ישבתי מול המרקע של ערוץ 12 ובהיתי בחדשות. זו הייתה שעת לילה מאוחרת. ד"ר אהרונסון הייתה בכוננות בבית החולים, והיא רצתה שאשאר לשמור על מוסי כשהוא ישן. "אני אשלם לך 60 שקל לשעה כתעריף לילה, מקובל?" בטח שמקובל. גם לא צריך להעסיק את הילד וגם אפשר לבהות בטלוויזיה ולקבל על זה כסף ועוד בתעריף של שעות נוספות. עופר חדד ויואב אבן חזרו על דברים שכבר נאמרו בכל המהדורות במהלך היום. בודאי שצפיתי, אני ועוד מאות אלפי ישראלים מבוהלים שפשוט לא יכולים בלי מנת חדשות המוזרקת ישר לווריד בתקופה שכזאת. אחד היתרונות של שירות בגלי צה"ל הוא שאתה מקבל משקפי קסם סודיים להבנת המנגנון הנסתר של משדרים טלוויזיוניים. אין דבר שהמגישים והכתבים שונאים יותר ממשיכת הזמן הבלתי נגמרת הזאת שמצופה מהם. משדר הבחירות הוא דוגמה טובה נוספת למקרה כזה. כל מה שניתן לומר – כבר נאמר עשרות פעמים, ויונית לא יכולה להפסיק לספור את הדקות לפרסום תוצאות המדגם. בסוף הכתבים רוצים להעניק לצופים חדשות ולא פטפטת, אבל הציבור רוצה פטפטת, והלקוח תמיד צודק. בקורס הכתבים של גלי צה"ל פגשנו את אליל הסקופים, רביב דרוקר. מרבית השיעור ניקרתי (לא אשמתי, היינו ימים על גבי ימים בחדר סגור וצפוף אחרי  ארבע –חמש שעות שינה בלילה), אבל אני זוכר שתי נקודות מרכזיות מהשיחה עם רביב:

  1. לא משתלם להיות עיתונאי. זה היה אולי המשפט הראשון שיצא לו מהפה, והוא השאיר אותנו קצת בהלם. רביב ממש הפציר בנו לעזוב את המקצוע אחרי השחרור מגל"צ, ואמר שבדיעבד הוא היה הולך ללמוד רפואה או משהו כזה. 2. במלחמת לבנון השנייה הוא הוקפץ לסקר נפילה של טיל בשטח פתוח. כל השידור קהל הצופים ליווה את הנסיעה שלו לאותו השטח, כשאסור היה לו להסגיר את מיקום הנפילה מחשש שהחיזבאללה יאזינו וידייקו את ירי הטילים. משדר של שעתיים הסתכם בעשרה משפטים לכל היותר, שעליהם חזר ללא הפסקה. ביום למחרת גילה דרוקר שלאותו משדר היה הרייטינג הגבוה ביותר שאליו הוא אי פעם הגיע בקריירת העיתונות המפוארת שלו. נראה לי שבאותה נקודה הוא התחיל להתייאש מהמקצוע, מה שמסביר יותר טוב את ההפצרה שלו לברוח מהתחום. מה שכן, חשוב לזכור שאם יש משהו שאנשי טלוויזיה מומחים בו – זה היכולת להגיד כלום בכל כך הרבה מילים. בתקופה שבה המשק חצי מושבת, עבודה בטלוויזיה היא בטח עבודה יותר טובה מלהיות שליח או קופאי בסופר. בסוף המיתון יגיע גם לטלוויזיה. חצי מהחברות במשק הפסיקו להשקיע בפרסומות, וכל מה שנשאר לראות בין פטפטת אחת לשנייה זה את מושיק רוט אוכל יוגורט וקלוז אפ על מוצרי ניקיון. הפרסומות היחידות שנשארו – ואני לא מבין למה – הן הפרסומות לרכבים חדשים. מי המנוול שמסריח מכסף גם בתקופה שהמשק כולו במיתון, ושאומר לעצמו: "יאללה, בואו נרגיע את הפאניקה עם איזה ג'יפ suv חדש במאה וחמישים אלף שקל." עובדה. כנראה אם מפרסמים, יש לקוחות. 

ליד עופר חדד ויואב לרר ישב גל חן על תקן הכתב הכלכלי. אני וגל חן מאותו שנתון בגל"צ. הוא נהיה כתב אקטואליה בפריים טיים של קשת, ואני יושב בסלון של משפחת אהרונסון עם כוס סודה פטל ובוהה בחדשות. העיניים של גל נראו עייפות, והחליפה שהמלבישה בחרה לו הייתה קצת גדולה למידותיו, על אף שברוך השם לבחור יש כתפיים חסונות. עלם יפה הגל חן הזה. עיניים ירוקות, עור שזוף, מבנה גוף רחב אך חטוב ובלורית שחורה. עוד שלוש ארבע שנים יתחתן עם מאיה ראכלין (גם היא גל"צניקית מוכשרת שעברה לטלוויזיה), יתקדם במשרות ההגשה ואם לא – בטח יחתוך לעולם ההייטק. יש לו את הראש האנליטי גם לדברים האלה. מה אין לגל חן הזה? תמיד קינאתי בבחורים כמו גל חן. יפים בלי מאמץ מיוחד ובעלי חשיבה מתמטית חריפה. כאלה שנראה שהעולם לא מתרגש עליהם בעוצמות גדולות מדי. הם שמים את כולם בכיס הקטן שלהם וחיים בפרופורציות הנכונות. מה לנו, אנשי הרוח בעלי הנטייה המובנת להשמנה ולהתקפי חרדה, יש להציע לעולם יותר מלגל חנים שבו? אם האנושות תצטמצם אחרי מגפת הקורונה, פשוט תדאגו לשכפל בציבור אנשים כמו גל חן, והכלכלה תשגשג ויהיה שלום עולמי.
כוס הסודה כמעט התרוקנה, אז קמתי כדי למלא לי אחת חדשה. תכלס, מה יש לי לקנא בגל חן? ששים ש"ח תעריף לילה, סתלבט לֵילי מול הטלוויזיה וסודה פטל חופשי. עקרונית הדיאטה החדשה שלקחתי על עצמי לא בדיוק מאפשרת לי את הסודה פטל בשעות האלה, אבל פאק איט. העולם קורס, וזה בסך הכול עשר טיפות רכז פטל גג. יש דברים שהם יותר חזקים מכוחות הנפש של הבן אדם, ואצלי זה סודה פטל. נעמדתי עפוץ מול השיש ופתאום בזווית העין ראיתי את מוסי עומד מבויש בפיג'מה. ניגשתי אליו:
"כמה זמן אתה כבר עומד פה?"

"לא יודע. כמה דקות."

"למה לא אמרת כלום?"

"לא רציתי להפריע."

"אתה יודע שזה התפקיד שלי, כן? 'שתפריע' לי. מה קרה?"

"לא יודע, סתם לא נרדם."

אני מת לגמול אותו מההקדמה הקבועה של ה"לא יודע." בטח שאתה יודע! על מה אתה מרגיש צורך להתנצל כל הזמן? התיישבנו על הספה והכנתי לשנינו כוס תה. הוא נראה לי קצת מבוהל.

"היה לך חלום רע?"

"לא. אני פשוט לא מצליח להירדם."

כשמוסי משקר, הוא לא מסתכל ישר בעיניים. הוא מגניב מבט הצידה וטון הדיבור שלו קצת עולה. פעמיים בדקתי שהוא נרדם לגמרי לפני שהגברתי את הטלוויזיה כדי לוודא שאני לא מפריע לו להירדם. בהתחלה חששתי שהווליום מהחדשות העיר אותו, אבל לרוב הוא ישן כמו בול עץ, הילד הזה, ונראה לי שבאמת היה לו חלום רע. 

"זה בסדר לפחד, אתה יודע? זו תקופה הזויה לגמרי. אנשים נדבקים, אמא שלך נמצאת בבית החולים כל הזמן, באיטליה יש כבר כמה מאות מתים. אם לא היית מפחד, הייתי חושב שמשהו לא בסדר." במחשבה שנייה, אולי לא היה נכון לחזור בפניו על כמה אמיתות באמת מפחידות. עוד פליטת פה מיותרת ביחסים הקצרים שלי ושל מוסי. 

"אתה מפחד?"
הוא ענה לי בשאלה, והפעם הישיר לי מבט לעיניים. וואלה, אני לא כל כך מפחד. אני בן עשרים ואחת, עוד לא התחלתי תואר, אני גר אצל ההורים, אני לא בשום קבוצת סיכון, ולמרות שמחלות רקע יש לי בשפע, ברוך השם, הן לא כאלה שרלוונטיות למחלת הקורונה. אז לא, אני בהחלט לא מפחד. באותה נשימה אני גם על 75 מיליגרם לוסטרל ו2.5 מיליגרם זיפרקסה, ככה שנראה לי שלפחד זו אופציה קצת פחות סבירה אצלי מאשר אצל האדם הממוצע. ד"ר גיא, האלכימאי הפרטי שלי, השקיע מלאכת מחשבת בהנדוס רגשותיי, ועל הדרך נטע בי את התחושה שאם האנושות הצליחה לשלוט במצוקות הלב, היא בטח תמצא תרופה לקורונה הארורה הזאת. אז בטח ובטח שאני לא מפחד. למוסי נתתי תשובה יותר דיפלומטית.

"אני לא כל כך מפחד, אבל יש לי את הסיבות שלי. מה שכן נראה לי, שאם הייתי בגילך במצב הזה, בדוק הייתי מפחד." 

הוא שתק. אני לא יודע אם התשובה ריצתה אותו, אבל כשהצעתי לו תה, הוא השיב בחיוב, וככה נתקענו שנינו עם ספלי תה ופופקורן מול הטלוויזיה. 

"אתה יודע מה באמת מפחיד?" שאלתי בחיוך. 

"מה?" 

"עוד מעט משדרים הופעה חיה של קרן פלס, וזה, מוסי, באמת מפחיד נורא."

הוא צחק. מזל שתמיד יש לי בדיחות "קרן פלס" בשרוול כדי להקליל קצת את האווירה.

החדשות הסתיימו, וקרן התחילה לשיר. חייכנו זה אל זה וכיביתי את הטלוויזיה. בחוץ החל לרדת גשף שוטף. 

"מעניין אם אמא בסדר," הוא לחש בזמן ששנינו התכרבלנו מתחת לשמיכת הפרווה על הספה בסלון. 

"ברור שהיא בסדר. אמא שלך שאקלית רצינית, מוסי! נראה לי שהקורונה תפחד להדביק אותה." הוא לא צחק מהבדיחה הזאת, ונראה באמת מוטרד. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, ורציתי שהילד קצת יחייך. "אתה יודע שהאנושות עברה המון מגפות וששרדנו בסוף את כולן?"

"כן. היה הדֶבֶר והאבעבועות השחורות והשפעת הספרדית." ילד חכם. חצי מהילדים בכיתה שלו היו רק צוחקים ונגעלים בילדותיות מהמונח "אבעבועות שחורות." 

"ועל מחלת העיטושים המסתורית, שתקפה את סנט פטרסבורג, שמעת?" 

"לא, על זה לא שמעתי. מתי זה קרה?"

"עקרונית לפני יותר ממאה שנה. איזה עשר שנים לפני שהתפרצה השפעת הספרדית. "

"בסנט פטרסבורג?" 

"כן, ברוסיה בתקופה של שלטון הצאר." 

העיניים של מוסי התרחבו, והוא הסתכל עליי בהשתאות. בהיסטוריה העולמית הוא התעניין מאוד. 

"זה קרה באמת, כל הסיפור הזה?"

"אם זה קרה באמת אני לא יודע, זו מעשייה קצת גוגולית (gogolit), אבל יש מצב שזה סיפור אמיתי." 

"מה זה 'גוגולית?' התכוונת לגוגלית (googleit)?" 

"לא, לא, התכוונתי לגוגולית. על גוגול, הסופר הרוסי, שמעת?"

"לא, לא מכיר." 

ולמה שיכיר באמת? אם לחרובי ולליאור שטרנברג לא הייתה חיבה מוזרה לספרות רוסית, יש מצב גדול שגם אני לא הייתי מכיר. 

"הוא סופר רוסי מצחיק כזה. כתב סיפורים הזויים, סאטיריים טיפה, אהב הרבה אַפִּים."

"אפים?"

"כן, לא יודע. הייתה לו חיבה מוזרה לאפים משום מה. זה באמת איבר קצת מצחיק, לא?"

"מה מצחיק באף?" הוא שאל, ואני בתגובה שלחתי שתי אצבעות מהירות ומעכתי את שתי הנחיריים שלו תוך הצמדתן זו לזו. שנינו צחקנו. 

"די, די, תפסיק עם זה. הבנתי, הבנתי. זה גם מגעיל וגם אסור לגעת בפנים של מישהו אחר." 

"אתה רואה שאף יכול להיות מצחיק? תחשוב על זה. הוא מתחיל מוצק ואז נהיה קצת נוזלי, יש בו מלא נזלת והוא תקוע לך כמו איזה עמוד באמצע הפנים. בכל מקרה, הסיפור הזה שאני לא יודע אם הוא אמיתי או לא, התרחש ברוסיה איזה חמישים שנה אחרי שגוגול נפטר, וגם הוא, כמו הרבה סיפורים של גוגול, עוסק באפים."

"איך הוא מתחיל?"

"עקרונית זה על פיזנוביץ' פיזנובץ.'"

"פיזנוביץ' פיזנובץ'?"

"כן, כן, פינוביץ' פיזנובץ'. כאלה היו הרוסים פעם. השם הפרטי דומה שתי טיפות מים לשם המשפחה, ויש הרבה צ' ופ'. הכול סמטוחה אחת שלמה. אם אתה רוצה לקלוט משהו, אני צריך שתהיה מרוכז ותעקוב אחריי." 

הוא הנהן בראשו ושוב פקח לרווחה את שתי העיניים. 

"פיזנוביץ' פיזנובץ' היה אחד הפקידים הבכירים ביותר במשרד המשפטים בשלהי רוסיה הצארית. כיאה לתקופה, משרד המשפטים עסק בעיקר בעדכון נהלים ובפיקוח על החלטות בתי המשפט בנוגע לעונשים שנגזרו על עבריינים שונים. המחלקה שפיזנוביץ' פיזנובץ' היה מבכיריה, עסקה בעבירות בדרגה בינונית:  שוד מזוין, תקיפה אלימה שלא הבשילה לכדי מעשה רצח ומעילת כספים במגזר הציבורי. על כן היא נקראה 'המחלקה לפשעים ולעבירות בדרגה בינונית.' מחלקתו של פיזנוביץ' פיזנובץ' לא עסקה בשום אופן בעבירות חמורות כגון רצח, ביזה אלימה, אונס, או מרידה ואנרכיזם כנגד שלטון הצאר. עבירות חמורות אלה היו שייכות באופן בלעדי ומובהק למחלקה הבכירה של משרד המשפטים – 'המחלקה לעבירות ופשעים בדרגה חמורה.'  שאיפתו המקצועית הגדולה ביותר של פיזנוביץ' פיזנובץ' הייתה לעבור מ'המחלקה לפשעים ולעבירות בדרגה בינוניות' ל'מחלקה לעבירות ולפשעים בדרגה חמורה.' לא שררה וכבוד עניינו את פיזנוביץ' פיזנובץ', ממש לא. פיזנוביץ' פיזנובץ' היה טכנוקרט, אשף בניסוח חוקים ומומחה בפיקוח על מתן ענישה. הוא היה משוכנע שכישוריו האינטלקטואליים יוכלו לשרת את הצאר במחלקות הבכירות של משרד המשפטים וביניהן 'המחלקה לעבירות ולפשעים בדרגה חמורה.' פיזנוביץ' פיזנובץ' כתב אין ספור מכתבים ארוכים ומנומקים לממונים עליו, שבהם טען כי עליו לעבור למחלקות העוסקות בעניינים מורכבים יותר מענייני המחלקה שבה עבד. אך לדאבונו, שוב ושוב הוא נענה בשלילה." 

"אבל איך זה קשור לאפים ולעיטושים?"

"חכה, אנחנו נגיע לזה. קודם צריך להבין את הרקע הפסיכולוגי של פיזנוביץ' פיזנובץ'. הוא נולד למשפחה משכילה מהמעמד הבורגני, אך איש ממשפחתו המורחבת לא היה בעל קשרי דם לחצר האצולה הרוסית. אביו, עליו השלום, היה אחד הרופאים המוכרים ביותר בסנט פטרסבורג – מומחה לרפואת עיניים. למרות שאיפות הלב המוצהרות של האב, פיזנוביץ' פיזנובץ' בחר שלא לרכוש את מקצוע הרפואה היוקרתי אלא ללכת וללמוד משפטים." 

"גם אמא שלי רוצה שאני אהיה רופא."

"כן? היא אמרה לך את זה?"

"לא בדיוק, אבל כשהיא שאלה אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, ואמרתי לה שאולי דיפלומט, היא שאלה אותי: 'למה לא רופא?' ואמרה שיש המון סוגים של רופאים, ושזה מקצוע מאוד מעניין וחשוב."

"קודם כל, אתה עדיין צעיר, ואתה עוד תשנה את דעתך אלף פעם," עודדתי אותו. רק אחר כך נפל לי האסימון שזהו משפט שאבא שלי תמיד היה אומר לי, משפט שלא סבלתי לשמוע כילד קטן. "דבר שני, רפואה זה מקצוע באמת חשוב ומעניין, ותראה, הוא גם מאוד חיוני ומביא הכנסה קבועה. מצד שני, ההורים שלנו חושבים שהם רוצים את מה שטוב בשבילנו, אבל בעצם הם רוצים את מה שטוב בשבילם. אבל עליך אני סומך בעיניים עצומות, מוסי. אתה לא פראייר, ואתה בטח תמצא לעצמך משהו שווה."

 לא יודע אם דיברתי למוסי או שדיברתי בכלל לעצמי. כל מגפת הקורונה הזאת העלתה מחדש בבית משפחת לוסין את הוויכוחים על נטיות הלב האומנותיות של הבן הבכור (להלן אני), ועל הרצון שלי לעסוק ביצירה ובכתיבה. אבא שלי תמיד חלם שאהיה עובד במגזר הציבורי בדיוק כמוהו: "צריך להסתכל על התנאים הגלובליים ולא רק על המשכורת," ולא משנה כמה פעמים דיברנו על הנושא, בכל פעם מחדש אבא התחלחל כששמע על תוכנית החומש העדכנית שלי, שכוללת עיסוק ביצירה. נראה לי שיש לו איזה משאלת לב כמוסה, שבוקר אחד אני אתעורר, אהפוך את עורי וארשם ללימודי פכ"מ בעברית (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה), בשאיפה להפוך לפקיד חיוני במגזר הציבורי. לכן הוא דואג לשאול אותי כל חמש דקות אם חשבתי כבר על העתיד, זאת למרות שנתתי לו אותה תשובה כבר אלף פעם, פשוט זאת התשובה שהוא לא מוכן לשמוע. 

"אז גם פיזנוביץ' פיזנובץ' כמונו לא רצה ללכת בעקבות אביו והחליט ללמוד משפטים. כאן חשוב לציין שלפיזנוביץ' פיזנובץ' היה זיכרון פנומנאלי. בגיל שלוש הוא למד לקרוא באופן שוטף, ובגיל שמונה  זכר בעל פה פרקים שלמים מהברית החדשה. כבר בשנתו השנייה באוניברסיטה טרח לשנן את כל פסקי הדין שניתנו באותה שנה על עבירות גניבה חמורות. הזיכרון הפנומנאלי שלו יחד עם שקדנותו הנדירה הובילו אותו כעשר שנים בלבד לאחר הכניסה למשרד המשפטים לתפקיד סגן מנהל 'המחלקה לפשעים ולעבירות בדרגה בינונית.'
חמש עשרה שנים פיזנוביץ' פיזנובץ' מילא את התפקיד ביעילות ובמסירות אין סופיות, כשבמהלך כל התקופה  לקח שבעה ימי חופשה בלבד, שניים מהם לרגל חתונות שתי אחיותיו הצעירות. העובדים החדשים שעברו תחת ניהולו של פיזנוביץ' פיזנובץ', התפלאו על כך שפיזנוביץ' מעולם לא קודם להיות מנהל 'המחלקה לפשעים ולעבירות בדרגה בינוניות,' או לכל הפחות, לא קיבל את תפקיד סגן המנהל של מחלקה בכירה יותר. מהר מאוד העובדים למדו שלמרות הכישורים האינטלקטואליים היוצאים מן הכלל והשקדנות האין סופית, חסרו לפיזנוביץ' פיזנובץ' כישורים חשובים אחרים. חסרו לו הגינונים המורכבים של עבודה במשרד ממשלתי בתקופת הצאר, גינונים שהיום נקראים 'כישורי פוליטיקה ארגונית.'
פיזנוביץ' פיזנובץ' נהג להגיד 'בוקר טוב' ו'צהריים טובים' ו'בתיאבון' וגם 'לבריאות,' אך ההבנה החברתית העמוקה שנדרשה כדי להגיע לדרגים הבכירים של משרד המשפטים פשוט לא הייתה חלק מסט כישוריו. עובדים רשלניים ממנו זכרו את ימי ההולדת של השר הממונה ושל ראשי המחלקות. הם הקפידו להגיע לחתונות ולאירועים חברתיים ודאגו להחמיא לבוס התורן על החלטות מנהליות חדשות או אפילו על לבוש חדש. השנים חלפו, עובדים חדשים הגיעו, מנהלים קודמו, פרשו והתחלפו, ופיזנוביץ' פיזנובץ' נשאר באותו הכיסא שאליו הגיע עשר שנים בדיוק לאחר שנכנס לראשונה למשרד המשפטים בשלהי תקופת שלטונו של הצאר הרוסי. פיזנוביץ' פיזנובץ' המשיך לשאת את התואר 'סגן מנהל המחלקה לפשעים ולעבירות בדרגה בינונית,' וליבו התמלא זעם ומרירות. עובדים חסרי כישרון זכו להתקדם על חשבונו רק בגלל חנופה זאת או אחרת או בעקבות קשרים שרקמו באירועים חברתיים. פיזנוביץ' פיזנובץ' היה הולך במסדרונות במבט מושפל, בשעה שמנהל בכיר, שבעבר עבד תחתיו, הסתכל עליו בבוז פטרוני. הכעס שהצטבר בליבו של פיזנוביץ' פיזנובץ' גבר עם השנים, והוא רק החריף את היעדר כישוריו החברתיים והפוליטיים. יותר לא טרח להגיע למסיבות המועטות שאליהן הוזמן כפקיד בדרגה בינונית, וככל שמיעט להגיע- כך גם מיעטו ההזמנות לבוא. 

גם חייו האישיים של פיזנוביץ' פיזנובץ' לא היו מלאי דבש. למרות ייחוסו היחסי וחרף כישרונותיו האינטלקטואליים הרבים ועבודתו המכובדת דיה, מעולם לא הצליח בגזרת האהבה והנישואין. פיזנוביץ' פיזנובץ' יכול היה להפוך החלטה של השר בכבודו ובעצמו בהצגת סדרת טיעונים מנומקת לעילא, אך הוא נאלם דום כשפגש באישה יפה ממעמד מיוחס. כשרק היה עובד צעיר ב'מחלקה לפשעים ועבירות בדרגה בינונית', חשבו כולם שעוד כמה שנים, כשהביישנות תחלוף ואיתה גם ייתמתן הלחץ בעבודה, ימצא פיזנוביץ' נחת ונחלה. השנים חלפו, שתי אחיותיו הצעירות נישאו מזמן לבעלים צעירים ויפים, הולידו ילדים ועזבו את קן המשפחה, ופיזנוביץ' פיזנובץ' נשאר לגור בקומת הגג העליונה בדירה המרווחת של אימו באחת הסמטאות הצדדיות של סנט פטרסבורג. אישה לא קלה הייתה גברת פיזנוביץ'. פיזנוביץ' האב בדומה לפיזנוביץ' הבן לא ניחן בקסם רב ובכישורים בקרב נשים. מספרים שגברת פיזנביץ' היא זו שארבה לו בספריית האקדמיה לרפואה, ובעקשנות מנומסת גרמה לו לחזר אחריה ולשים על אצבעה טבעת נישואין. ילדותו של פיזנוביץ' הבן התנהלה בצל החיים עם פיזנוביץ' האם. פיזנוביץ' האב עבד שעות נוספות בקליניקה לרפואת עיניים בזמן שאשתו שלטה ביד רמה בכל המתרחש בביתם. לימודיו של הבן הבכור היו הראשונים בסדר העדיפויות המשפחתי של משפחת פיזנוביץ'. מאחר ופיזנוביץ' הבן היה גם הבכור וגם הבן היחיד במשפחה, רב תשומת הלב הופנתה להישגיו הלימודיים. חוכמתו הרבה וכישרונו האינטלקטואלי לא ריצו את הוריו חמורי הסבר, והם לחצו עליו שיקדיש שעות נוספות ללמידה. בזמן שילדים אחרים בילו בחצר וכשאחיותיו השתעשעו במשחק בשלג, פיזנוביץ' פיזנובץ' למד לטינית, יוונית ומתמטיקה גבוהה בנוסף ללימודיו הרגילים. ייתכן שהמשמעת האינטלקטואלית שדרשו ההורים מבנם הבכור הייתה מיטיבה עימו יותר לו היה לומד את מקצוע הרפואה ולא נהפך לסגן מנהל 'המחלקה לפשעים ועבירות בדרגה בינונית' במשרד המשפטים. שם נדרשו ביתר שאת גם כישורים חברתיים, שאותם לא הצליח לרכוש בילדותו. הנחמה היחידה בחייו הבוגרים של פיזנוביץ' פיזנובץ' הייתה הקשר האוהב וההדוק עם אימו היקרה. גם כשעבר את שנות הארבעים  לחייו, הייתה אימו ניגשת למיטתו מדי לילה, מלטפת אותו על לחייו ונושקת לו נשיקת לילה טוב. ייתכן שבמהלך השנים פיזנוביץ' פיזנובץ' כלל לא רצה לשאת אישה, כי את ליבו מילאה רק אישה אחת – גברת פיזנוביץ', אימו האהובה." 

נשמתי נשימה עמוקה, ועמדתי להתחיל את החלק השני בסיפור המפותל על פיזנוביץ' פיזנובץ', אבל פתאום ראיתי שמוסי נרדם. הוא היה מכוסה בשמיכה, וראשו נשמט על כרית הספה הגדולה. כאן התעוררה בי ההתלבטות הקבועה שעולה כשילד צעיר נרדם על הספה בסלון. מה לעזאזל עושים במצב כזה? שלוש אפשרויות עמדו לנגד עיניי: אפשרות ראשונה, (להלן אפשרות 1), היא להשאיר אותו כפי שהוא. אנחנו ממילא בסוג של חופש גדול. הילד ישן כמו בול עץ, וחוץ מצוואר תפוס לא יכול להיגרם לו שום נזק מכך שהוא יישאר לישון על הספה. הבעיה היא 'שלא ייגרם שום נזק' זו דעתי הצנועה והבלתי אחראית בלבד, ובטח לא דעתה של ד"ר אהרונסון. ד"ר אהרונסון מאוד, אבל מאוד לא תשמח להגיע בבוקר אחרי משמרת לילה ולגלות את מוסי נוחר על הספה בסלון. האפשרות השנייה, (להלן אפשרות 2,) היא להרים אותו בשתי הידיים לעבר המיטה הנחשפת. זוהי האפשרות המועדפת על אבות צעירים, שאוהבים להרים את הילד על הידיים גם כאקט של קרבה אנושית וגם כדי להראות לאם הצעירה שהם עדיין לא פראיירים, ושלמרות כרס הבירה, הם איתנים כמעט כמו שהיו כשהכירו את האם לראשונה. הבעיה עם אותם אבות צעירים היא שגודל הכרס עולה ביחס ישר לגילו של הילד, על כן בדיוק בגיל של מוסי – תשע – עשר, אותם אבות כבר לא כל כך צעירים, מוותרים לרוב על פרקטיקת הנשיאה למיטה. אני עדיין גבר צעיר, ולמרות כל התעופה העצמית שלי נראה לי שאוכל להתמודד עם המשקל של מוסי, על אף שאין אף אישה להשוויץ בפניה בכישורים הספורטיביים המינימאליים שלי. זוהי האופציה המועדפת עליי. הבעיה היא  שמעולם לא הצטיינתי בשיווי משקל, וביסודי היו חברים שכינו אותי 'אהוד חליקה,' כי לא פספסתי הזדמנות למעוד בקולוסאליות על כל רצפה שהיא. הדבר האחרון שהייתי צריך הוא שבאמצע הנשיאה אני אמעד, אחליק על הגב, אפצע וחמור מכך – הראש של מוסי ייפתח, וגברת אהרונסון תדווח עליי למשטרה. במקרה שלי המשטרה עוד עלולה להמשיך בחקירתה ולגלות את כל השטויות שפלטתי ליד מוסי הקטן, ובכלל לסבך אותי בצרות. לצערי, נשארנו עם האופציה השלישית והפחות אטרקטיבית בעיניי, (להלן אופציה 3), והיא להעיר בנגיעות עדינות את הילד, לבשר לו שהוא נרדם ושעם מאמץ מוטורי קטן הוא בקלות יהיה במיטה ויחזור לארץ החלומות. 

"מוסי, מוסי, תתעורר! נרדמת."

"מה, כבר בוקר?"

"לא, איזה בוקר, כאילו קצת בוקר, 2.00 לפנות בוקר ואתה נרדמת על הספה. לא רציתי שתישן ככה כל הלילה אז הערתי אותך. יאללה, קום, בוא, הולכים לישון."

"אבל מה עם פיזנוביץ' פיזנובץ'?"

"מה איתו? נרדמת, זה מה איתו. אתה מת מעייפות. עזוב, נמשיך את הסיפור בפעם אחרת."

"לא, זה דווקא היה מעניין, אתה פשוט קצת מאריך בדברים." 

לא אהבתי שמוסי אמר לי שאני מאריך. זה הסיפור וככה הוא מסופר.

"נו, אני רוצה שתגיע למגפת העיטושים."

"אם אתה רוצה לשמוע, תשמע הכול. אין עוד הרבה, אבל יש כמה דברים בדרך."

"בסדר, אבל תקצר כמה שאתה יכול."

נשכתי שפתיים. רציתי גם לספר קצת על אחותו של פיזנוביץ' פיזנובץ', ורדלבקה פיזנובץ'. בעיניי, הסיפור לא היה שלם בלי הקטע על עוגת התפוז המסוכרת שהכינה ורדלבקה לאחיה, אבל מוסי ביקש שאקצר, אז החלטתי לוותר על החלק הזה.

"כל הדברים שסיפרתי עד כה על פיזנוביץ' פיזנובץ' הם רק הקדמה לסיפור הבלתי רגיל שקרה לו, ובעצם לא קרה רק לפיזנוביץ' פיזנובץ' אלא לכל סנט פטרסבורג; האירוע הידוע גם כ'ליל ההתעטשויות הגדול.' ראשית, עליי להקדים בכל זאת ולספר בקצרה משהו נוסף שטרם סיפרתי על פיזנוביץ' פיזנובץ', והוא יחסו לגוף האנושי בכלל ולגופו הפרטי בפרט, ובאופן ספציפי ביותר – לאפו. גזרתו של פיזנוביץ' פיזנובץ' הייתה חשובה לו מאוד. פיזנוביץ' האֵם תמיד נראתה בגזרה מדוקדקת לעילא ולעילא, וחינכה את ילדיה בדבר חשיבות ההקפדה על המראה הדקיק. פיזנוביץ' פיזנובץ' סלד עד עמקי נשמתו מאנשים שמנים, עד שהיה נוטש פגישות רומנטיות בתחילתן אם הנשים שסידרו לו מכריו היו מלאות מכפי שהובטח לו. כל חייו הוא הקדיש את מאמציו לעבודתו במשרד המשפטים ולשמירה על אורח חיים בריא וספורטיבי. פיזנוביץ' פיזנובץ' היה קם בכל בוקר בשעה 5.00 בדיוק ומקדיש שעה שלמה לתרגילי כוח ולמתיחות. 

ואם לא דיי בזאת, פיזנוביץ' פיזנובץ' שמר בקפדנות יתרה על תזונתו. הוא נהג לחליף דיאטות באופן תדיר ולהטיל על עצמו צומות ואיסורים שונים ומשונים. באחת הפעמים נקט בדיאטת סלק מחמירה. חודש שלם נראה אוכל רק מאכלי סלק שונים ומשונים. השמועות מספרות שהפסיק את הדיאטה רק לאחר שעיגולים סגולים החלו להופיע על בטנו, ומרוב בהלה חדל לאכול סלק במשך שנה שלמה. (חשוב לי להבהיר שזוהי שמועה בלתי מבוססת, כמו השמועות הרבות שאפיינו את המעמד הבינוני בשלהי תקופת רוסיה הצארית ושצריך לקחת אותה בעירבון מוגבל). הדבר היחיד במראהו שהרגיז את פיזנוביץ' פיזנביץ' והרתיח את דמו היה אפו הגדול. לגנטיקה של משפחת פיזנוביץ' היו מעלות רבות, אולם חסרונה הגדול ביותר של הגנטיקה המשפחתית (אם תשאלו את פיזנוביץ' הבן) – היה אפם המגושם והגדול של בני המשפחה. כל הנוגעים בדבר, מאנשי משק הבית ועד לעובדי ה'מחלקה לפשעים ועבירות בדרגה בינונית' ידעו שאין להעיר לפיזנוביץ' פיזנובץ' כל הערה על אף בכלל או על אפו בפרט. יתר על כן, היה רצוי גם שלא להתעטש בקרבתו. 'נישמו מהפה' הייתה פיזנוביץ' האם מורה לעובדי משק הבית, 'גם כך זה יותר מנומס.' 

חיים שלמים עבר פיזנוביץ' פיזנובץ' מבלי שהמילה 'אף' הוזכרה על ידו. בעבודה הכירו כולם את רגישותו, וגם חבריו המועטים הקפידו לשמור על כבודו ולא הזכירו בקרבתו דבר הנוגע לחוטם. פיזנוביץ' פיזנובץ' יכול היה למות מבלי שירגיש את החוטם הנמצא על פניו, לולא התקרית הנוראה במשרדו של איגור מורצ'נקו."

עצרתי לרגע את מלאכת הסיפור כדי לתת מבט בוחן במוסי. האבחנה הקלינית שלי הייתה שהוא עדיין איתנו. עיניו החלו להיעצם, אבל נראה שהסיפור עניין אותו, והוא אפילו חייך מפעם לפעם. 

"בניגוד לגיבורים אחרים בסיפור, על איגור מורצ'נקו אין מה להכביר במילים. בקצרה נספר שהשתייך ברמה כזאת או אחרת לאצולה הרוסית. להבנתי, בת דודתה של אמו הייתה אחייניתה מדרגה שנייה של הדוכסית, שהיא בעצם סבתו של הצאר. לעולם המשפטים התגלגל במקרה. את בית הספר הגבוה ללימודי משפט סיים על חודן של שתי נקודות במבחן המסכם, ובעזרת קשרי דם ופרוטקציות התגלגל למשרד המשפטים של הצאר. ייחוסו המשפחתי סידר לו כניסה למחלקות הבכירות ביותר במשרד ולאחר שולדמירקו אוסטרקו, הממונה הקבוע על 'המחלקה לפשעים ועבירות בדרגה בינונית' ומנהלו הישיר של מיודענו פיזנוביץ', חלה באבעבועות רוח, נקרא דווקא איגור מורצ'נקו למשימה ולא הסגן הכל יכול, פיזנוביץ' פיזנובץ'.  (הסיפור על מחלתו של ולדמירקו אוסטרקו מעניין מאוד. הוא מגיע עד לביתו של הצאר בכבודו ובעצמו וכולל מפגש אימתני עם מכשפה קווקזית ועם שלושה גמדים למחצה. מפאת קוצר הזמן ועייפותו של מוסי אחסוך אותו בשלב זה). ראיתי שמוסי מעט מבולבל אך מתבייש לשאול אותי שאלות הבהרה, לכן יצאתי לרגע מהסיפור והבהרתי: "הבוס של פיזנוביץ' פיזנובץ' חלה. במקום שהוא יחליף אותו, הביאו מישהו אחר. המישהו הזה הוא איגור מורצ'נקו, מובן?"

מוסי הנהן והראה סימני חיים, אז יכולתי להמשיך בנחת. 

"עלבונות רבים ספג פיזנוביץ' פיזנובץ' ממנהלי המשרד לאורך השנים, אך זה היה העלבון הצורם ביותר. חמש עשרה שנים מילא בנאמנות את תפקיד סגן מנהל ה'מחלקה לפשעים ולעבירות בדרגה בינונית,' חמש עשרה שנים ארוכות, שבהן התחלפו שלושה מנהלים מבלי שהוא עצמו זכה לקידום המיוחל. עכשיו, כשמנהלו הישיר חולה, אדם אחר נקרא לדגל ולא הוא, ועוד מי? פלגמט חסר כישורים שרק בגלל קשרי דם מסואבים למשפחת הצאר התקבל לתפקיד? איגור מורצ'נקו? איזה עלבון. פיזנוביץ' פיזנובץ' שקל להתפטר. ממילא נשארו לו שבע שנים בודדות עד לפנסיה, והכסף שחסך במהלך השנים יחד עם ירושת האב, יכלו להספיק לו להתקיים בנחת גם ללא המשך העבודה במשרד. פיזנוביץ' פיזנובץ' באמת חשב כבר על פרישה מוקדמת, אולם מיד נתקף בהלה. העבודה במשרד המשפטים הייתה כל חייו, הוא שקע בה מבוקר עד ערב והיא סיפקה לו אושר ומשמעות. מה היה לו מלבד העבודה במשרד המשפטים? אמא אוהבת – זה נכון, אבל גם לה לא נותרו הרבה שנים לחיות, והמחשבה על מותה הקרב בכלל עורר בו חלחלה. פיזנוביץ' פיזנובץ' נאלץ לבלוע את העלבון הצורם ולהתייצב ביום שני ב8.00 בבוקר בשער ה'מחלקה לפשעים ועבירות בדרגה בינונית' בכובע לו הורגל בחמש עשרה השנים האחרונות, כובע סגן המנהל. כל זה יכול היה לעבור בשלום לולא מה שקרה שלוש שעות לאחר השעה 8.00 בישיבת העדכון הראשונה שכינס הבוס החדש, איגור מורצ'נקו. הישיבה המדוברת החלה ברגל ימין, והדובר הראשון היה, כמובן, פיזנוביץ' פיזנובץ'. מי אם לא הוא ייפתח את הישיבה? כל ענייני המחלקה נצרבו בזיכרונו המדופלם, ולא היה מנוסה ממנו בעניינים השונים שעל הפרק. פיזנוביץ' פיזנובץ' דיבר על שיעור גניבות הסוסים שעלה בחצי השנה החולפת ועל מספר מקרים מעניינים של מעילת כספים במשרד המלחמה המלכותי. בעודו מדבר, נכנס זבוב טורדני לחדר והחל לחוג סביב פניו. פיזנוביץ' פיזנובץ', שהאמין בנכונות מקצועית, סירב להיכנע לזבוב המרגיז ולמרות זמזומיו הטורדניים והמייגעים המשיך לסקור את האתגרים העומדים בפני המחלקה. לאחר כשבע דקות של דיבור תחת פעולתו המטרידה של הזבוב, החליט האחרון על פעולת נקם אלימה במיוחד. בתנועה מהירה נכנס לנחירו השמאלי של פיזנוביץ' פיזנובץ' ההמום. פניו החלו להתעוות, גופו החל לרעוד והנוכחים בחדר דאגו לשלומו. לאחר עשר שניות מבהילות במיוחד, נשם פיזנוביץ' פיזנובץ' נשימה עמוקה והתעטש עיטוש אדיר כפי שלא התעטש מימיו. הזבוב המסכן התעופף מאפו של פיזנביץ' פיזנובץ' אל קצה החדר ומשם חמק דרך החלון. הנוכחים בחדר לא ידעו איך להגיב. כולם הכירו את הרגישות של פיזנוביץ' פיזנובץ' לאפים בכלל ולאפו בפרט, וכולם ידעו שתמיד הקפיד שלא להתעטש בחברת אנשים. לאחר כמה רגעים של שתיקה מביכה התרווח בכיסאו איגור מורצ'נקו, המנהל הזמני החדש של 'המחלקה לפשעים ולעבירות בדרגה בינונית' ופרץ בצחוק מתגלגל. עד מהרה הצטרפו שאר הנוכחים לצחוקו של המנהל החדש, שסרב להירגע במשך דקות ארוכות. איגור מורצ'נקו האדים, קצף עלה מפיו וכיסה את שיניו. הוא צחק כפי שלא צחק מעולם. פיזנוביץ' פיזנובץ' המבויש וההמום יצא בסערה מהמשרד. עוברי האורח שראו אותו ביום ההוא, העידו שראו אדם שפגש שד. פיזנוביץ' פיזנובץ' הסתובב ברחובות סנט פטרסבורג כאחוז דיבוק. הוא רץ ממקום למקום, ידיו רעדו, נשימתו התקצרה ועיניו אימצו מבט של אדם מטורף. במשך שעות ארוכות פיזנוביץ' התרוצץ ברחובות סנט פטרסבורג ללא תוחלת וללא מטרה. הוא פשוט רץ. רץ בבהלה כאדם הבורח משד. רץ בתקווה שהאירוע הנורא שחווה יישכח ממחשבותיו ויעלם כלא היה. בשעת השקיעה מצא את עצמו פיזנוביץ' פיזנובץ' בקצה הגג של אחד הבניינים הגבוהים והמפוארים ביותר בסנט פטרסבורג. הוא לא זכר איך הגיע לשם ומדוע, אך הרחוב קרא לו כבתולת ים זדונית הקוראת למלחים בספינה רחוקה, והוא רצה דבר אחד בלבד: לקפוץ למטה. צחוק הגורל או יד המקרה זימנו לאותו המקום ובאותה השעה את הזבוב שנכנס באמצע היום לנחירו השמאלי ויצא משם בעיטוש גדול. רגע לפני שפיזנוביץ' פיזנובץ' שם קץ לחייו, הגיח הזבוב מול עיניו התוהות ותפס את מלוא תשומת הלב. פיזנוביץ' פיזנובץ' זנח את שאיפתו לקפוץ ובמקום זאת החל בניסיונות מטורפים לחבוט בזבוב המרושע ולהרוג אותו. במשך עשרים דקות ניסה ללא הועיל לחבוט בזבוב המסכן, עד שלבסוף נפל על ברכיו והחל לבכות. מאז פטירת אביו לא עלתה אפילו דמעה אחת בעיניו, לא משנה איזה עלבון או מכה הוא ספג. הפעם פיזנוביץ' פיזנובץ' בכה על המקרה הנורא שקרה לו, על שנים של התעלמות מופגנת מצד הממונים עליו, על האישה שלא נמצאת לצידו כדי שיוכל ליבב באוזניה ועל אימו המבוגרת שבוודאי תמות בשנים הקרובות.
השעות חלפו לאיטן, ורק לעת ערב הפסיק פיזנוביץ' פיזנובץ' לבכות. הוא התרומם והחל לצעוד בכבדות אל עבר הבית. הוא הגיע אל דלת הבית, צעד במעלה המדרגות לקומה האחרונה, נשכב במיטתו ונרדם. בבוקר המחרת קם פיזנוביץ' פיזנובץ' ללא חשק. הוא צעד בכבדות לקומה הראשונה אך לא הכניס דבר לפיו. אימו האהובה לא הרגישה שמשהו עובר על בנה הבכור, כי היא התרגלה לצומות השונים והמשונים שאהב להתנסות בהם. הוא צעד בכבדות למשרד המשפטים, פתח את הדלת וציפה לנורא מכול."

הרמתי עיניים לעבר מוסי. מובן שהוא נרדם. חבל. רציתי שישמע את הסוף על מגיפת העיטושים. זה אמנם היה סוף טוב, שגוגול בוודאי היה מסרב להעניק לגיבוריו, אבל זה סוף שרציתי להעניק  לפיזנוביץ' פיזנובץ' המסכן וגם למוסי, בטח בתקופה כזאת. הפעם ויתרתי על אופציה שלוש והלכתי באומץ על אופציה שתיים. שלחתי שתי ידיים ארוכות, הנחתי אותן מתחת לגבו של מוסי והרמתי אותו. הוא היה מעט כבד משציפיתי, אבל הדרך למיטה הייתה קצרה במיוחד. הנחתי אותו על המיטה ואפילו הרשיתי לעצמי לתת לו נשיקת לילה טוב במצח. לעזאזל הקורונה. מוסי גם ככה לא בקבוצת סיכון, ואמא תמיד אמרה לי שנשיקת לילה טוב שומרת על החלומות נעימים ושלווים. 

הלכתי לסלון ובהיתי בתקרה. תהיתי מה גוגול היה כותב לו היה שומע על מגיפת הקורונה, ואיך היה מתייחס לנאומי הטישו של ראש הממשלה. מגיפה מסתורית משתוללת ברחבי העולם. צעירים מחוסנים מפניה. אלפי מתים באיטליה ובישראל. כבר לאורך שלוש מערכות בחירות ברציפות ואולי גם ברביעית בדרך, לא מסכימים מנהיגי הסיעות הגדולות על ממשלת חירום. בתי המשפט סגורים, הכנסת מושבתת למחצה, פארסה. אפילו גוגול לא היה מצליח לחשוב על סיפור מוצלח שכזה. 

עצמתי עיניים וניסיתי להירדם על הספה. לא הצלחתי. ד"ר אהרונסון הציע שאישן במיטה שלה, אבל זה לא היה לי נעים. הרגשתי שהמיטה שייכת לה ולבעלה המת גם אחרי השיחה שהיא ואני ניהלנו לפני כמה ימים. 

הטריק המוזר שעוזר לי להירדם, הוא לחשוב על תרגילי כדורסל, שאותם מבצעים שחקני N.B.A כמו לברון ודונצ'יץ'. דמיינתי את לברון יורד לפוסט וזורק בפייד אווי (סוג פופולארי של זריקה בה השחקן  קופץ אחורנית וזורק במקביל) את הכדור לסל. לא נרדמתי. מאז שהספורט הושבת, גם דמיונות הספורט שלי ארגנו לי שביתה איטלקית כאות מחאה. במקום זאת חשבתי על סוף הסיפור של פיזנוביץ' פיזנובץ'. 

כשנכנס בשער המשרד, התממש הנורא מכל. קולות עיטוש חזקים נשמעו מכל עבר. פיזנוביץ' הניח שהשמועה על העיטוש הכביר התגלגלה ברחבי המשרד, ושכולם בוודאי רק ציפו לרגע שבו ייכנס מבעד לדלת, ואז הם יוכלו לבצע עיטושים מופגנים מול פניו. הוא גרר את שתי רגליו וטיפס לקומת 'המחלקה לפשעים ועבירות בדרגה בינונית.' כשנכנס בדלת נמשכו קולות העיטוש, אך כשהיטיב להסתכל, ראה שאנשי המשרד מתעטשים באמת. הוא התהלך ברחבי הקומה וגילה שכל עמיתיו לעבודה מתעטשים בלי הרף. חיוך קל עלה על פניו של פיזנוביץ' פיזנובץ'. עכשיו איש לא יוכל ללעוג לו יותר. מי יזכור את ההתעטשות היחידה של פיזנוביץ' פיזנובץ' לאחר גל התעטשויות אדיר שכזה? הוא נכנס למשרד וישב על הכיסא הרחב בחיוך מסופק. שעת הצהריים הגיעה. פיזנוביץ' פיזנביץ' יצא מהחדר וגילה לתדהמתו שהעיטושים נמשכים. כל עובדי הקומה ללא יוצא מן הכלל המשיכו להתעטש אחת לכמה שניות. פיזנוביץ' פיזנובץ' ההמום החל להסתובב בקומות המשרד האחרות וגילה שגם שם העובדים מתעטשים ללא הפסקה. הוא יצא בבהלה מהמשרד אל הרחוב הסואן, וגילה שגם שם העיטושים לא מפסיקים. בכל מקום שבו הלך ברחובותיה היפים של סנט פטרסבורג, פגש פיזנוביץ' פיזנובץ' באנשים שלא מסוגלים להפסיק להתעטש. ביום למחרת נמשכו העיטושים, והעיתונים בישרו על מגפת עיטושים קטלנית שמסתובבת ברחבי המדינה. איש לא נהרג מהעיטושים, וגם לא הופיעו תסמינים אחרים אצל המתעטשים, אך גם התעטשות טורדנית היא עניין שאין להקל בו ראש. אנשים נאלצו להפסיק את עבודתם, וסגר כללי הוכרז ברחובות. בדרך ניסית היחיד שלא נדבק הוא מיודענו פיזנוביץ' פיזנובץ'. חסינותו מהמחלה אילצה את הממונים עליו להעניק לו סמכויות חדשות ונרחבות. במשך שלושים ימים, שבהם שלטה מגיפת העיטושים בסנט פטרסבורג ואיימה להתפשט לכל היבשת, היה פיזנוביץ' פיזנובץ' המוציא והמביא של משרד המשפטים. רק ההחלטות הדחופות ביותר התקבלו, וכולן היו תחת פיקוחו ההדוק. ככה עבר חודש ימים בסנט פטרסבורג של שלהי תקופת הצאר הרוסי, כשרק שני אנשים היו מרוצים מהמצב; פיזנוביץ' פיזנובץ' וייצרן המטפחות הראשי של העיר.
אחרי חודש ימים דעכה המגיפה. ביום השלושים ואחד התעוררו אלפיים אנשים ללא עיטושים. ביום השלושים ושניים התעוררו עשרת אלפים אנשים ללא עיטושים. לבסוף, אחרי כמה ימים, איש בסנט פטרסבורג כבר לא התעטש כלל. כלומר, איש לא התעטש באופן יוצא דופן, פרט למקרים של נזלת טורדנית או אלרגיה רגילה. פיזנוביץ' פיזנובץ' חזר לתפקידו הקבוע כסגן מנהל 'המחלקה לפשעים ועבירות בדרגה בינונית,' ובתפקיד זה גם יצא לפנסיה שבע  שנים לאחר מכן. הוא לא נישא מעולם, ופרץ בבכי רק עוד פעם אחת נוספת, כשאימו היקרה הלכה לעולמה. החיים לא האירו פנים יותר מדי לפיזנוביץ' פיזנביץ,' אך הם גם לא היו אכזריים אליו במיוחד. ברגעים של כעס או של עצב מודחק, היה פיזנוביץ' מזכיר לעצמו את הפעם ההיא שבה כל אנשי סנט פטרסבורג התעטשו ללא הפסקה, ואילו אפו היה היחיד שהיווה מקור נחמה.

נשמתי נשימות עמוקות, ועדיין לא הצלחתי להירדם. לרוב השינה באה לי יותר בקלות, אבל באותו יום ישנתי שנ"צ פעמיים, כי ידעתי שאני צריך לשמור על מוסי ורציתי להיות ער במשך רוב שעות הלילה. רעיון מטומטם. מה היה לי רע להירדם פה על הספה ולהעביר את המשמרת בסבבה, לגמרי ישן? המשכתי לחשוב. אישה שאני מאוד אוהב אמרה לי פעם שאין מה לדאוג מהזקנה. "החיים נמצאים במגמת עלייה מתמדת," היא ניחמה אותי. אני מקווה שהיא צודקת. זה קצת כמו להגיד שהבורסה תמיד במגמת עלייה, ולכן אסור למכור את כל המניות גם בתקופת שפל. אין לי מושג אם בגרף החיים העתידי שאצייר בבית האבות, תקופת הקורונה תציג מגמת עלייה או ירידה. באמת שאני לא יודע. חוץ מזה, מעולם לא הייתי חזק בגרפים. אני בוגר גאה של הקבצת שלוש יחידות במתמטיקה, ולקות הלמידה שאני מתגאה בה נקראת "דיסגרפיה." בתרגום מילולי (מבחינתי) זוהי היעדר או מחסור בגרף. סיפורים לעומת זאת אני דווקא אוהב, והקורונה לא משנה את טיבם. בטוח שהיא תהיה סיפור טוב לספר לנכדים. רק שלא תגרום יותר מדי נזק, הקורונה הזאת. לפני יותר מאלפיים שנה כתב אריסטו שהצחוק נגרם בין היתר מ"קלקול שאינו מזיק," כמו החלקה על בננה: מישהו נופל, צועק וקצת כואב לו, אבל הוא קם כמעט ללא נזק וכולם מחייכים. הלוואי שככה גם הקורונה תהיה, כמו החלקה על בננה. שיום יבוא ונוכל לספר עליה בחצי חיוך. שמקסימום תהיה קצת כואבת, אבל בשום אופן שלא תזיק. 

ב-31 במרץ, בשעת לילה מאוחרת, עברתי שוב ושוב על הטקסט שכתבתי. צריך עוד לחדד פה ולשפץ שם. מניין הנספים מהמחלה הוא כבר דו ספרתי, וצעיר בן 22 ללא מחלות רקע מונשם במצב אנוש. לעיתים משאלות הלב שנכתבות על הדף לא זוכות להתגשם. הקורונה התגלתה כמחלה עמידה ואכזרית. לצערי, היא כבר מזמן לא בגדר החלקה על בננה, אלא יותר כמו תאונה קטלנית עם מספר לא ברור של נפגעים.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

רוצים להשאר מעודכנים?

זה חינם לחלוטין - ואני מבטיח לא לחפור יותר מידי (: