זה היה באמצע חודש מרץ, מעט אחרי השחרור שלי מגל"צ, וחיפשתי את עצמי בעולם. מצעד הגאווה בירושלים אמור היה להתרחש בקיץ, וחשבתי להיכנס לכל האופרציה של ארגון המצעד. עבור ירושלמים רבים, במיוחד אחרי הרצח של שירה בנקי, מצעד הגאווה הפך לאירוע עם חובת התייצבות. בעוד שהמצעד התל אביבי מרהיב וססגוני ומושך את העין, לצעדה בירושלים יש אופי אחר. המצעד בירושלים מרגיש במידה מסוימת כמו עמידה איתנה נגד כוחות החושך, שמצאו פרצה בגדר והצליחו לקרוע בכוח בשר מבשרנו. במצעד הירושלמי לא הולכים בגוף חשוף ובשמלות ססגוניות, אבל הולכים ביחד – דתיים וחילונים – למען סולידריות וחירות האדם וחירות הבחירה ומצוות "ואהבת לרעך." זו הייתה תחילת האביב של השנה שעברה, ואני ישבתי בבית הפתוח וחיכיתי לפגישה שהתעכבה והתעכבה. אחרי כמה דקות של המתנה מבוישת פנתה אליי נסרין, טרנסית ערבית מצחיקה, עבת בשר, עם חיוך צעקני ונוכחות כובשת.
"איך קוראים לך?"

"אני אהוד, ואתה?"

"את, אבל אתה יכול גם לקרוא לי 'אתה' אם אתה רוצה. אני נסרין."

"אוי, סליחה, לא… לא ידעתי." גמגמתי והאדמתי ברגע. אין דבר יותר מביך מלטעות בדרך בה אדם מגדיר את עצמו, גם אם לא כל כך קל להבחין בהגדרה המדויקת, ובטח כשמדובר בנושא כל כך רגיש.

"מה אתה מתנצל? איך יכולת לדעת? אני עוד לפני ניתוח, לפני כלום. גם מה אכפת לי שבחור חתיך כמוך פונה אליי? שיפנה איך שהוא רוצה."

הובכתי מאוד מהמחמאה. נראה לי שנסרין קלטה זאת ובכל זאת החליטה להמשיך מאותה נקודה: "מה, אתה נראה נהדר עם העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני. לא אמרו לך אף פעם?"

"לא, לא אמרו." עניתי בצחוק מבויש. באמת לא אמרו. לצערי אף אישה, גם כאלו שכיניתי "בנות זוג" לא טרחה להגיד לי שאני יפה. (את אמא וסבתא שלי אני לא רוצה להחשיב.)

"ככה זה נשים, אל תיעלב. תמיד צריכות שיחמיאו להן, אבל לא מסוגלות להגיד שום דבר טוב בחזרה."

גבר ערבי, גבוה ושדוף שעמד מרחוק, התקרב אלינו. רק כשהוא (או ליתר דיוק היא, ואת זה הבנתי דווקא בזמן) התקרבה, יכולתי לראות שפתון אדום בוהק על שפתיה ועגיל מקושט על אוזנה.
"תראי מה את עושה? את מביכה אותו, כולו אשכנזי ואדום כזה." שתיהן החליפו כמה מילים בערבית וצחקו צחוק מתגלגל. הן הציעו לי בורקס גבינה שהונח על השולחן, והשיחה המשיכה. נסרין מסתבר נולדה כנאסר. נער חייכני ממזרח ירושלים. כיום היא עדיין מתגוררת שם עם אמה. אבא שלה עזב אותן כשהיא הייתה קטנה, ובגיל חמש עשרה היא הבינה שהיא נמשכת לגברים. את הנטייה היא ניסתה שלא להבליט כלפי חוץ, אבל אמא שלה ידעה הכול. רק מאוחר יותר, כשהייתה בת עשרים  ומשהו, היא הבינה שהיא מרגישה יותר בנוח כאישה. "הרגשתי שזה פשוט יוצא ממני, אתה מבין?" אני מודה שלא הבנתי. הטבע יודע להיות אכזרי לפעמים, אך לכלוא אדם בגוף לא לו – זה תמיד נראה לי אכזרי במיוחד. היום היא עובדת כקופאית במערב העיר, אבל החלום שלה הוא ללמוד בבית ספר לעיצוב שיער בתל אביב. "אני מאוד אוהבת את ירושלים, אבל בתל אביב יש יותר קבלה וגם יותר קל להרוויח כסף." ניתוח לשינוי מין היא לא בטוחה שהיא רוצה לעשות, לא בהכרח בגלל הכסף, אלא כי היא מרגישה שהיא יכולה להיות אישה בגוף של גבר וליהנות משני העולמות במקביל.
טלאל נידבה פחות מידע מנסרין. היא אמרה שכיום היא גרה במערב העיר, עובדת כדי ג'יי במסיבות ובחתונות ועושה כסף לא רע בכלל. בשלב מסוים היא הלכה, ונסרין גררה אותי למרפסת שהשקיפה לרחוב. היא הוציאה איזה סוג של סיגריה אלקטרונית, אבל בהחלט לא אחת שמתיימרת להיות בריאה. הסיגריה הייתה בטעם תות וללא טעם לוואי של עישון. שנינו עישנו בנחת והתחרדנו בשמש הירושלמית של תחילת האביב. אחרי כמה רגעים הגיע עמי. בחור יפה, עמי עליאן. גובה – מטר ושמונים, גוף רחב ושרירי, פנים מסותתות לעילא, בלורית שחורה מתנפנפת ועיניים ירוקות שעושות לך משהו בלב. הדבר היחיד שפגע מעט ביופי של עמי הייתה צלקת סגולה וגדולה, שהתחילה אצלו בקצה עין ימין והסתיימה בתחילת הסנטר. הוא הסתובב בסלון הבית, יצא לרגע למרפסת, וכשראה את נסרין ואותי הסתלק.

"מי זה?"

"זה? ישר קלטת אותו, הא? יש לך טעם טוב בבנים. זה עמי עליאן."

"ומה הסיפור שלו, של עמי הזה?"

"אני רואה שאתה רכלן לא קטן." היא אמרה וצחקה צחוק גדול. "זה בסדר, מה עוד יש לעשות פה? אתה רואה שאין לי בעיה, ושאני מדברת על הכול. עמי בכלל לא ממזרח ירושלים. הוא במקור מטמרה. בחור יפה, עמי עליאן, כמו שאתה יכול לראות. אין אחד בטמרה שלא מכיר אותו."

" ואיך הוא התגלגל לכאן?"

"לכאן? כמו הרבה הומואים ערבים. ילד אבוד. עמי הוא בן הזקונים במשפחה. יש לו ארבע אחיות גדולות, ובמשך שנים ההורים שלו חיכו שייוולד להם בן. בסוף נולד להם, ועוד איזה בן! מגיל צעיר הוא סובב את כולם על האצבע הקטנה שלו, כי גם כשהיה קטן, הוא היה ילד מאוד יפה ושובב." היא נעצרה לרגע ונתנה סנפה עמוקה מהסיגריה.

"אתה יודע לשמור על הפה שלך, כן? זה מידע רגיש על אנשים, ואם הוא יתגלגל לידיים לא נכונות, זה לא טוב, לא טוב בכלל." הנהנתי ונתתי לה להמשיך.

"הוא אמר לי שכבר כשהיה בן שתים עשרה, הבין שמשהו אצלו קצת שונה מאצל אחרים, אבל לא ידע בדיוק מה. הוא תמיד שיחק כדורגל והיה ספורטאי מצטיין, אבל גם אהב לרקוד ולשחק עם הבובות של האחיות שלו. אף אחד בבית לא ראה בזה שום בעיה, כי בכלל לא הייתה אז מודעות לכך שיש דבר כזה – בן שאוהב בנים, ולא התרגשו מכל החלוקות האלה למגדר. גבר הוא גבר, אז שישחק עם האחיות הגדולות שלו בברביות, מה זה משנה? עמי היה מלך בבית הספר, וכל הבנות של טמרה הסתובבו לו סביב הרגליים. כל השנים חשבו שהוא סתם משחק אותה קול. רק בגיל מאוחר יותר הוא הבין שהוא קצת שונה. היו לו מלא חברים בנים, והוא אף פעם לא הרגיש בחסרונן של בנות בסביבה. בטמרה נהוג שבנים שהם חברים, מחזיקים ידיים, ובכל פעם שחבר של עמי החזיק לו את היד, הדופק שלו פשוט טס. פעם אחת כשהיה בן שמונה עשרה, הוא יצא לבקר את בן הדוד שלו ביפו. בן הדוד הזה הביא איתו את החבר שלו, אחמד מנסור. אחמד לא היה אפילו רבע יפה בהשוואה לעמי. מחוצ'קן כזה עם שפם מגוחך, אבל הוא היה גבוה מאוד, והיה לו חיוך חמוד. אני לא הייתי נמשכת אליו, אבל אני יכולה להבין מה עמי מצא בו. אחרי שבן הדוד של עמי הלך, הם המשיכו עוד קצת להסתובב בטיילת של יפו. אחמד אמר לו שהוא מכיר מקום יפה ולקח אותו לאחד הפארקים באזור. שם הם התנשקו.
מאז עמי היה מגיע הרבה ליפו, "כאילו" כדי לבקר את בן הדוד שלו, אבל בעצם כדי לראות את אחמד הגבוה והמחוצ'קן עם החיוך היפה. הם היו מסתובבים בלילות, מתחבאים בצדדים של כל מיני פארקים ומתנשקים. יום אחד, אחרי שעמי חזר הביתה, אבא שלו ניגש אליו בצרחות עם סכין שלופה ואמר לו לעוף מהבית. עמי בכה ושאל את אביו למה הוא מגרש אותו, והאבא צעק עליו ואמר שכמה אנשים סיפרו לו שהוא מתנשק עם גברים בפארקים של יפו. כשעמי הכחיש, האבא שלף לו תמונות מהטלפון. עמי התחנן שלא לעזוב, ובהתקף של טירוף אבא שלו חתך לו חצי מהפנים עם סכין. מפה לשם עמי, שהיה לו מכר במזרח ירושלים, הגיע לפה, התחיל לעבוד באיזו מסעדה במטבח, ועכשיו הוא גר בכלל במרכז העיר. אני, תאמין לי שיש לי מזל גדול עם אמא שלי. מזל שהיא מבינה שצריך לאהוב את הילד שלך כמו שהוא."

לא ידעתי מה להגיד לנסרין. אני אוהב להתלונן על ההורים שלי מפה ועד להודעה חדשה, אבל הם בחיים לא היו מרימים עליי יד או שולחים אותי בבושת פנים מהבית. כאב לי על עמי. לא מכיר הרבה אנשים שהיה להם הכוח הנפשי בגיל שמונה עשרה לצאת מהבית ולהסתדר לבד בעולם. נסרין ראתה שאני קצת הפוך.

"אל תהיה עצוב אתה, הא? סיפורים כאלה קורים כל הזמן, ואי אפשר להיות כל הזמן עצוב. חוץ מזה, לסיפור הזה יש סוף טוב. לפני איזה חודש האבא יצר איתו קשר. רצה לבקש סליחה. אתה צריך להבין גם אותו, כן? הסבא של עמי הוא איש דת חשוב מאוד באזור הצפון, ואצלנו אם יש דבר כזה אצל הבן, ישר מאשימים את החינוך של ההורים. לא שאני מצדיקה את מה שהוא עשה, אבל אתה חייב להבין. בכל מקרה הוא הרים לו טלפון ואמר לו שהוא מצטער על הכול. מחר הוא בא לירושלים במיוחד, והם הולכים להיפגש. אני מאמינה שמתישהו הוא גם יוכל לחזור לטמרה, לפחות לביקור. נו? אתה יכול להחזיר את החיוך הבלונדיני המשגע הזה שלך על הפנים?" חייכתי ונתתי עוד סניפה מהסיגריה האלקטרונית. אחר כך קראו לי פנימה לפגישה על המצעד ונתתי לנסרין חיבוק גדול. לא ראיתי אותה יותר מאז.

חשבתי הרבה על הסיפור של עמי עליאן וגם על מה שנסרין אמרה בסוף על אבא שלו. לא יודע אם רציתי להבין את אבא שלו. נמאס לי לשמוע הצדקות שונות ומשונות למעשים כוחניים ואלימים. כן שמחתי שהם שוב בקשר, ובעיקר קיוויתי שהיום, בימי הקורונה, עמי לא לבד. קיוויתי שיש לו למי להרים טלפון, ובעיקר שיש מישהו שדואג לו, מישהו ששואל אותו: "לאן אתה יוצא? ולמה בלי כפפות? ויטמין סי ואבץ כבר לקחת?" מישהו שירים לו טלפון אחת ליומיים ויוודא שלא עלה לו החום, מישהו שיהיה שם בשבילו ללא תנאים ושהוא יוכל להיות בשבילו בחזרה.