אני זוכר במדויק את הרגע בו קיבלנו את ההודעה על סבתא של מוסי. זו הייתה שעת צהריים מוקדמת, מוסי ואני נמרחנו מול הטלוויזיה, הוא נשנש ביסלי גריל, ואני – במבה וקשיו (הנשנוש הקולינרי המנצח גם בעת מגיפה). בחוץ היה עדיין חורפי אך לא גשום, ובעודנו בוהים במסך הטלוויזיה צלצל הטלפון. ד"ר אהרונסון הייתה על הקו.
"מה שלומכם, אהוד?"
"אנחנו אחלה, משחקים בקלפים. אכלנו קודם תבשיל אורז, ומוסי קרא ספר. בסך הכול מעבירים את הזמן בסבבה." החוכמה מול גברת אהרונסון, כמו מול כל מעסיק, הייתה להעניק נפח לפעולות החיוביות שנעשו במשך היום ולהסתיר במופגן את האירועים הפחות נעימים, אך הבלתי מזיקים, שקרו.
"יופי, אני שמחה. תקשיב, יש לי הודעה לא כל כך משמחת. אמא שלי, סבתא של מוסי- דינה, כנראה חולה בקורונה." לא ידעתי מה להגיד. עד אותה שיחה המחלה נדמתה לי כמו איזה מפלץ דמיוני חסר חשיבות, שלא באמת מאיים על חייהם של אנשים. אף אחד מהסביבה הקרובה שלי לא נדבק, והתמונות שחולה מאה שבעים וארבע העלתה לטוויטר נראו דיי משעשעות. לאט לאט החלה להיסדק הבועה המוגנת, שבה חיינו מוסי ואני בשלווה ובסתלבט. רק אתמול ניהלנו דודה מרים ואני שיחה של ארבעים דקות על המצב. גם היא וגם בעלה, כמו חצי מהישראלים בערך, הפסיקו לעבוד. הם הביאו לעולם את זוהר והילי בגיל מאוחר, ועכשיו הם בשנות הארבעים לחייהם, סגורים בבית עם שני פעוטות. אני חשבתי שאצליח לשכנע את דודה מרים להגיע לליל הסדר אם ההנחיות יאשרו זאת, אבל היא בכלל הייתה בעולם אחר עם דאגות וצרות חמורות בהרבה משלה. בעלה אמנון היה עצמאי, עובד בעולם הדרכות הטיולים, והיא הייתה אנליסטית מידע בחברת השקעות. כל החורף הוא בקושי עבד וחיכה לעונת האביב ולכל התיירים. אותה הוציאו לחל"ת בדיוק אחרי שחזרה מחופשת לידה, ולכן לא תוכל לקבל עוד כספים מביטוח לאומי. על הראש שלהם יש הלוואות ומשכנתא, ויש גנים וצהרונים של הבנות שלא החזירו כסף, ויש אוכל, ויש עוד אלף ואחד חשבונות. היא שאלה אותי איך אני לא מבוהל מהמצב, וניסיתי להסביר לה בצחוק שאני צעיר, אז המחלה לא מפחידה אותי, ושמה שחשוב לי זה רק שתישאר אספקה סדירה של קפסולות אספרסו, זה הכול. למזלי, היא קצת צחקה ואמרה שהגיל אכן מהווה פקטור, אבל שאפילו לאספרסו אני צריך להתחיל לדאוג. שאלתי אותה למה, והיא הסבירה לי שהמפעל הכי גדול לייצור סכיני ענק תעשייתיים לכל המפעלים ברחבי העולם נמצא בדרום קוריאה, והוא סגור כבר כמה חודשים בעקבות המגיפה, מה שאומר שבטח יהיו חוסרים בכל דבר ואפילו בקפסולות אספרסו האהובות שלי. בחיים לא שמעתי את מירי כל כך מבוהלת. מוסי ואני עשינו רוב היום צחוקים, וגם אצלי בבית ואצל חברים הבידוד עבר בינתיים סבבה. רק אחרי שבוע התחלנו להבין שהקורונה הזאת היא לא פראיירית ושהנה, אפילו ללב הצעיר והציני שלי היא הצליחה להשתחל.
"אהוד, אתה שומע אותי?"
"מה? כן, כמובן, ד"ר אהרונסון. אהה, שירה. כן, את יודעת, אני קצת בהלם. זו הפעם הראשונה שאני שומע ממקור ראשון על אדם שנדבק."
"ברור לי. אם להיות כנה, אני מאוד דואגת לאמא שלי. היא אמנם בבריאות טובה, אבל כבר בת 74, וזה גיל שהנגיף מתחיל להיות בו מסוכן. מאז המחלה של מיכה היא הפכה לחלק משמעותי עוד יותר בחיים שלי ושל מוסי, וכל המצב הזה באמת מדאיג."
"מה את רוצה שנעשה, ד"ר אהרונסון? את רוצה שאני אספר למוסי? שנחכה שתגיעי ותספרי לו בעצמך?"
"לא, לא, זה בסדר. אני מעדיפה לספר לו עכשיו בטלפון."
"את בטוחה? לא עדיף שהוא ישמע את זה בארבע עיניים?" הרגשתי שחציתי קצת את הגבול. מי אני שאחנך את ד"ר אהרונסון איך להודיע הודעה כזאת לבן שלה?
"לא, לא, אני מעדיפה בטלפון. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל אני חוששת שזה איכשהו ייוודע למוסי ממקור אחר, ואני מעדיפה שהוא ישמע את זה ממני."
קראתי למוסי, שהתבאס לעזוב את המסך רק כי אמא בטלפון. הם דיברו משהו כמו שתיים וחצי דקות. אני מניח שהיא סיפרה לו את החדשות בשיא הרגש, אבל כל מה שאני שמעתי זה את הצד שלו בשיחה, שהסתכם בגדול ב: "כן" ועוד "כן" ועוד "כן". בתום השיחה הוא זנח את הטלוויזיה ונעמד ליד החלון.
"אני לא מכיר את סבתא שלך, אבל היא בטוח תותחית רצינית, והיא תצא מזה בקלות. אם חושבים על זה, זה סוג של שפעת, ושמעתי שעד עכשיו בעולם מתו בעיקר אנשים מעל גיל 85." עוד פעם שיקרתי למוסי. פשוט, עם כל הדיסאינפורמציה ובלבולי השכל ששומעים בחדשות, זה נשמע לי הימור מושכל יחסית ופרט מידע שיכול להרגיע אותו, גם אם הוא לא הכי מדויק. מוסי הנהן קלות לעברי ופשוט התיישב על הרצפה ובהה במרפסת או ברחוב. רק כשאמא שלו הגיעה יותר מאוחר, הבנתי לעומק עד כמה הוא וסבתא דינה היו קשורים. כשד"ר אהרונסון שהתה בבית החולים עם אבא של מוסי, סבתא דינה היא זאת ששמרה על מוסי. למרות שסבתא דינה גרה בפתח תקווה, הם היו מבקרים אותה לפחות פעם בשבוע, וזה היה עוד לפני שהאבא חלה. בתקופה של המחלה, במיוחד לקראת הסוף, היה לסבתא דינה חדר קבוע אצלם בבית. ד"ר אהרונסון דיברה בגרון חנוק מדמעות, ובעיקר הזכירה עד כמה זה יכול לפגוע במוסי לאבד עוד אדם קרוב אליו. כשישבנו שנינו בשעות הצהריים המוקדמות, הוא לא אמר לי כלום. בתקופה האחרונה בבידוד התקרבנו, אבל נראה שאת מחשבותיו על סבתו הוא לא הרגיש בנוח לשתף. אני רק יכול לדמיין מה מרגיש ילד שאיבד את אבא שלו בגיל צעיר, ועכשיו צריך להתמודד עם העובדה שאולי גם את סבתא שלו הוא לא יראה יותר לעולם. מוסי המשיך לבהות ברחוב ואני החלטתי שהדרך הטובה ביותר לנחם לב שבור היא באמצעות בטן המתוקים שבקצה הקיבה. פתחתי את המקרר, הוצאתי שוקולד תות (סטייה משותפת שלי ושל משפחת אהרונסון), לקחתי גם תרכיז פטל והכנתי לו כוס "פטל בומבה," שיוריד לו את השוקולד טוב טוב בגרון. ניגשתי לעבר החלון והצעתי לו את הכיבוד בזהירות, כמו שמגישים חתיכת בשר לאריה שבכלוב. לשמחתי הוא התפתה. ישבנו שם שנינו ובהינו ביחד ברחוב הריק ובחורף הנעלם. הוא לא הוציא מילה מהפה, אז גם אני שתקתי. המחשבות כדרכן התחילו להתרוצץ לי בראש, ומהר מאוד התחלתי לחשוב על שתי הסבתות שלי – סבתא מרים וסבתא קלרה. שתיהן היו אלמנות. סבתא מרים הייתה אלמנתו של פרופסור ברונו ברקוביץ' ז"ל, שהיה ממקימי המחלקה הגניקולוגית בהדסה, וסבתא קלרה הייתה אלמנתו של יהודה לוסין, אדם פשוט וחייכן, בעל עסק סיטונאי לכלי בית ולמתנות, שהתחתן איתה בגיל עשרים ועלה יחד איתה לארץ הישר מארגנטינה הרחוקה. גם סבתא מרים וגם סבתא קלרה התאלמנו בגיל צעיר, ושתיהן בחרו שלא להינשא מחדש. כנכד הבכור של סבתא קלרה וכנכד הגדול של סבתא מרים שאינו כהן, הייתי מלווה את שתיהן בפנים חתומות ובפרצוף מקשיב בשבילים שבבית הקברות בגבעת שאול. דרכי התמודדותן של הסבתות שלי עם המוות היו שונות כמו השוני הניכר שבין שתיהן. סבתא מרים, שהייתה אלמנה טרייה יותר מסבתא קלרה, הייתה נחנקת מדמעות בכל פעם שצעדנו לקבר של סבא ברונו. "איזה איש הוא היה, אהודי שלי, וכמה חבל שהוא לא זכה להכיר את כל הנכדים." "ברור, סבתא, ברור."
סבתא קלרה הייתה פשוט נאנחת ואומרת במבטא ארגנטינאי שובה לב: "הו, יהודה, יהודה," ואז הייתה שותקת, או אומרת "טוב", ומסננת איזה חצי צחוק מתגלגל.
"סבא," איזו מילה משונה. מעולם לא הכרתי אף "סבא". לא "סבא" כזה ולא "סבא" כזה. אין הדבר משתווה ליתמות מאב, אבל תמיד הייתה לי תחושת חמיצות, כששמעתי ילדים מתפארים בקשר שלהם עם סבא. "סבתא," לעומת זאת, היא מילה עם כל כך הרבה משמעויות. כשהייתי ילד קטן, העולם היה שולחן העומד על שלוש רגליים: "אמא," "סבתא" "וסבתא". בהיותי הנכד הבכור מצד אחד, והיחיד בקרבת ירושלים – מן הצד השני, זכיתי משתי הסבתות ליחס של vip. אולי משום כך אני תופס עד היום נשים כמקור לבהלה, לתלות, לנחמה ולהערצה גם יחד. נשים הן באותה נשימה כל מה שאני מכיר ולא מכיר. בבית הספר היסודי הייתי נפצע או חולה או מתחלה אחת ליומיים, ושתי הסבתות היו מתחלקות בנטל הטיפול בילד הרגיש. הייתי יושב מול שער הברזל של בית הספר "רחביה" ודופק בשתי רגליי על מבנה השיש הגדול והמוזר שבכניסה. "למי אתה מחכה? לאמא?" היה שואל השומר בכניסה. "לא." עניתי בשקט, "לסבתא."
בצהריים הייתי יושב בבייסמנט (במרתף) רחב הידיים של סבתא מרים בש"י עגנון, צופה בטלוויזיה ואחר כך עובר איזה שיעור מזורז בגיאוגרפיה ובהיסטוריה מודרנית של ארץ ישראל (סבתא מרים הרי לימדה שנים בגימנסיה העברית). אצל סבתא קלרה הייתי שוכב על הספה בסלון, מספר סיפורים מחיי היום יום וזוכה לצחוק עם ר' מתגלגלת. מדי פעם גם הייתי מבקש איזה חצי סיפור על ארגנטינה. סבתא קלרה כאבה את ארגנטינה. המולדת הישנה לא הייתה עבורה מקור לנחמה או לגעגוע, אלא רק לכאב. בשנים האחרונות היא אמרה לי כמה פעמים שהיא לא רוצה לחזור לבקר שם. בכלל, סבתא קלרה לא אהבה להאריך בדיבור. כששאלתי אותה למה היא לא מדברת, היא הייתה אומרת שעוד בארגנטינה בתנועה היא נדרה נדר שלא לדבר הרבה ובאמת היא לא דיברה. עד היום לא זכיתי לקבל ממנה תשובה ברורה או הסבר מנומק לנדר המשונה.
לאחרונה אני צוחק הרבה על מותן המתקרב של שתי הסבתות שלי. מספר בדיחות ירושה שחורות, שמתאימות לנכדים ערלי לב. בסוף הן לא יהיו לצידי, הסבתות שלי. אם בגלל הקורונה, או אם כתוצאה מדרכו הרעה של הטבע, שגורמת לדברים להתכלות. גם כשהם בשיא פריחתם, היא מתגנבת אל תוך עצמותיהם ומאותתת להם שלא לעולם חוסן. הם יכולים להביע התנגדות, אבל זו לא תועיל. בסוף הם ילכו לעולמם כמו כל הדברים בעולם. יום אחד, באיזה ערב ירושלמי מקפיא עצמות, גם אני אלבש בגדים מכובדים ואלך אחרי ארון מכוסה בטלית. אשב שבעה ואעלה זיכרונות על שיעורים בהיסטוריה או על מבטא עם ר' מתגלגלת. יש חלק קטן בפינה הימנית של מוחי, חלק שאני לא אוהב אבל אני יודע שהוא קיים, שמקבל את האמת הזאת. מדי פעם החלק הזה קופץ לי לתוך התודעה למרות ששמתי אותו בפינה, ואני מפציר בו בטון קצת מבוהל אבל גם תקיף: "לא עכשיו, ובטח לא מקורונה. חכה עם זה קצת. חכה עם זה לפחות עוד כמה שנים." אני לא יודע אם החלק הזה או אלוהים או היקום או מישהו – שומע אותי, אבל אם בכל זאת מישהו ישמע אותי, אני אהיה אסיר תודה לו. החלטתי שלעת עתה אני מפסיק לחשוב מחשבות כאלה, אבל אז נזכרתי בלילות החופש הגדול אצל סבתא מרים בבית הגדול ברחוב ש"י עגנון. היינו מגיעים כל ארבעת הנכדים לבלות עם סבתא את חודשי הקיץ. למרות שהיו לא מעט חדרים בבית רחב הידיים, היינו מצטופפים בשעת השינה בחדר אחד, מתחלקים במיטה רחבה ובכמה מזרונים והולכים לישון. גלעד לא אהב שנושמים עליו, האף שלי היה סתום גם בקיץ, והייתי כל היום מתנשף. אביעד אהב אוויר שבא מהחלון, ולי זה היה סותם עוד יותר את האף, ואיילת הייתה קטנה ופשוט הצטרפה להמולה שהתמשכה לה לתוך הלילה. הדבר היחיד שהיה סותם לנו קצת את הפה היו הסיפורים של סבתא מרים. הכי אהבנו את הסיפורים על חכמי חֶלֶם. מדי לילה סבתא הייתה מצטופפת איתנו במיטה הגדולה, וגם אלו שעל המזרון היו נשענים קדימה ומקשיבים למעלליהם של החכמים הכי טיפשים שאני מכיר. יום אחד ניסו להזיז הר, ויום אחר התאמצו לגנוב את הירח, ותמיד תמיד נכשלו, ותמיד תמיד נשארו עם חיוך מטופש על הפנים. גם למוסי רציתי לספר על חכמי חלם.
"על חכמי חלם שמעת, מוסי?"
הוא לא ענה. הוא המשיך לבהות מבעד לסורגי החלון, ולא הייתי בטוח אם כדאי להפריע לו או שלא. בסוף החלטתי בכל זאת להפריע.
"שאלתי אם שמעת על חכמי חלם, מוסי?"
"חכמי מה?"
"חכמי העיירה חלם בפולין."
"לא, לא שמעתי."
"שמעת אולי שאומרים למישהו לפעמים שהוא חלמאי, או שזה מעשה חלמאי, כמילה נרדפת לסוג של טיפשות?"
"כן, נראה לי ששמעתי את זה."
"אז זה בא במקור מהעיר 'חלם' שבפולין. לא יודע אם זה אמיתי או לא, אבל הייתה סברה שאנשי העיירה היהודית 'חלם' בפולין לא היו אנשים חכמים במיוחד. עם השנים נכתבו הרבה אגדות וסיפורים על כל המעשים הטיפשיים שהם עשו. "
"לא, לא ידעתי."
"רוצה לשמוע סיפור על מעשה של אנשי חלם?"
מוסי שתק כמה רגעים. אני לא בטוח אם הוא רצה להמשיך לשקוע בעצבות שלו ורק מתוך נימוס אופייני ענה לי בחיוב, או שמא הוא שמח שמשהו קצת יסיח את דעתו מהחדשות העצובות. בכל מקרה, הוא אמר לי "כן," אז סיפרתי לו.
"יש המון סיפורים על חכמי חלם, אבל רציתי לספר לך נוסח משלי על 'לכידת הזִקְנָה.' "
"אי אפשר ללכוד את הזקנה, זה לא דבר מוחשי."
"נכון, אבל תזכור שהם היו טמבלים כאלה, אז יותר מעניין לראות למה הם התנהגו ככה." באותו רגע לא זכרתי מה היה הגיל המדויק שלנו כשסבתא מרים סיפרה לי ולבני הדודים את סיפורי חכמי חלם, ובאיזה גיל פיתחנו בגרות מסוימת ובוז לאותם משלים. קיוויתי שלמוסי בכל זאת יעלה חיוך על השפתיים למשמע המשל, או שתתפתח אצלו תובנה כלשהיא, מה גם שהזיכרונות מלילות הקיץ עם סבתא עשו לי משהו בלב, ובכל מקרה רציתי לספר לו את הסיפור.
"מותו של רב קהילת חכמי חלם הכה את תושבי העיירה בתדהמה. רב הקהילה היה בן שבעים ושתיים, גיל מכובד ומופלג לכל הדעות באותה תקופה, אך רק יום לפני כן, בערב שבת, הוא נשא דרשה בבית הכנסת הגדול בחלם, ונראה שכוחו עדיין במותניו. אשתו, הרבנית המכובדת, סיפרה לבאי השבעה איך נפטר. כמדי צאת השבת היה מכין את כוס היין להבדלה, מוציא מיני בשמים ומברך על שבוע חדש. במוצאי השבת ההיא ביקש לשים את הראש על הספה כמה רגעים לאחר ההבדלה, נרדם ולא קם עוד. חברי הקהילה היו שבורי לב ממותו הבלתי צפוי של הרב. הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של אנשי חלם, פוסק גדול, בעל גישה סובלנית ומכילה למצוקות חברי העיירה. בתום השבעה התכנסו חכמי חלם וחשבו את מי למנות למנהיגם החדש. אחרי שלושה לילות קדחתניים של ויכוחים סוערים, החליטו חכמי הקהילה למנות את זלמן אודסקי, בן השישים ושבע. כולם שמחו על ההחלטה שהתקבלה. זלמן היה רב חכם, פוסק ידוע ואדם נעים לבריות. לפני שפנו משתתפי הישיבה איש איש לביתו, קם אחר החכמים ואמר: 'מה יעזור לנו מינוי זה? הלא הרב המכובד כבר בן שישים ושבע, ובעוד כמה שנים ימות גם הוא ונאלץ שוב להתאבל על מותו ולשבת שלושה ימים ושלושה לילות עד שנמנה לנו רב חדש.'
'אז מה נעשה?' שאלו שאר החכמים, ובהלה קטנה עלתה בליבם.
'עלינו לפתור את הבעיה מהשורש. לא רק להסתפק במינוי רב חדש, אלא לארוב לזקנה, ללכוד אותה ולחסל אותה לפני שהיא תספיק לפגוע בזלמן אודסקי.'
חכמי חלם צהלו ושמחו למשמע הרעיון החדש. כולם ידעו כי הזקנה היא מטרד נוראי. טובי בניה של חלם, גם אלו שהצליחו לגבור על כל מחלה, פציעה ופגע, נכנעו בסוף למרותה. מעתה לא יצטרכו יותר לקבור את יקיריהם האהובים בחלקות הקבר ההולכות וגדלות שבקצה העיירה, וגם אם לא יצליחו לחסל את הזקנה, לפחות יוכלו לסגור את זקני העיר בביתם ולהשאיר אותה בחוץ. ישבו חכמי חלם וחשבו כיצד ניתן ללכוד את הזקנה. החליטו לארוב לה בשקט מאחורי השיחים שמחוץ לביתו של זלמן אודסקי ולהסתער עליה כשהיא תגיע. המתינו החכמים ארבעה ימים וארבעה לילות, והזקנה לא הופיעה. חשבו החכמים מה לעשות. קם אחד החכמים ואמר: 'הזקנה לא תחכה לנו בין השיחים. הזקנה חכמה ולמודת ניסיון, והיא בוודאי יושבת כל היום בבית הכנסת ולומדת תורה.' פנו חכמי חלם לבית הכנסת הגדול כדי ללכוד שם את הזקנה. ישבו החכמים ארבעה ימים וארבעה לילות, למדו תורה, גמרא ומדרש, הקפידו על שחרית, מנחה וערבית, אך הזקנה מיאנה לבוא. ישבו חכמי חלם וחשבו שוב מה לעשות. קם אחד החכמים ואמר: 'הרי הזקנה עתיקה יותר מכם וממני גם יחד, והיא נכנסת בעצמותיהם של בני האדם ושל בעלי החיים כאחד. על כן בוודאי היא מגיעה אל העיר לעיתים נדירות, ורוב היום היא נמצאת בחיק הטבע. אם נמתין ליד האגם הגדול שביער, נצליח ללכוד אותה במהרה.' הלכו החכמים אל היער ומתחת לעץ האשוח הגדול ישבו וחיכו לזקנה שתבוא אליהם. ישבו חכמי חלם שבעה ימים ושבעה לילות, רעדו בקור המקפיא של היער, אך הזקנה מיאנה לבוא. חזרו החכמים נפולי פנים אל העיירה. בעודם מתקרבים, ראו שיירה ארוכה צועדת אל עבר אחת החלקות שבבית הקברות. התקרבו החכמים אל השיירה ושאלו את אנשיה: 'אחרי ארונו של מי אנו הולכים?' אחד מאנשי העיירה ניגש אליהם ואמר: 'איפה הייתם? הרי אתמול בערב נפטר רב העיירה המכובד, זלמן אודסקי, והוא בן שבעים ושתיים. הזקנה התגנבה אליו באישון לילה ושלחה אותו לעולם שכולו טוב.' בכו החכמים ואמרו 'חבל לנו על זלמן אודסקי. הרי רק לפני ימים אחדים מונה לרבה של העיירה וכבר מצא את מותו'. ענה להם האיש בתדהמה: 'הרב אודסקי מונה על ידכם לפני יותר מחמש שנים! ואילו אתם נעדרתם ביער בזמן החיפוש המתמשך אחר הזקנה.' הסתובבו חכמי חלם בעיר ולא האמינו. 'חמש שנים? הרי ימים בודדים היינו ביער כדי לתור אחר הזקנה.' הלכו שוב לאגם הגדול ובעודם מביטים באגם ובפניהם המשתקפים בו, הבחינו בקמטים חדשים על פניהם. מאז אותו המקרה הפסיקו חכמי חלם לרדוף אחר הזקנה וחזרו לחיות את חייהם בנחת. הרי את הזקנה, לצערנו הרב, לא ניתן ללכוד וגם לא לחסל, ואין מה לרדוף אחריה. היא מגיעה לכל יצור חי בתורו."
כשסיימתי לדבר, הסיט ממני מוסי את מבטו וקם כדי לפתוח את המקרר. הוא הוציא משם עוד שני חטיפי שוקולד והציע לי אחד, אבל סירבתי.
"אבא שלי לא מת מזקנה, אתה יודע. הוא מת מסרטן."
"כן. אני יודע."
"כשהייתי אצל הפסיכולוגית הסכמנו שנינו שמוות הוא דבר עצוב מצד אחד, ומצד שני הוא דבר טבעי וחלק מהחיים. בסוף עדיף למות מזקנה מאשר מסרטן, ועוד בגיל צעיר."
"יש בזה משהו, מוסי, אבל אני לא בטוח ששני הדברים סותרים זה את זה. תחשוב איזה מגניב זה היה אם היינו יכולים לא למות מסרטן וגם לא למות מזקנה, אם היינו יכולים לחיות לנצח. יובל נוח הררי, שהוא חוקר ישראלי סוּפֶר-גאון שכותב הרבה על העתיד, אומר שיש מצב שאתה ואני שייכים לדור שיזכה לחיות לנצח. לדבריו, אנחנו נהיה חצי רובוטים, והמוח שלנו יעבור למחשב, וככה בעצם ייראה העתיד, אלא אם נמות מקורונה עד אז, הא?" מזל שמוסי פספס את הבדיחה. זה לא הדבר הכי רגיש להגיד למישהו שהרגע התבשר על הידבקות של בן משפחה קרוב. הוא חשב כמה רגעים וענה לי.
"אני לא יודע מה אני חושב על זה. אני לא בטוח שאני רוצה לחיות לנצח ועוד כרובוט." הוא קם מהמקום, הלך שוב למטבח, לקח כמה חטיפים, הכין לעצמו "פטל במבה" ולי פטל סודה עדין, וסימן לי להתיישב איתו שוב מול המרקע. מזל שיש לנו לחם ושעשועים בימים כאלה. חשבתי שוב על מה שאמרתי למוסי, על כל השטויות של נוח הררי על העתיד. יש מצב שמוסי צודק. מי צריך בכלל להיות חצי רובוט ולחיות לנצח? מי מסוגל לחיות חיי נצח? הרי יש משהו כל כך אנושי בידיעה שלכל דבר יש התחלה ואמצע וסוף. חשבתי גם על מעט האמיצים שיושבים בטלוויזיה ומעזים לדבר על הרעיון הגועלי לפיו "נכון להקריב את הזקנים." אולי הם צודקים? מצד שני, מי רוצה להקריב את הזקנים שלו, ומי רוצה לחיות בחברה שמקריבה את זקניה, ביודעו שגם הוא יהיה זקן יום אחד? כשהייתי קטן פחדתי נורא מהמוות. כשאמרו לי "הזמן עובר כשנהנים" פיתחתי הרגל משונה לבהות בטלוויזיה כבויה בתקווה שהזמן יעצור מלכת. אחרי שהבנתי שאומנם הזמן עובר לאט, אבל הוא עדיין עובר, הפסקתי עם זה. במחשבה שנייה, כנראה הייתי לוקח את ההצעה של נוח הררי. הייתי מעדיף להיות מחובר למחשב ולחיות לנצח מאשר למות. אולי זו שאיפה ילדותית ולא אמיתית, אבל אני לא רוצה למות, באמת שלא, ואני גם בטח לא רוצה לקבור אף אחד.