אני בכלל לא יודע איך מוסי ואני הגענו לשיחה הזאת. הוא היה ילד בן עשר, ואני – צעיר בן עשרים ואחת. שנינו באנו מחינוך חילוני, מוסי כבר דפק שלוש פעמים שניצלים, ודקה אחר כך אכל מילקי, ואני חצי צמחוני שרגיש לחלב.
שנינו היינו במטבח הפינתי בבית משפחת אהרונסון (שזה המקום שבו הייתי אולי הכי הרבה בזמן הבידוד), והשאלה הזאת פשוט עלתה לאוויר. לא יודע אם זה בגלל התפאורה הירושלמית, או אולי בשל יצר הסקרנות של מוסי (והרצון שלי לענות לו על כל שאלה), או משום שיש משפט לא כתוב שאומר שכששני אנשים תקועים יחד בחדר יותר משבוע, השאלה הזאת חייבת להישאל. 

"לא יודע, מוסי."

"מה לא יודע? שאלתי לדעתך."

"לא יודע, מוסי, תעזוב אותי, זה עניין מסובך."

"מה מסובך? אתה מאמין באלוהים או לא מאמין באלוהים?"

כמו אצל הרבה אנשים, גם אצלי היחסים עם אלוהים הם מורכבים. 

"אני לא יודע אם יש אלוהים, מוסי, בסדר? מאיפה לי לדעת? לא אומר לך שאין ולא אומר לך שיש. אומר לך את האמת – שאני לא יודע." 

"לא שאלתי אותך אם יש אלוהים, כי ברור לי שאין אלוהים. שאלתי אותך בסך הכול אם אתה מאמין באלוהים או שאתה לא מאמין באלוהים?" 

"עקרונית, אני בא ממשפחה מסורתית, מוסי. אנחנו עושים קידוש ואוכלים כשר, למרות שלי זה לא רלוונטי, כי אני בכלל צמחוני. אנחנו גם מציינים חגים וצמים ביום כיפור, ואבא שלי הולך לבית הכנסת, אבל אנחנו לא שומרים שבת."

"מה הקטע שאתם עושים חלק מהדברים אבל לא את הכול?"

לטענה הזאת היו לי שתי תשובות מוכנות מראש: 

"קודם כל, מוסי, החיים הם לא הכול או כלום. אני חצימחוני. אני לא אוכל עוף ובשר, אבל אני כן אוכל דגים, ואני לא טבעוני. עדיף לעשות חלק מהדברים ולא לעשות את הכול. יש תרי"ג מצוות. נראה לך שכולם מקיימים תרי"ג מצוות? גם האנשים הכי דתיים שאני מכיר לא באמת מקיימים תרי"ג מצוות."

על זה מוסי היה יכול להגיד שהיהדות אינה דמוקרטיה, ושאתה לא בוחר אלו מצוות לקיים ואלו לא. היהדות היא מערכת חוקים מחייבת, וגם אם לא מבינים או לא מסכימים על הכול, צריכים לקיים את המצוות. היתרון בלדון בנושא עם ילד בן עשר היה שהוא לא יכול להקשות עליך יותר מידי. 

"דבר שני, מוסי, היהדות היא לא רק אוסף מצוות, היא גם מסורת. יש פה אלמנט תרבותי זהותי. בן אדם הוא יצור קהילתי, שמנסה לשמור על מסורת או על אורח חיים, שאבות אבותיו ובני הקהילה שלו קיימו ומקיימים במשך אלפי שנים. תכל'ס, אני אוהב את ההגדרה 'מסורתי,' אפשר לחיות  איתה."

"וואו, אהוד, אני חוזר על זה בפעם האלף. לא שאלתי אותך אם אתה חילוני או מסורתי, ולא שאלתי אותך אם יש אלוהים או אין אלוהים, שאלתי אותך אם אתה מאמין באלוהים או לא?"

לא ידעתי מה לענות לו. לך תסביר לילד שהבית מסורתי, אבל החינוך בתיכון שליד האוניברסיטה (או בקיצור ליד"ה) היה חילוני פרופר. לך תספר לו שאת לימודי התנ"ך בכיתה ז' פתח יואל המורה  בטענה: "צריך לקרוא את התנ"ך כאילו בן אדם כתב אותו, לא אלוהים, כי אין אלוהים." לך תסביר לו שלמרות אותה קביעה, התנ"ך בשבילי הוא אבן יסוד, ואני  עובד "בישיבה החילונית" בירושלים, שכבר השם שלה הוא אוקסימורון מובנה. לומדים בה אנשים חילוניים, שהחליטו לאמץ לליבם את ספר הספרים של הדתות המונותיאיסטיות, בטענה שהם חילונים. זה כמעט כמו אישה מוכה, שטוענת שהיא פמיניסטית. לך תגיד לו שהביקור באושוויץ בקיץ של כיתה י"א שבר לך את הלב וריסק את בדל האמונה שעוד נותר, אבל שבצבא התאהבת בדוסה, וכשחשבתם להתחתן, הבטחת לה שתשמור את השבת ואת מרבית המצוות. חשבתי וחשבתי, ובינתיים שתקתי מולו שתיקה כזאת רועמת, שאם מוסי לא היה מוסי אלא אני, הוא כבר היה מחייך לי חיוך של 'ניצחתי אותך בויכוח, אז לך לעזאזל!' אחרי ששתקנו איזו חצי דקה, הבנתי שהכי טוב שאספר לו על ליזי. 

"אין לי תשובה למה ששאלת,  אבל כל השיחה הזאת מזכירה לי את מה שקרה לי עם ליזי."

"מי זאת ליזי?"

"ליזי היא איזו בחורה שפגשתי בבית חב"ד בנפאל." השתתקתי. איזה אהבל אני. באמת שצריך להוציא נגדי צו הרחקה. 

"לא משנה איזו מישהי. קיצר, אין לי תשובה לתת לך עכשיו, מוסי, וואלה, התקלת אותי."

"מי זאת ליזי?"

"עזוב, סתם אחת שפגשתי בטיול למזרח. באמת לא משנה."

"נו, אתה לא יכול להתחיל ככה לספר ולהפסיק באמצע. זה לא מגניב."

זה באמת לא מגניב. אבל מה אני אעשה שבמקום סיפורים חייכנים לילד בתקופת המגפה, אשכרה רציתי לספר לו על בחורה שספק התאבדה בטיול הגדול. הילד נמצא אחרי טיפול פסיכולוגי, ואחרי חודש איתי בבידוד כבר יתחילו לחלק לו כדורים. 

ניסיתי להפעיל סמכות על הילד וקצת הרמתי את הקול.

"עזוב, מוסי, אמרתי עזוב. אתה צודק שלא הייתי צריך להתחיל ואז להפסיק, זה יצא מִתְגָרֶה וזה לא מתאים לי. אבל וואלה, לפעמים נפלטות לי שטויות, כי אני רגיל לאנשים מבוגרים, וזה באמת לא לגילך ולא צריך לעניין אותך. זו פאשלה שלי. אני מצטער, וכאן מסתיים העניין, כי אני אמרתי."

"אתה תמיד עושה את זה, ואתה תמיד מתייחס אליי כמו לילד קטן."

"תשמע, מוסי, לא נעים לי להגיד לך, אבל אתה באמת ילד קטן. אתה אמנם מאוד בוגר לגילך, אבל אתה בסך הכול בן עשר,  אחי. יש לך עוד הרבה מה ללמוד." 

"אל תקרא לי 'אחי' ואל תזלזל בי, ואתה לא בסדר, ואתה יודע שאתה לא בסדר."

הוא היה נסער והתיישב בהפגנתיות על הרצפה בפינת החדר. אני באמת צריך להפסיק לקרוא לו "אחי". זה סלנג מטומטם שנדבק לי מהחבר'ה, ועכשיו כל שיחה איתו אני נשמע כמו איזה אהבל מהקריות.

חלפו חמש דקות. מוסי עדיין כעס ועמד על שלו. אמא שלי תמיד אמרה לי שאני צריך לוותר על פנטזיות הכתיבה ולהיות מורה. היא לא זכרה שבסוף הלב שלי עשוי ממרגרינה בקטעים האלה, וכמו טאטאל'ה אני ארוץ לרצות את הילד. 

"בסדר, אני אספר לך על ליזי, אבל אתה צריך לזכור שאלף, זה כי אתה ילד בוגר ואינטליגנט שעבר דבר או שניים בחיים הקצרים שלו, ובית, התאבדות היא אף פעם לא הפתרון. גם אם אתה חילוני גמור, אתה עדיין יהודי, וביהדות יש מונח שנקרא 'קדושת החיים.' אתה מבין אותי? לא, לא, אל תהנהן סתם, תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאתה מבין אותי. אתה מבין אותי?"

"כן."

"יופי. וגימל, לא מתאים לי כל ה'אבי נעלבי' הזה והכעס והבכי, כי זה לא עובד עליי, הדברים האלה. זה רק עשה לי חשק לא לספר לך, ואני מספר לך רק כי אתה חכם והכול, אתה מבין אותי?"

"כן. אני מבין. מה קרה לליזי הזאת?"

"עקרונית, אני יודע שלא תאהב את זה, כי אתה שונא שאני מספר סיפורי אהבה, וגם ההורים שלה לא יסכימו איתי, אבל עקרונית זה קרה בגלל דן."

"דן?"

"כן, בן הזוג שלה לשעבר, דן. לא הכרתי אותו, אבל כשפגשתי אותה, היא דיברה עליו עם כל כך הרבה אש ואור, שלא אפיינו אותה בדרך כלל. רק אחר כך, כששמעתי מה שקרה, וכשביקרתי את המשפחה של ליזי בארץ, הנחתי שהיא כנראה כבר הייתה בדיכאון. אז שתבין, שגם כשהיא הייתה בדיכאון וגם אחרי שדן כבר לא היה, היא דיברה עליו במין אש כזאתי. בחיים לא שמעתי אף אחד מדבר ככה על אדם אחר. היא דיברה עליו כמו על איזה חצי אל, כן? דן שלה היה כנראה יפה ואדיב וחכם וטוב אליה, לא כמו הרבה אנשים שפשוט לא יודעים להיות טובים לאהובים שלהם. אמא של דן אמרה לה שבגלל זה אלוהים לקח אותו, כי הוא היה טוב מכדי להיות אמיתי."

"אבל מה הקשר של כל זה לאלוהים ולליזי?"

"אתה צודק, לא הייתי ברור. בשביל אתה צריך קצת רקע על ליזי. אני מקווה שמה שאני אומר לך נכון, כי את רוב הדברים הבנתי ממנה בשיחת נפש שהייתה לנו ביום כיפור, והרבה דברים השלמתי אחר כך לבד בארץ מהחברות שלה. ליזי גדלה בבית דתי ליברלי, אבל דתי לגמרי, כן? היא שמרה שבת והלכה לבית הכנסת בערבי שישי. היו להם שני כיורים בבית לבשר ולחלב. היא לבשה מכנסיים לפעמים, אבל בעיקר חצאיות, הלכה לצופים הדתיים ואפילו אמרה את ברכת המזון, אבל זה רק כי אמא שלה ישבה לה על הראש. בחיים של ליזי אלוהים תמיד היה ברקע, גלוי ונסתר בו זמנית. הדבר התבטא החל מה"ברוך השם" השגרתי ועד לחצאית הג'ינס שהייתה סימן ההיכר שלה ושל שאר הבנות מהגדוד. אלוהים תמיד היה שם ברקע. דן היה החבר הראשון שלה, והיא אהבה אותו כמו משוגעת, ואהבה גם את המשפחה שלו יותר מאת שלה. בשבתות היא הייתה יושבת עם עדנה בעזרת הנשים ושרה זמירות של שבת בלחנים ספרדיים שהיא לא הכירה. לקח זמן, כן? אתה יודע איך זה אצל דתיים, זה לא מהר כמו אצלנו, אבל חצי שנה אחרי שהם התחילו לצאת, היא באה אליו לשבת ראשונה. הוא היה גדול ממנה בחמש שנים לפחות, והדבר הדליק כמה נורות אדומות גם אצל ההורים שלה וגם אצל ההורים שלו. בסוף המצב נרגע וכולם התרגלו אליו. ליזי תמיד הייתה בוגרת לגילה. שנתיים אחרי שהם התחילו לצאת, ההורים של דן ושלה עצמו עיניים והרשו להם אפילו לישון באותה מיטה בסופי שבוע. זה היה בתנאי שדן יקום מוקדם בבוקר ויתגנב למיטה הקבועה שלו. הם לא רצו שהאחים הקטנים יראו שהם ישנים ביחד וישאלו שאלות. זוהי מין עצימת עין שגרתית בציבור הדתי, כשמובן לכולם שהזוג בדרך לחתונה. הכול השתנה אחרי שדן נהרג."

"איך הוא נהרג?" 

"כדור תועה בתרגיל אימונים. זו הייתה הלוויה צבאית מכובדת אך קשה לעיכול. במשך כל הלוויה אמא שלו, עדנה, נשכבה על הקבר וייללה. 'למה את דן? למה את דן שלי לקחו? למה את דן?' בשבעה היא הייתה דבוקה לכיסא ורק מלמלה מילות הודיה להשם על הזמן שהם זכו לחיות לצידו של דן. ליזי לא יכלה לסבול את זה. דן היה הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים, וכעס אדיר נכנס לה ללב. הכעס פעפע בכל מערכת הדם שלה ושרף לה את העצמות. ברגע הזה היא הכריזה שאין אלוהים. ככל שהכעס המשיך להיאגר, חלחלה אצלה ההבנה שהיא לא עשתה כלום שיצדיק את מותו של דן, ושגם הוא עשה כלום ולא ההורים שלו ולא אף אחד אחר. היא החליטה שהכול ארעי ומקרי ואכזרי ורע, אבל שאין כאן יד מכוונת. סתם רע. אין אלוהים, יש אטומים שמתנגשים זה בזה בחלל הריק וזהו. אני לא יודע מה היו המחשבות האחרונות שלה על הגשר, אבל נראה לי שאלוהים אפילו לא היה שם כדי לראות את זה. רק היא ודן והגשר ורכס ההרים המושלגים והשמיים הכחולים. אבל לא נראה לי שאלוהים היה שם איתה ברגע הזה."

"היא קפצה למטה?" 

" תלוי את מי שואלים. בהרבה מקרים כאלה חברת הביטוח לא יכולה או לא רוצה לקבוע שמדובר באופן מוחלט בהתאבדות. מצאו על הארץ שאריות מהגשר, שהיה קצת שבור, והעצמות שלה נשברו בזווית מסוימת, כך שההורים שלה יכלו להחליט שזו הייתה תאונה. זה היה חשוב להם גם ברמת האמירה וגם ברמת הקבורה."

"למה?"

"עקרונית ביהדות אסור להתאבד. כאמצעי ענישה קוברים אותך מחוץ לגדר. אי אפשר להעניש אדם שמת, כן? אז מענישים את המשפחה שלו. האיש הזה בחר למות, תראו כולם. הוא לא חלק מאיתנו, הוא מחוץ לגדר. בסוף המשפחה אוכלת את הלב והוא – מה אכפת לו? התאבד. "

"אז למה אתה חושב שהיא התאבדה?"

"אני לא חוקר מקרי מוות, פשוט הבנתי מהחברות שלה בארץ, שהיה לה גם רקע של מצוקות נפשיות. ליזי הייתה כנראה אדם מאוד חרדתי. שנות התיכון היו לה קשות במיוחד ומלאות בחרדה. זה נכון שהדגש במקרה שלה היה על בולימיה, אבל לרוב זה הולך ביחד, אתה יודע."

"מה זה בולימיה?"

יופי. עוד חודש איתי בבידוד והילד יוכל לעבור בהצטיינות בחינה על הפרעות נפשיות, על מקרי מוות פתולוגים, על תרופות פסיכיאטריות וכדומה. בפעם הבאה אני אלמד לסתום את הפה ונקרא שוב את הארי פוטר מצידי. 

"בולימיה זאת הפרעת אכילה. אין לי מושג איך מרגישים במצב כזה, אבל בגדול תחשוב שליזי תמיד ראתה במראה השתקפות של אדם שמן. בצידי הבטן מעל האגן היו לה שכבות עגולות של שומן כמו למרבית בני האדם, רק שליזי סלדה מהן. היא בטח רצתה להיות רזה כמו אחותה הגדולה יעל. את המידע היא מצאה בקלות באינטרנט. שתייה קלה ומתוקה אחרי כל ארוחה, שתי אצבעות עמוקות בגרון, והאוכל בחוץ. בכיתה י"א היא כבר הגיעה לארבעים ותשעה קילוגרמים. לא רע עבור בחורה בגובה מטר ושבעים. מתישהו ההורים שלה שמו לב. הם לקחו אותה לבית חולים ייעודי, והיא הפסידה בית ספר וריכוז של  שכבה ד' בשבט הנשיא של הצופים. המטפלים במכון תמיד שאלו אותה באופן טיפולי ומבוקר, האם היה לה שווה להפסיד רגעים חשובים כל כך מהחיים בגלל הדיאטה הקיצונית. מובן שהיא אמרה להם שלא, היא לא הייתה מטומטמת. הם רצו שהיא תגיד להם "לא," אז היא אמרה להם "לא", אך עמוק בלב היא חשבה שכן –  שהאשפוז היה שווה את זה. למרות שליזי עברה תהליך משמעותי בבית החולים, היא מעולם לא שינתה את דעתה בנושא. ככה היא ודן התחילו לצאת.

דן היה המרכז הבוגר שלה בצופים. כשהיא הייתה בכיתה ה' והוא בשכבה הבוגרת, היא זכרה אותו כמדריך הנערץ. הוא היה מהבחורים החתיכים והמוצלחים האלה, שכל הבנות מדברות עליהם במסיבת הפיג'מות, אבל הם אף פעם לא שמים לב לכך. אדם נחשב הרבה יותר יפה, דווקא כשהוא לא חושב כל הזמן שהוא כל כך מושך ומיוחד. אחרי הצבא דן חזר לשבט כמרכז בוגר, וישר נוצר ביניהם קליק. בהתחלה הוא לא עשה כלום. דן היה ג'נטלמן אמיתי וליזי הייתה צעירה ממנו בחמש-שש שנים. החיבור הרומנטי ביניהם נוצר בבית החולים. הוא הגיע לבקר אותה עם בלון וחפיסת שוקולדים. 'אסור לי שוקולד,' היא אמרה לו, והוא רצה לקבור את עצמו באדמה. מי יודע מה מביאים לבחורה שהגיעה לתת משקל? זו הייתה הפעם הראשונה שהיא צחקה מאז שנכנסה לאשפוז. היא אהבה לראות אותו מבויש. היא ביקשה שיגיע שוב, והוא בא. ההורים שלה כמעט לא תפקדו בתקופה הזאת. ליזי תמיד עשתה להם בעיות, עוד כשהיא הייתה ילדה קטנה. אחרי הגירושים המצב נהיה קטסטרופלי, אבל לתוצאה כזאת הם בחיים לא ציפו. תחושת האשמה אכלה אותם מבפנים וגררה מריבות נוספות, אחרי שהעניינים ביניהם כבר נרגעו. כל אחד האשים את האחר במצבה של ליזי. כל מה שליזי רצתה זה שהם יהיו נוכחים שם יחד איתה, אך הם לא היו. ליזי יכלה להיות פרזנטורית מצוינת להורים ששוקלים להתגרש. 'אל תתגרשו,' יהיה כתוב בענק על מסך הטלוויזיה, והתמונה של ליזי מהיום הראשון בבית החולים תתנוסס על המרקע בגאון. 'אל תתגרשו לעולם!' חשוב לי שתדע, מוסי, שזאת הגרסה שליזי סיפרה לי. רוב האנשים ששמעתי אותם אמרו משהו אחר. הם אמרו שעמוס ונירה היו ליד המיטה שלה בבית החולים כל יום, ושליזי פשוט לא זכרה או לא רצתה לזכור את זה. יש ילדים שנולדים קשים עם חרדות, דאגות ופחדים, עוד לפני שהעולם בכלל התחיל לפגוע בהם לרעה. ילדים שהיו צריכים להיוולד לאינקובאטור שיחזק ויזין אותם כל החיים, וגם אז היו צצות להן הבעיות. אי אפשר לזרוק הכול על גירושין."

מוסי הנהן למשמע ההטפה שלי. אני לא יודע אם כל הדברים שאמרתי עברו לו מעל הראש, אבל קיוויתי שאולי מעט מזה כן נכנס פנימה.

"את דן ליזי כן זכרה. היא זכרה אותו מתיישב בעדינות על קצה המיטה הלבנה ומדבר איתה על פוליטיקה ועל הצבא ועל העולם הגדול. דן היה הראשון בעולם שלא התייחס אליה כמו אל מטומטמת. היא באמת לא הייתה מטומטמת. אומנם לא הייתה לה יכולת החשיבה המתמטית של אחותה יעל, אבל היה בה יצר סקרנות אדיר, יכולת טובה לקלוט ולנתח סיפורים וחשיבה ביקורתית ויצירתית. דן היה מצחיק אותה, בין אם התכוון לכך ובין אם לא. הוא היה גבוה עם עיניים חומות ופנים שזופות וגוף שרירי וחסון. את הנשיקה הראשונה שלהם היא בחיים לא תשכח. זה היה בדייט הראשון מחוץ לבית החולים. הוא לקח אותה לעיר העתיקה בירושלים. היא הייתה שם כבר אלף פעם, אבל איתו זה היה שונה, מיוחד. הוא היה שטותניק כזה, והכריח אותה לטפס על החומה הצרה שמקיפה את העיר כמו שעושים בסיור, והוא שר לה שירים וסיפר לה בדיחות גרועות. מעל ממילא הוא רכן קדימה והם התנשקו. גם עוד דברים שבנים ובנות עושים ביחד הגיעו. היא הייתה בסוף התיכון, והם התחילו לגעת באיברים הפרטיים של הגוף שלהם וזה פשוט קרה בלי כל הכנה מוקדמת. להורים לקח לה חצי שנה לספר. אחרי כל הצרות שהיא גרמה להם, היא לא רצתה להיות הבחורה המופקרת ששוכבת עם גברים לפני החתונה. בסוף היא סיפרה. בהתחלה נירה נבהלה כהוגן, אבל החברות שלה הרגיעו אותה: 'כולם עושים את זה היום לפני החתונה. זה הדור, אין צורך להילחם מלחמות אבודות. העיקר שהוא בחור טוב'. הוא באמת היה בחור טוב. חבל לעולם שהוא איבד את החיוך היפה של דן. תרגיל מילואים, החברה היו בלי שש שעות מטכ"ליות. למ"פ היה חשוב לתרגל הסתערות עם חיפוי. דן היה עם הדגל וסימן את גבולות הגזרה, מישהו שלא ישן טוב, לא כיוון כמו שצריך וזהו. אין יותר דן בעולם.
אין לי מושג כמה זמן היא עמדה על הגשר המסריח הזה בשלוחת האנפורנה לפני שהיא החליטה לקפוץ. זה אשכרה אחד הטרקים המטוילים בעולם, ואף אחד לא היה שם כדי לעצור אותה או לצעוק לה "what are you doing?" ולהבהיל אותה מעצמה. 

חברות שלה בארץ אמרו שכנראה כמה חודשים אחרי המוות של דן היא נכנסה לדיכאון. השמיים נהיו אפורים, לאוכל שהיא כל כך אהבה ושנאה בו זמנית כבר לא היה טעם, היה לה קשה לקום בבוקר ולקום בכלל. אף אחד מהסביבה הקרובה שלה לא ידע כלום. כולן תיארו אותה כזאב בודד. כמה שהיא חיכתה לטיול הגדול עם דן שלה. שנה שלמה היא עבדה במלצרות כמו מטורפת ושלושה חודשים לפני הטיסה הוא נהרג. אף אחד לא ידע להגיד לי אם הרעיון לנצל את הכרטיס בכל זאת היה שלה, או שמישהו הכניס לה אותו לראש. אולי היא קיוותה שבנפאל לאוכל שוב יהיה טעם ושהשמיים יהיו צבועים בכחול ולא באפור. מהרגע שהיא החליטה, כולם עודד אותה: 'צאי, תטיילי, תעשי חיים! את תחזרי ותשכחי את הכול.'

רק אחותה יעל חשבה שאולי לא נכון שהיא תיסע לבד אחרי טראומה כזאת. מובן שליזי טסה בסוף. גם כשהיא הייתה בדיכאון, אי אפשר היה להניא אותה מההחלטה שקיבלה.
אף פעם אי אפשר לדעת מתי בן אדם מחליט להתאבד. כשאני ראיתי אותה בבית חב"ד בנפאל, היא נראתה לי כבויה, אבל לא יכולתי להגיד בפה מלא שזו בחורה שהחליטה למות. היא אשכרה חיפשה פרטנרים למסע ושכרה מכשיר לוויני ובלון חמצן. 

לטרק היא יצאה עם מיטל. בחורה דתייה מבית שמש, שהיה להן מכר משותף בארץ. הן ארזו דברים הכרחיים, שילמו לחברת הטיולים "סוויסה אדום" ויצאו לדרך. אחרי שלושה ימים של טיול היא ומיטל נפרדו. מיטל סיפרה אחר כך שאי אפשר היה לטייל עם ליזי. היא קמה מאוחר, לא דיברה, בקושי אכלה. מיטל הפצירה בה שתפסיק את הטיול ותחזור ארצה, אבל במקום זה ליזי התעצבנה ופוצצה את השותפות. מכאן והלאה היא המשיכה לבד."

את מיטל יצא לי לפגוש אחר כך בארץ. היא נראתה חיונית בהרבה ממה שהיא נראתה כשנפגשנו בפוקרה במקרה. היא החליטה ללמוד עבודה סוציאלית ומשפטים. 

"ואז היא קפצה?"

"יומיים אחרי שהיא נפרדה ממיטל, הקשר איתה נותק. פחות מעשרים וארבע שעות אחר כך מצאו את הגופה שלה בשלוחה של הנחל שנמצא מתחת לגשר שממנו היא כנראה קפצה או נפלה. את הגופה שלה הביאו לארץ במטוס, ובגלל ההחלטה המשותפת של ההורים ושל חברת הביטוח שלא מדובר בהתאבדות, קברו אותה במקום רגיל ולא מחוץ לגדר. ההודעה על המוות שלה התפשטה מהר בין כל המטיילים הישראלים בנפאל ודי הכניסה אותנו להלם. שבועיים אחר כך כבר הייתי בארץ, ויצא לי לדבר עם ההורים שלה ועם חברות ולהשלים קצת מידע על החיים שלה. לליזי ולי הייתה שיחה טובה בליל יום כיפור. ישבנו בבית חב"ד לצד התפילות ושיחקנו קטאן. היא הסבירה לי שהיא לא צמה, והתגלגלנו לסיפור החיים שלה ולנושא האמונה באלוהים. בארץ ההורים שלה דיברו הרבה על גן עדן ועל החיים שלאחר המוות. הם אמרו בביטחון שהיא נמצאת כרגע עם דן, ששניהם רוקדים מתחת לחופה ושיש סביבם המון מלאכים. אולי רק בשביל זה שווה להאמין באלוהים, מוסי. בשביל לא לקפוץ מהגשר ובשביל לקוות שיש שם משהו אחרי המוות. שמישהו יקר מחכה לך עם חיבוק." 

מוסי שתק במשך כמה דקות. נראה שהוא הבין שהתשובה שלי בגדול היא שאני מאמין, אבל שזוהי תשובה מורכבת, אז הוא לא שאל אותי שוב. מה שכיף במוסי זה שרואים אותו חושב על דברים כאלה לעומק. "קלאק, קלאק, קלאק" הגלגלים בראשו מסתובבים. 

לימים הבנתי שהסיפור שאני הכי מתחרט שסיפרתי אותו למוסי הוא הסיפור על ליזי ודן. אני לא באמת חושב שהוא יתאבד, בכלל לא. פשוט, נראה לי שמאז הסיפור הוא חושב הרבה על העולם שאחרי המוות. אולי הוא חושב על היום שבו יפגוש שוב את אבא שלו. 

גל שושני תלמידת כיתה ז'
גל שושני תלמידת כיתה ז'

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

רוצים להשאר מעודכנים?

זה חינם לחלוטין - ואני מבטיח לא לחפור יותר מידי (: