא הייתי מעז להקדיש לו זמן ברגעים שהוא איננו.
"לא יודע, מוסי, באמת שלא עולה לי משהו לראש. באופן אישי אני לא כל כך אוהב לפחד, וזה נראה לי קצת מיותר. אני יכול לחשוב על סיפור מצחיק עבורך, אם אתה רוצה."
"רציתי סיפור מפחיד, לא מצחיק. לא משנה."
שנאתי לאכזב את מוסי. היה משהו ממכר במבטים המעריצים שהוא תקע בי אחרי סיפור או בדיחה מוצלחים, מין הערצה סמויה שניתן לקבל רק מילד קטן. משהו מפחיד? מאיפה אני אביא לו עכשיו משהו מפחיד? רוב הסיפורים שמספרים בקומזיצים של הצופים בכיתה ה' הם לא באמת כאלה מפחידים. עוד פעם ליצן עם מבט רצחני? עוד פעם רוח של ילד? לא היה לי אף רעיון. כל היום ראיתי בדמיוני את המבט המאוכזב של מוסי שביאס לי את הצורה. רציתי לחשוב על סיפור מפחיד באמת, שיגרום לו לשקשק מפחד. משהו עם רוע אנושי חמקמק, חצי מדומיין וחצי אמיתי, שיכול באמת לזעזע נפש של ילד. רק מאוחר יותר באותו הלילה חשבתי על האחים גרים. פעם לא היו הגבלות על תכנים שאפשר להציג לילדים. אדרבא, רצו להפחיד אותם כהוגן עם איזה משל שמרני על שמירת בתולים, או עם סיפור על מגרעות הגירושין או על אי כיבוד אב ואם. כל הלילה התהפכתי במיטה וחשבתי מהי האגדה הכי מפחידה שיש לאחים גרים להציע. למחרת, בעודי מתנשף בהקפות הבלתי נגמרות סביב גן השבשבת, חשבתי שהסיפור שהכי מפחיד אותי באופן אישי הוא הסיפור על פעמונית.
מאות שנים של מלחמות בין נסיכויות גרמניה השונות, פגעו את פגיעתן בקרב אנשי הכפר העניים. גירוש, נישול, רעב, ביזה ומחלות היו רק מעט מהסבל שנגרם לכפריים המבוהלים. מרבית ההריונות לא התקבלו בשמחה אלא בעצב על הגורל המר שנגזר על העולל הצעיר. באותן השנים, בכפר קטן ליד לייפציג, נולדה עוד ילדה אומללה שנידונה לחיי רעב ועוני. שמה היה פעמונית. הוריה, שנושלו מאדמתם על ידי אנשי צבא אכזריים, חיו מעבודות מזדמנות בכפרי האזור. כל כמה חודשים היו עוברים מכפר אחד למשנהו בחיפוש מתמיד אחר עבודה ופת לחם. לעיתים, מה שקנה את לב מעסיקיהם היה יופייה של הילדה הקטנה. יופי מיוחד היה לפעמונית הצעירה, שנקראה על שם הפרח האהוב ביותר על אמה. עיניה היו כחולות וגדולות ושיערה חלק וזהוב. בהיותה בת חמש נרצח אביה על ידי חבורת שיכורים. מאותו רגע נשארו האם והבת לבד בעולם. האם האלמנה לא ידעה כיצד לנהוג בבתה הקטנה. הן היו נודדת בין כפרים, ובמשכנן החדש והזמני נודבה פעמונית לעבודות ניקיון, בעוד שאמה הציעה את גופה עבור כסף ומעט מזון. כשהבת הצעירה הייתה בוכה בלילות הקפואים, האם הייתה מכה אותה נמרצות על גבה, עד שכל גופה, מלבד פניה היפות, התמלא בחבורות ובפצעים. באחד המסעות בדרכן לכפרים חדשים פגשו פעמונית והאם בגבירה אצילית. הגבירה הסתכלה על הילדה היפה, וליבה נכמר על הגורל האכזר שפקד אותה. היא הציעה לאם שני שקי זהב עבור הילדה, והאם הסכימה לכך ברצון. הגבירה האצילית לקחה את הילדה תחת חסותה והביאה אותה אל ביתה רחב הידיים שבמרכז כפר הררי ויפה. הגבירה העניקה לפעמונית כל מה שליבה חפץ בו. מילדה ענייה וחבולה הפכה פעמונית לילדת תפנוקים. מאכלים מתוקים, שמלות חדשות, משחקי ילדים שעליהם יכלה רק לחלום, היו כעת עבורה דבר שבשגרה. הגבירה שיכנה את פעמונית בקומת הגג של ביתה הגבוה וביקשה ממנה שתמעט לצאת. השנים חלפו. פעמונית גדלה והפכה לנערה גבוהה ונאה. בהיותה בת שתים עשרה הייתה פעמונית מסתובבת עם הגבירה האצילית ברחבי הכפר וזוכה למחמאות ולמתנות מכל עבר. מחזרים רבים היו לפעמונית הצעירה, אך הגבירה אסרה עליה להעניק מגופה למחזריה. "הם ינצלו אותך כמו שניצלו את אמך," הייתה הגבירה המאופקת יוצאת מכליה, כששמעה על מחזר צעיר וחדש שהגיש פרח לנערה היפה. החיים בצל הגבירה היו נעימים לפעמונית. היא זכרה את טיבם של חיי העוני והאומללות, והודתה לאל הטוב שהפגיש אותה עם הגבירה האצילית. מנהג מוזר אחד היה לגבירה: למרות גילה המתקדם של פעמונית, התעקשה הגבירה לקלח במו ידיה את הנערה זהובת השיער. הגבירה אהבה לשטוף את גופה העירום של פעמונית ולסרק את שיערה הזהוב והמתארך. פעמונית מעולם לא הבינה את פשר הדבר, ולא תמיד נהנתה מהלחיצות המתמשכות של הגבירה על גופה העירום בעת המקלחת. למרות זאת, פעמונית מעולם לא פצתה את פיה. היא לא רצתה לפגוע ברגשותיה של הגבירה שעשתה עימה חסד גדול.
הדבר ששימח את פעמונית יותר מכל היה בוא האביב. החורפים הקרים שבילתה עם אמה העוינת בחדרים ללא גג השאירו אותה מצולקת. לשמחת הגבירה, היא כמעט ולא יצאה מהבית בסתיו ובחורף, אבל באביב התעוררה לחיים. היא אהבה את הפריחה המתחדשת, את שירת הציפורים ואת הפרפרים שהופיעו בשדות. הגבירה לא אהבה את יציאותיה של פעמונית מהבית לבדה, והרשתה לה לצאת אל העולם המתרגש מדי יום לשעתיים בלבד.
פעמונית הייתה בת ארבע עשרה, והציפורים שוב צייצו עם בוא האביב. היא הסתובבה בכפר היפה ושיחקה עם שאר הילדים. מובן שהיא הייתה נערצת על הכול. יופייה ואופייה שבו את ליבם של כל הנערים, שהתגודדו סביבה ונלחמו על כל שבריר של תשומת לב מצידה. בכל זאת ליבה נטה רק אחרי נער אחד ושמו דוד. דוד היה לא גבוה ולא נמוך, עם גוף שדוף ושיער שחום ויפה. היו נערים חסונים ומהירים מדוד, אבל למבטו הרך ולהקשבתו הנעימה לא היו מתחרים. פעמים רבות בשעות הצהריים היו פעמונית ודוד מתרחקים משאר הילדים ומתבודדים על החומה הזעירה שבכניסה לכפר. דוד היה מספר סיפורים על ארצות רחוקות ומעלה צחוק מתגלגל על שפתיה; אך בעיקר הוא היה מקשיב. מקשיב בסבלנות להערותיה על הפרחים הסגולים ועל הפרפרים, מקשיב לתהיותיה מהיכן מגיעים העננים ואיפה ישנה השמש אחרי השקיעה. הזמן בו בילו ביחד היה קצר אך כל כך נעים. באחד הימים החליטה פעמונית להפר את הוראות הגבירה ולהישאר עם דוד עד השקיעה. כך ישבו הנערה והנער הצעירים על האבנים הקטנות שבחומת הכפר, ישבו והתבוננו בשמש הנרדמת בקצה השמיים. באותו רגע רכן דוד אל פעמונית ונשק לה נשיקה רטובה על שפתיה הגדולות. עיניה של פעמונית נפערו. הנשיקה של דוד הייתה כל כך נעימה לה, בניגוד לכל אותן נשיקות בלתי נעימות שכפתה עליה הגבירה האצילית. היא רצתה שהוא יקרע ממנה את בגדיה וייגע בחלציה כמו שנגעה בה הגבירה, אך דוד היה נער צעיר ותמים וטרם פגש במגע אלים מסוג זה. במקום זאת הוא אחז בידה בחוזקה ואמר: "בואי נברח מהכפר הקטן הזה, ונצא שנינו אל העולם הגדול."
פעמונית בהתה בו שניות אחדות. גופה רעד, היא הסתובבה וחזרה על עקבותיה הישר לבית הגדול ולזרועות הגבירה. הצעתו של דוד נגעה לליבה, אבל היא כבר ידעה שבעולם הגדול לא מחכה לה דבר מלבד קור, רעב וכאב. בבית חיכתה לה הגבירה בקוצר רוח. פעמונית מעולם לא איחרה לשעת העוצר. כשחזרה, אחזה הגבירה בשיערה הזהוב והצמידה אותה בחוזקה אל הדלת. "דוד?" שאלה בכעס, ופעמונית ענתה לה: "כן." בימים הבאים הוכרחה פעמונית להישאר בין כותלי הבית. שמועות שהגיעו לאוזניה מאנשי המשק בישרו שהגבירה נישלה את בני משפחתו של דוד מאדמתם וגרשה אותם הרחק מן הכפר. באותם הלילות המשיכה הגבירה האצילית להיכנס למיטתה של פעמונית באישון לילה ולעשות בה את מבוקשה. בעודה לשה את בשרה של הנערה עד כאב, עצמה פעמונית את עיניה ודמיינה את שיערה מתארך ומשתלשל מבעד לחלון חדרה שבקומה העליונה. בחלומה, ראתה נסיך האוחז בקצות השיער ומטפס חרישית עד אליה. בליבה היא ידעה שלא תזכה למגע של נסיך אצילי. החיים הם לא אגדת ילדים מרגשת, הם בחירה מתמשכת בין אפשרויות כואבות ורעות.
26.39 – זמן לא רע לשישה סיבובים, שהיו משהו כמו חמישה קילומטרים וקצת. נתתי גם איזה מתח או שניים כדי להרגיש טוב עם עצמי וחזרתי הביתה. עוד כמה מתיחות, מקלחת, חלבון שאחרי ההתעמלות ויצאתי אל מוסי. ד"ר אהרונסון בירכה אותי בשלום ומנומס ואמרה שהיא מאוד ממהרת לבית החולים. הצעתי למוסי שנראה טלוויזיה, אבל הוא שאל אם כבר חשבתי על איזה סיפור מפחיד שאני יכול לספר לו.
"לא," שיקרתי בנחרצות ונאלצתי לשאת את מבטו המאוכזב. לא הייתי מוכן לספר למוסי את סיפורה של פעמונית. בתיכון תמיד הקפדתי לכתוב סיפורים עם סוף עצוב במטרה לדקור בחוזקה את בשר הקורא ולצעוק לו: "תראה, זאת המציאות המחורבנת שבה אתה חי!" הערצתי את לווין הצעיר, שהקפיד להציג לקוראיו את המציאות במלוא כיעורה. נפעמתי מרשעותו המחוכמת של עגנון, שתמיד טרח להציג סוף ציני ואמיתי (יותר או פחות) גם לעלילה שהייתה בדרך לסוף טוב. די והותר סיפורים עצובים סיפרתי למוסי בימים האחרונים. הוא צעיר עדיין ויקרא עוד הרבה סיפורים מפחידים. לא הפעם. הפעם אני אתעקש איתו, וכשהוא יסכים, אספר לו בדיחה, אאתגר אותו לקרב דגדוגים או סתם אתן לו לנצח אותי בקלפים. אבל רק פעם אחת. גם לי יש את גבולות הגזרה שלי.