עמדתי מול הדלת הנעולה כמו מפגר. אני דופק והוא שותק. אני דופק והוא שותק. לרגע חשבתי שכדאי להתקשר לאמא שלו, אבל לא ידעתי באמת איך היא תגיב. אחרי כמה רגעים עלו בראשי מחשבות שהוא עלול לפגוע בעצמו. נכנסתי להיסטריה קלה והתחלתי לדפוק על הדלת כמו מטורף. "מוסי! מוסי! עזוב, תישאר שם, רק תן איזה אות חיים, תגיד לי שאתה בסדר. אני מאוד דואג לך, מוסי, ושתדע שזה רק משחק ולא שווה לעשות שום דבר פזיז בגלל משחק קלפים מטופש." שוב שתיקה. אם היו ספרי הדרכה לשמרטף המתחיל, אני מניח שבהנחיות להסתגרות ילדים בחדר היה רשום באותיות קידוש לבנה לא להכניס לעצמך ולהם רעיונות על התאבדות או על פגיעה עצמית. בסוף הסיכויים שהם יעשו לעצמם משהו קטנים מאוד, ורק העלאת הרעיון יכולה להוביל אותם לכדי מעשה. אך מאחר שאין ספר הוראות לשמרטף המתחיל, ומאחר שגם אם היה כזה, בדוק הייתי מחפף אותו, הרי שכל מה שנשאר לי זה להתיישב על הרצפה עם הגב צמוד לדלת ולחכות שמוסי ייצא. שררה שתיקה, שוב שתיקה מחורבנת. מוסי בפנים ואני בחוץ. לו רק היה לי איש קטן שחי על הכתף ודואג לסתום לי את הפה לפני שאני פולט איזו שטות שתפגע במישהו, הייתי אדם עם הרבה יותר חברים ועם שקט נפשי. שלחתי יד לידית בייאוש ולחצתי בחוזקה, אך הידית לא זזה. ישבתי על הרצפה חפוי ראש ועניתי למוסי בשתיקה משלי. עברו כמה רגעים ונרגעתי. הוא בטח שוכב על המיטה של ד"ר אהרונסון שותק וכעוס, ומנסה בדרכו להכאיב לי בחזרה. החלטתי לשנות טקטיקה. "אתה יודע, מוסי, נראה לי שזה הכי הגיוני ובריא שרבנו. תחשבו על זה: שני אנשים, מצד אחד לבד פה, מצד שני גם כל הזמן ביחד, אין הרבה מה לעשות, וכשכן עושים אז הלהט והעצבים עולים. זה בול כמו דידי וגוגו במחזה של סמואל בקט." דידי, וגוגו. רק להעלות מהאוב את השמות של שני החבר'ה הללו – עושה לי טוב על הלב. כבר כמה שנים ש"מחכים לגודו", מחזה מאת סמואל בקט, מונח אצלי במקום של כבוד על השידה ליד המיטה. יש אנשים שדרכם לכבד ספרים ומחזות היא להציב אותם במרכז הספרייה. אצלי הדרך לחלוק כבוד ליצירה ספרותית היא להניח אותה דווקא על השידה הצמודה למיטה. היא נחה לה בנעימים ליד כוסות הקפה המצטברות, ונמצאת שם תמיד בהישג יד כשאני צריך אותה. דידי וגוגו – אלו הכינויים המבדרים לולדימיר ואסטרוגון – זוג נוודים היושב מתחת לעץ גדול באמצע שום מקום ומחכה לאיזה גודו מסתורי שיגאל אותם מייסוריהם. תמיד הם היו שם בשבילי, שני הברנשים המבדרים הללו, ואני תמיד אהיה אסיר תודה להם. החרדות שהציפו אותי בתקופת התיכון יחד עם החינוך הבורגני שקיבלתי, הובילו אותי לעסוק ללא הרף בשאלות הגדולות הנוגעות למהות הקיום האנושי. "להיות או לא להיות?" זאת בהחלט הייתה השאלה. למזלי, בחרתי להיות. זה לא הפחית כהוא זה משאלות ההמשך: "למה להיות?" "כמה להיות?" "איך?" פעם אחת, כשישבתי בארוחת שבת אצל משפחה דתייה, עלתה השאלה: "למה להאמין באלוהים?" את האלוהים שלי אני הנחתי בצד אחרי המסע לפולין, אבל המשכתי לתהות לגביו ותמיד השארתי את הדלת עבורו קצת פתוחה. במהלך הארוחה עלו הרבה תשובות ידועות ומוכרות לאוויר: "אתה לא בוחר להאמין, אתה חייב להאמין. יש אלוהים. תראה את הנס הגלוי הזה ואת הנס הגלוי ההוא". את התשובה הטובה ביותר קיבלתי מאם המשפחה, שהייתה אישה מאוד דתייה וגם עובדת סוציאלית (אם לא ציינתי קודם לכן, לי יש חולשה מובנת לעובדות סוציאליות). היא אמרה לי שגם אם אלוהים לא קיים, האמונה בו היא מנגנון אנושי חזק וסופר משמעותי. אני לא חושב שגיל ההתבגרות בחברה הדתית הוא פיקניק אחד גדול, אבל במשברים האישיים שלי בתיכון טרם היו לי תרופות פסיכיאטריות, ליווי רגשי או נוכחות אלוהית להיאחז בה. כן, היו לי שייקספיר, ברכט ולוין וגם סמואל בקט, שכתב את הסיפור המבדר והכואב כאחד על דידי וגוגו. בכיתה י"ב, כשקיבלתי את תפקיד הבמאי במגמת התיאטרון בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, התעקשתי להעלות דווקא את המחזה הזה. "הוא מיושן וטרחני," ננזפתי לא פעם, אבל אני עמדתי על שלי. בסוף, לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, מיזגתי בין יצירת הפאר של סמואל בקט "מחכים לגודו" לבין מחזה סמרטוטי שכתבתי באותו הקיץ. "מגזין הלוויות של צ'ין צ'ין וצ'ורה" – כך קראתי לו. הוא היווה מעין פורקן רגשי על הרצח של שירה בנקי במצעד הגאווה, על הנופלים במבצע "צוק איתן" שהכרתי, ועל אור כנעני, שלמדה שנה מעליי בתיכון. (ושבניגוד אליי החליטה שלא להיות, שמה קץ לחייה ובכך הצטרפה למניין המכובד של בוגרי ותלמידי התיכון שליד האוניברסיטה ששמו קץ לחייהם). ככה, בעולם התיאטרלי הסגור שבניתי, דידי וגוגו עמדו תחת העץ הגדול של בקט, שעמד בליבו של בית הקברות. למה הם חיכו דווקא בבית הקברות? כי לפי הרגשתי, בית הקברות הוא מציאות חיינו. בבית הקברות הם צפו ביקיריהם הנקברים לפניהם, בעודם מחכים ביתר שאת לגודו היקר שיגאל אותם מייסוריהם. מה שמייחד את "מחכים לגודו" ומציב אותה כיצירת מופת בעיניי הוא הנושאים הרבים והמגוונים שעולים בו. כשהייתי צעיר יותר וסוער (לא שעכשיו אני כזה מבוגר ורגוע, כן?) עסקתי באובססיביות בשאלות האלוהות והקיום האנושי שהמחזה העלה. כיום יותר מעניינת אותי שאלת היחסים בין דידי וגוגו. מהי החשיבות של קשר אנושי? מהו קשר אנושי בריא ומה לא? מה הופך אותו לכזה? איך מסיימים קשר? ועוד ועוד.

כל זה לא עזר לי כשישבתי חפוי ראש וצמוד לדלת, שמוסי היה בצידה האחד ואני – בצידה האחר.

אחרי כמה רגעים התחלתי לצעוק: "מוסי! מוסי! אתה שומע? תקשיב! יש לי סיפור על שני חבר'ה: דידי וגוגו או ולדימיר ואסטרוגון." שתיקה. "דידי וגוגו, הם שני חבר'ה שכתב עליהם אחד בשם סמואל בקט, והם מחכים על יד העץ הגדול לגודו". שוב מבט אל הדלת, שוב אין תגובה. "תדמיין שני רוסים כבדים כאלה, בעצם אחד רזה ואחד שמן, ולדימיר ואסטרוגון, יושבים חסרי מעש קצת כמוך וכמוני ומחכים." אימצתי את מעט היכולות התיאטרליות שנשארו לי וסיגלתי שני מבטאים שונים. האחד לדידי – מבטא רוסי גבוה ודק (דומה לחיקוי של אסי כהן לליברמן בארץ נהדרת), והשני לגוגו – מבטא רוסי עם קול כבד ועמוק יותר. אני מקווה שבקט ומשטרת הפוליטיקלי קורקט יסלחו לי על השטחת העלילה לחיקויים של רוסים. הם חייבים להבין שלנגד עיניי עמדה משימה לא פשוטה, והיא פיוס ילד בן עשר. לשם כך כל האמצעים היו כשרים.
"זו הייתה שעת בוקר מאוחרת. דידי ישב על אבן גדולה וגירד במצחו. גוגו נשכב על הגב והחל לחטט באף בקדחתנות. 'גוגו! גוגו!' קרא דידי. 'מה אתה עושה שם? נו, באמת! גוגו!'
'הא?' ענה לו גוגו במבט חלול.  הוא נהנה מפעולת החיטוט ולא  רצה שיפריעו לו.

'נו, תפסיק כבר לחטט באף, זה ממש גועל נפש. למה זה טוב? אתה רוצה להגיע למוח?'

'תקוע לי שם משהו כבר מאתמול, ולא משנה מה אני עושה, זה לא יוצא. אולי תבוא ותוציא לי את זה, דידי?'

'איכס. אתה רוצה שאני אבוא לחטט לך באף? מה השלב הבא, שאני גם אנגב לך ת'תחת?'"

אני חושב ששמעתי צחוק חרישי. קיוויתי שלא דמיינתי זאת ושמוסי האזין לסיפור.

"'נו, דידי, אתה חייב לעזור לי. זה מטריף לי את השכל. אני חושב שנתקע שם משהו עמוק.' דידי התקרב לגוגו, שהמשיך לשכב על הארץ.

'תביא לראות' הוציא גוגו את היד מהאף, פער את נחירו הימני וקירב את פרצופו לפרצופו של דידי.

'לא כל כך קרוב, גוגו, באמת. תראה לי מה זה? אמממ… אמממ…' דידי הביט מקרוב באפו של גוגו והתרשם.
'אני מבין. תראה, נראה שתקועה שם איזו חתיכה של פרח או איזה זרד. כמה פעמים אמרתי לך לא להכניס דברים לאף, הא? אתה רואה שזה יכול להיגמר לא טוב? חבל שאתה לא מקשיב לי.'

גוגו הרכין את ראשו ונראה מבויש מההערה של דידי. הוא באמת לא היה צריך להכניס דברים לתוך הנחיר, אבל מכיוון שהאף שלו היה סתום רוב הזמן, הוא הרגיש צורך לדחוף דברים לעומקו כדי שיוכל ליהנות מריח של פרח או של עלה מיובש.
'בכל מקרה, גוגו, תראה מה תעשה. קח את האצבע, כן? תדחוף אותה שוב בעדינות, אבל בעדינות לעומק הנחיר. יפה, עכשיו אל תגרד אלא תתחיל לסובב ולנשוף החוצה אוויר. בדיוק. לסובב ולנשוף, לסובב ולנשוף.' גוגו נשם בחוזקה מנחירו השמאלי ונשף לימני, נשם ונשף, נשם ונשף, ובאותו הזמן לא הפסיק לסובב את האצבע במעלה הנחיר. ככה עברו להן חמש דקות נפלאות, עד שגוגו המתנשף הוציא את היד מהאף ונאנח.
'נו, דידי, אני לא מצליח.'
'בסדר, מה חשבת, שאני רופא אף אוזן גרון? הבאתי לך רעיון, זה הכול. אם אתה לא רוצה לשמוע לעצות שלי, לא צריך.'
הוא ניסה להסתובב, אבל קולו של גוגו מנע זאת ממנו.
'לא, אני רוצה את עצתך. אין לך רעיון אחר?'
דידי קימט את מצחו כמה דקות, ואחריהן הרים יד בתנועת ניצחון.
'יש לי! קום, קום, קום! קום על הרגליים!'
גוגו נעמד על רגליו והסתכל על דידי.
'עכשיו תתחיל לקפוץ במקום. בדיוק. לעלות ולרדת, לעלות ולרדת.'
גוגו קפץ במשך כמה שניות ודידי התקרב אליו.
'גוגו!' קרא דידי בחוזקה. גוגו הסתובב אל דידי, והאחרון תקע בו בהפתעה אגרוף עוצמתי למרכז הסרעפת. נשימתו של גוגו נעתקה. הוא התעטש עיטוש גדול ואז התקפל.
'אח, דידי, מה אתה עושה? הכאבת לי!'
'ומה יש לי על היד עכשיו?' ענה לו דידי בקול ממזרי.
'מה יש לך על היד? חצי מהבטן שלי יש לך על היד.'
'לא, לא, לא. תסתכל טוב.' גוגו שהיה כבד ראייה, אימץ את מבטו אל עבר כף היד של דידי. לאחר מבט ממושך הוא ראה חתיכה סגולה מלאה בנזלת. הוא נשם שתי נשימות ארוכות וריאותיו התמלאו באוויר ללא הפרעה.
'דידי! הפרח! הוצאת את הפרח!'
'ברור שהוצאתי את הפרח, גוגו. בקלי קלות הוצאתי את הפרח. מזלך, גוגו, שאתה תקוע איתי, כי אני כידוע גאון!' גוגו חייך בשמחה ונשכב שנית על הארץ. דידי נשם נשימה עמוקה, מילא את ריאותיו באוויר וחזר להתיישב על האבן הגדולה. החיוך שעל פניו של דידי החל להיעלם. הוא בהה באוויר בחוסר מעש והחל לשקוע במחשבות. מה היה לו לדידי בעולם הזה? כלום לא היה לו. אבן גדולה, עץ, שמיים, שום דבר. רק הוא וגוגו. איזו חברה אנושית מצא לעצמו דידי? חברה של אימבציל, חתיכת מטומטם, שדוחף חתיכות פרח לעומק האף. אומנם הוא סיפק בידור לפעמים, על זה אין ויכוח, אבל לא בטוח שמעלותיו של גוגו עלו על חסרונותיו הרבים. סביר מאוד שהיה מוטב לדידי לו היה מחכה לגודו עם מישהו אחר. אולי אפילו לבד. אחרי כמה דקות של היעדר מעש, קם דידי בהפגנתיות והכריז: 'אני רוצה שתלך!'

'מה תלך? מי ילך?' ענה לו גוגו המופתע.

'מה, מי ילך?' אתה רואה כאן עוד אדם מלבדך?'

'אבל למה שאני אלך?' ענה לו גוגו בתמימות. 'הרי אמרנו שצריכים להישאר פה ולחכות לגודו.'

'אני בהחלט אשאר, גוגו, אבל אתה מצידי מוזמן ללכת. אחרי מחשבה מעמיקה הגעתי למסקנה שחברתך לא נעימה ולא מועילה לי. אלו מחשבות מהפכניות העלית בראשי? אילו רגשות מסעירים גרמת לי לחוש? אתה יודע את התשובה: כלום. שום דבר. נוכחותך מבחינתי מיותרת. רק נטל של דאגה היא מביאה לי.' גוגו ההמום לא ידע כיצד להגיב. מזה שנים הוא ודידי הולכים יחד, או ליתר דיוק לא הולכים, נשארים. מחכים לגודו.

'אם כך אתה מרגיש,' ענה גוגו הנעלב והשאיר לדידי מקום להתחרט.

'כך אני מרגיש,' ענה דידי בתקיפות, טון שגוגו כלל לא ציפה לו.

'אם כך אתה מרגיש… ' ניסה גוגו את מזלו בפעם האחרונה.

'כן?' השיב לו דידי בקול מתמשך.

'אם כך אתה מרגיש, ניפרד.'

'להתראות.'

'להתראות.'

'ביי.'

'ביי.'

'סלאמת.'

'סלאמת.'

'ארצ'י ודרצ'י.'

'דרכי פמרכי.'

גוגו לא זז. הוא נתן בדידי מבט עמוק, אך זה לא העז להסתכל עליו. גוגו גרר רגליים, הסתובב לאחור ונעלם. דידי חיכה כמה רגעים עד שגוגו ייעלם אל מעבר לאופק. הוא עלה על האבן הגדולה וקפץ ממנה. הוא הסתובב והחל לרקוד בחלל. הוא הרגיש חופשי ומאושר. דידי התיישב על האבן הגדולה ובהה בשמיים כשעל פניו חיוך רחב. עברו עוד כמה רגעים ואז הוא החליט לבהות בעץ. אחרי כמה רגעים בהה באדמה. והחיוך? החיוך נעלם. ככל שהזמן עבר, החלה דאגה לכרסם בליבו של דידי. 'מה עשיתי?' מלמל לעצמו. 'שלחתי אותו הרחק, ומי יודע? אולי נפל? אולי נפצע? אולי הותקף על ידי שודדים?' הוא הסתובב סביב עצמו כעוס וקפוץ, מתחרט על ששלח את חברו היחיד בעולם הרחק ממנו. הוא ניגש אל העץ ונתן בו מכה אדירה. כאב החל לזרום לאורך היד המכה, ודידי המסכן החל לקפוץ על מקומו. הוא סובב את הראש וראה מרחוק את גוגו.

'גוגו! גוגו! אתה חי! אתה בריא! אתה שלם!' דידי קפץ משמחה ושכח את המכה האכזרית שהחטיף לעצמו. הוא רצה להתנפל על גוגו בחיבוק.

'תעצור, תעצור, דידי, תעצור!'

'מדוע?'

'אל תתקרב אליי,' צרח גוגו על דידי.

'אתה בסדר?' שאל דידי ההמום וגוגו לא ענה.

'אל תתקרב אליי!' חזר גוגו שנית. דידי התקרב בכל זאת, עד שהשניים עמדו זה מול זה.

'אל תתקרב אליי!' צרח גוגו על דידי שעמד לפניו.

'אל תתקרב אליי, אל תדבר איתי. פשוט… פשוט תחבק אותי!' האיש הגדול השפיל מבט, פרש את ידיו ואפשר לדידי לחבק אותו.

'דאגתי לך, גוגו. חשבתי שקרה לך משהו.'

'התגעגעת אליי?'

דידי לקח כמה צעדים אחורה, חייך לעצמו וענה:

'בוודאי!' שתיקה. דידי חזר בחיוך לאבן הגדולה וגוגו נשכב על הארץ. עברו כמה רגעים בהם אימץ דידי את מחשבתו ואז המשיך: 'כלומר, לא יודע. היה לי רע איתך מאוד, גוגו, אבל היה לי גם רע להיות לבד עם עצמי.'

השניים שתקו והמשיכו להביט בחלל. אחד הביט בעץ והשני – בחורש המרוחק. כל אחד נשאר נאמן לדרכו, ובכל זאת שניהם היו יחד, מביטים אל אותם שמיים כחולים.

'מה עכשיו?' שאל גוגו בקול חרישי.

'עכשיו? עכשיו אתה שוב… עכשיו אני שוב… עכשיו אנחנו שוב… מחכים לגודו.' "

סיימתי לדבר והרגשתי שכל הרוק אזל לי מהשפתיים. המבטאים הרוסים המגוחכים שסיגלתי לעצמי ייבשו לי לחלוטין את הפה. הסתכלתי על הדלת וראיתי שאין תזוזה. הלכתי למטבח, שתיתי חצי כוס מים וניגשתי שוב לדלת. הפעם פתחתי בדפיקות אדירות והתחלתי לצרוח: "מוסי! מוסי תפתח מיד את הדלת! תפתח מיד את הדלת או שאני מחרג'עה אות…" לפני שהספקתי להשלים את המשפט, נפתחה הדלת ומוסי יצא החוצה. הוא השפיל מבט, והעיניים שלו היו אדומות נורא, כנראה מרוב בכי. הוא התקרב אליי ונתן לי חיבוק. אימצתי אותו אליי בעוצמה וחיבקתי אותו כל כך חזק, עד שכבר לא הרגשתי את השרירים בידיים. רציתי לנזוף בו ולהתנצל ואולי גם לספר איזו חצי בדיחה מפגרת שקצת תקליל את האווירה. אחרי כמה שניות של התלבטות החלטתי, שאם יש לקח אחד שאני יכול ללמוד מכל המקרה הזה, אז הוא פשוט לסתום את הפה. ככה עמדנו כמה דקות חבוקים חזק חזק, מוסי ואני, אני ומוסי. עמדנו וחיכינו שנינו לגודו הפרטי שלנו: לחיסון, או לתרופה, או לנס אלוהי שיציל אותנו מהמצב שאליו נקלענו. העיקר שנוכל להמשיך לחיות כרגיל, לחיות חיים שהם עצמם המתנה ממושכת לגואל מסתורי ובלתי מושג.