הסתכלתי על השעון הדיגיטלי הגדול שתלוי מעל לשולחן העבודה שלי שבחדר. 01.45 לפנות בוקר. אחרי שכל סיפור הקורונה ייגמר, אני חייב לבדוק מה נסגר עם השעון הביולוגי שלי. סדר היום התהפך לי לגמרי. אני קם  ב-10.00-, נרדם שוב ב-12.00, ער כמה שעות, נרדם לשעה קלה בערב ואז כל הלילה אני לא ישן.
עשיתי כמה מתיחות והתיישבתי מול המחשב. החדר שלי מפוצץ בכוסות זכוכית ריקות, ואמא שלי רוצה להרוג אותי על זה, אבל לא אכפת לי. עם אמא תמיד אפשר לצאת מהדברים האלה בחיוך ממזרי. לכל אחד יש את הסטייה שלו, ואצלי זה חד משמעית ים של כוסות בחדר. לא מסוגל לשתות מכוס אחת, פשוט לא מסוגל. זה הפך אצלי לסוג של טקס או למיצג אומנות. שתי כוסות ריקות על שידת הקריאה, אחת מונחת בצורה מסוכנת על הרצפה שליד הארון ועוד אחת בקצה שולחן הכתיבה. ממש ליד המקלדת יושבות בגאון שתי כוסות מלאות. אחת סודה (רגיל, לא פטל עדין) והשנייה הכלאה של אספרסו ארוך ואמריקנו (שבעברית זה כמו נס מחוזק בלי חלב). ישבתי והתחלתי לכתוב. אולי זה בכלל לא השעון הביולוגי אלא המוזה המחורבנת שנכנסת לי לראש רק אחרי 12.00 בלילה. יש כרכרות שבחצות נעלמות או הופכות לדלעת, אבל הכרכרה שלי רק מתחילה לחמם מנועים כשהשעון הדיגיטלי של הקיר החיצוני מראה 00.00 עגול ויפה. עניין מסובך כל המוזה הזאת. אפשר גם לכתוב בלעדיה, אבל מהר מאוד הכתיבה הופכת למלחמת חורמה בין היד והלב והמסך והמקלדת. כשהמוזה בכל זאת מגיעה לבקר, האצבעות נכנסות למין טראנס כזה על משבצות המקלדת, והכתיבה נהיית כמו שיחה מהנה במפגש חברי או כמו ריקוד טנגו סוער. היוונים והרומים סגדו למוזות. הם סגדו לאלות ההשראה, הממליכות מדענים וסופרים וקוברות יצירות ארכאיות במשעולי השכחה. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני כותב כאן על אלוהות, ובהחלט אני דבק בגישה שאם יש אלוהות, היא נמצאת בטבע, בטבע האדיר, המיוחד היפה. אולי זה לא סותר את אמונתם של היוונים והרומים. אולי האלוהות נמצאת גם בטבע וגם ביצירה. אולי היא נמצאת בבריאה האישית של הכותב או של האמן מול הדף והקנבס. המוזה יכולה להרגיש כמו כוח על אנושי. כמו דיבוק עוצמתי ומשחרר, שנכנס לך מהחור של האוזן ויוצא רק בעלות השחר מארובות העין כשהגוף כבר תשוש לחלוטין. כשדיבוק הכתיבה נכנס בי, אני מרגיש כמו נהג מרוצים מיומן, שנוהג על 300 קמ"ש, אבל נמצא בשליטה טוטאלית על המתרחש. הוא מודע לכך שיש סכנה שאורבת לו בפינה, אבל גם בטוח בכל ליבו ביכולת שלו להגיע לחוף מבטחים.
02.35 תחושת השיכרון לא עוזבת אותי, אבל מחר אני צריך לקום ב-8.30 למשמרת עם מוסי. פעם הייתי סוגר את המחשב ונכנס למיטה. היום אני לא מעז. השראה היא כמו מאהבת. כל דקה שהיא אצלך היא דקה של חסד, שלא בטוח תופיע ביום המחר. 

04.25. עוד קצת יותר מארבע שעות לצלצול השעון, ועוד לא סיימתי לכתוב את כל מה שרציתי. תמיד כשאני נמצא בשוונג של כתיבה, אני מת מפחד, שאם אני אעצור עכשיו לפני שאצליח להשלים את הרעיון שהספיק להתגבש, הוא פשוט ייעלם לי בין אונות המוח ויישכח. "עוד קצת, עוד קצת," אני מפציר בעצמי ומבטיח שאת מלאכת העריכה והשיפוץ כבר אשאיר למחר. 

05.43. כוס קפה אחרונה בהחלט ועוד רעיון אחד שאני רוצה להספיק להעלות על הכתב לפני שהמוזה מתאדה לה. אולי כדאי לחזור לפעמונית? אולי לא? הכותב הוא חסר ממשות בעולם. בעולם החומר שולט המדען, שיודע להנדס את החיסון לקורונה, ואיש התוכנה שבונה אלגוריתמים. אנשי המדעים המדויקים משפיעים על העולם יותר מכל הוגי הרוח, וזאת בניגוד גמור לתפיסה הרווחת אצל האחרונים. הכותב הוא חסר ממשות בעולם, אך גם אל כל יכול במסגרת הדף הצנוע. הייתי שמח לכתוב על סוף הקורונה, אך עצם הכתיבה לא תשנה דבר. הדבר היחיד שבקושי אוכל לעשות הוא להעניק לפעמונית סוף אחר. פעמונית היפה שנותרה חשופה בקומה האחרונה באחוזה רחבת הידיים של הגבירה הרעה. חשופה בצריח לכל מאווייה השטניים של אדונית הבית. אני יכול לחזור לפעמונית היפה, שחלמה על נסיך נאה שייקח אותה הרחק הרחק על סוסו הלבן. אחרי מחשבה מדוקדקת החלטתי בייאושי שנסיך לא אוכל להעניק לפעמונית. גם הכותב נדרש לאמת מסוימת בבליל הבדיות שהוא מעלה על הדף. המשכתי לחשוב. גם אם לא נסיך, אעניק לה סוף אחר. אולי יום אחד דוד, שנשלח הרחק מן הכפר, יגיח אל מדשאות ביתה. הוא יקרא לה בשקט "פעמונית! פעמונית!" והיא תתעורר. היא תביט בדוד ואז תביט במראה ותחליט שמגיע לה. מגיעים לה חיים אחרים. חיים מלאי אהבה והקשבה ושלווה, חיים עם הרבה פחות כאב. היא תגלול את סדיניה לחבל ארוך, שיתפתל כמו שיער מבעד לחלון, ודוד יתחיל לטפס. גם את הסוף הזה אי אפשר לכתוב בלי להכאיב מעט לקוראים. הגבירה הרעה יודעת הכול. היא תפסע לחדרה של פעמונית, תחתוך את הסדינים ודוד האומלל ייפול על הארץ, ישרוט את עיניו ויאבד את ראייתו לעולם. ומה על פעמונית? הגבירה תשלח אותה אל היער האפל. מרוב בדידותה וכאבה על עיניו של דוד היא תשיר. תשיר בקול היפה ביותר שנשמע מעולם. דוד העיוור ישמע את הקול וילך אחריו ומשאלה אחת בליבו – "אליה". בסוף ייפגשו. הוא ימשש את דרכו באפלה עד שייגע בפניה הרכות ויישק לשפתיה נשיקה ארוכה. ראייתו לא תשוב. גם לא תחזורנה השנים היפות שהלכו לאיבוד ולא ייעלמו המעשים המלאים בכאב שעשתה הגבירה לבת טיפוחיה. בכל זאת, כדרכו של עולם, דוד ופעמונית יגידו "חיים". הם ירחיקו לכפר מבודד, שם פעמונית תעבוד בפרך אצל אדון ישר. אחרי כמה שנים הם יחסכו מספיק כסף ויקנו חלקת אדמה משלהם. הם לא יחיו חיי אושר נטולי בעיות וכאב, אך הם יחיו ביחד. יום אחד כשפעמונית תזדקן, דוד העיוור יכתוב אגדה. אגדה על נסיך, על גבירה אכזרית ועל אישה יפה וארוכת שיער. גם בסיפור שלו הנערה היפה תזכה לסוף טוב. 

הסיפור על פעמונית ודוד מזכירים לי (כחילוני אדוק או כמאמין מתכחש) את אחת האמרות המזוהות ביותר עם מנהיג החוזרים בתשובה, הרבי נחמן מברסלב. רבי נחמן, איש משלים אדיר ומיוחד, אמר שכל העולם כולו גשר צר מאוד. איני מתיימר להבין למה התכוון רבי נחמן, אך גם אני רואה לפעמים את החיים בעולם כהליכה מלאת התרגשות ופחד על גשר צר מאוד. "והעיקר", רבי נחמן אמר, "העיקר לא להתפחד כלל." רבי נחמן מברסלב יכל לכתוב שהעיקר הוא לא לפחד כלל. רבי נחמן בחר בכל זאת לכתוב שהעיקר הוא לא "להתפחד" כלל. חיבור משונה של השורש פ.ח.ד לבניין האקטיבי "התפעל". אולי רבי נחמן ידע שאי אפשר לא לפחד כלל. הרי החיים על גשר צר מאוד יכולים להיות מפחידים ביותר. רבי נחמן מברסלב ביקש ממאמיניו שלא "להתפחד" כלל. לא להכניס את עצמם למצב של פחד. להצליח לשלוט בחרדה הלא הגיונית המנקרת במוחם חדשות לבקרים וללא הפסקה. מזה שנים אני נאבק בעצמי שלא "להתפחד." גם לא "להתפחד" זו משימה לא פשוטה בכלל. הכתיבה בשבילי היא המשך ישיר של הוראת רבי נחמן. הכתיבה מאפשרת לברוא עולם ולברוא מחשבה. הכתיבה עוזרת לי להתמודד עם השדים שבמוח שגם עם 75 מיליגרם לוסטרל ו-2.5 מיליגרם זיפרקסה, מגיעים לבקר. הכתיבה יכולה ואפילו צריכה לברוא עולם כמו שלנו, עם פחד ורוע וחשש. באותה נשימה הכתיבה יכולה וצריכה גם לברוא לנו אור וחיוך ותקווה. כדי להתמודד עם המגפה המשתוללת בחוץ הייתי צריך להיאחז בכמה דברים, ביניהם הכתיבה. גם את מוסי הייתי צריך. את עיני העגל הגדולות, את המבט החושב ואת הנימוס שמכסה על נפש סוערת. נראה לי שגם מוסי היה זקוק לי, עם כל החסרונות הרבים והשטויות שיוצאות לי מהפה כל היום. 

"כשהכול ייגמר," הבטחתי לו, "אעלה את הסיפור על הכתב."

"גם את הקשר שלך ושלי, אהוד?" 

"בהחלט. וזה לא משנה אם הקשר שלך ושלי אמיתי, או בדיה אמיתית לגמרי. 

נתנאלה פלד תלמידת כיתה ו'

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

רוצים להשאר מעודכנים?

זה חינם לחלוטין - ואני מבטיח לא לחפור יותר מידי (: