נשמתי נשימה עמוקה ודפקתי על הדלת. חיוך רחב עלה על פניה של ד"ר אהרונסון. "תודה, אתה פשוט מציל אותי!"
"ברור," עניתי בחיוך חצי מבויש, שאני תמיד נותן למבוגרים שאני לא מכיר. כשחושבים על זה, העונג הוא באמת כולו שלי. חצי מהמדינה לא עובדת והחצי השני מתנדב בשירותי בייביסיטר לילדים של צוותים רפואיים, ורק אני מקבל שכר של ארבעים שקל לשעה מד"ר אהרונסון. היא התעקשה לשלם לי, ואני נכנעתי להפצרותיה די בקלות. זה לא שחסר לי כסף או משהו כזה, כן? אחרי הצבא הספקתי לחסוך לא מעט, אבל בשנה הבאה יש מצב שאני עובר לגור בתל אביב ומתחיל ללמוד באוניברסיטה, וזו אמורה להיות מזללת כספים די רצינית.
"בשנה הבאה" – איזה צמד מילים הזוי נהיה הצירוף הזה. מי יודע מה יקרה עד השנה הבאה? אולי חצי מהאנושות תיכחד עד השנה הבאה? אולי זומבים יסתובבו ברחובות עד השנה הבאה? ואולי פשוט הקורונה תישאר, והאוניברסיטאות יעבדו במתכונת חלקית? מנכ"ל משרד הבריאות מדבר על אפריל 21 כעל תאריך שבו יסתיים הכול. באמת, תודה רבה למשה בר סימנטוב. לא יכולת לתת תחזית קצת יותר מעודדת? אי אפשר להתפשר על סוף אוגוסט 20?
אפריל 21. אשכרה רק עוד שנה מהיום הקורונה תעלם לנו מהחיים. מה נעשה עד אפריל 21? נישאר בבתים עם קופסאות שימורים? אני חושב שאם הסינים התחילו את הכול, אז כדאי שהם ייקחו אחריות ויטרחו למצוא חיסון ומהר. מבצעי הרכבת הקלה בתל אביב יכולים לבנות וחיסון לקורונה, לא? תעשו לי טובה. עם קצת רצון ועם קצת יכולת – עד אוגוסט 20, גג אמצע ספטמבר, אנחנו מאחורי כל הסיפור. "בשנה הבאה." יודעים מה? בשנה הבאה ועוד איך. בשנה הבאה נשב על המרפסת באיזו דירה שווה בתל אביב במחיר מציאה וניהנה מהחיים. מזל שד"ר אהרונסון משלמת לי, בחיי. הייתי מבקש מאבא שלי עזרה, אבל להוציא ממנו כסף זה כמו להתמקח עם נדב חרובי על תוספת של חמש נקודות לציון המגן בתנ"ך. אתה גם לא מקבל תוספת לציון וגם חוטף ממנו איזו עקיצה עסיסית. בחור עקשן, אבא שלי. הוא אמר שיעזור לי עם שכר הלימוד וזהו, אבל לשכירות בתל אביב? בחיים לא. כמה שהוא שונא את תל אביב. בשבילו נסיעה לתל אביב היא כמו נסיעה לחוץ לארץ, וגם לחו"ל הוא שונא לטוס. אם זה היה תלוי בו, הייתי נשאר כל החיים בירושלים, ועד גיל 29 גם נשאר בבית, צמוד לו לתחתונים.
"אהוד, אתה מבין מה שאמרתי בנוגע לתנור?"
"מה שאמרת בנוגע לתנור, כמובן. 180 מעלות ולהשתמש בעיקר באופציה הראשונה או באופציה של הגריל, שמסומנת בצורת שלושה משולשים קטנים. זה ממש דומה לשלנו, ד"ר אהרונסון."
לא נראה לי שד"ר אהרונסון תפסה שבהיתי באוויר. מזל שיש לי פיצול קשב מינימאלי. מגיל צעיר אני נוהג לנדוד במחשבותיי לעולם שבפנים, בלי לשים לב לעולם החיצוני, אך אני מצליח להשאיר חלק מהתת מודע עם קשב קטן למציאות. הטריק האהוב עליי הוא לחזור על המשפט האחרון שנאמר. "אתה מבין מה שאמרתי בנוגע לתנור?" זה עובד כמו קסם. ככה הדובר שמולי חושב שאני מקשיב, ולי זה נותן עוד קצת זמן לחשוב על תשובה סבירה והגיונית.
"ד"ר אהרונסון," היא צחקה, "אפילו המטופלים שלי לא קוראים לי ד"ר אהרונסון. באמת, אהוד, תקרא לי שירה." חייכתי. חוץ מפיצול קשב סביר יש לי עוד כמה כלים בארסנל. אחד מהם הוא יחסים טובים עם גורמי סמכות – להלן מבוגרים. "מבוגרים" – איזו מילה מוזרה. אני בעצמי כבר עוד מעט בן עשרים ושתיים, אבל רוב הזמן אני מרגיש כמו ילד בגיל ההתבגרות. אף אחד לא מספר לך שאתה לא באמת נהיה מבוגר יום אחד. בעצם, כולם ממשיכים להיות ילדים, ורק הגוף שלהם והיחס של הסביבה אליהם משתנה. בכל מקרה, "מבוגרים" אוהבים אותי. בסוף יצא משהו מהחינוך הירושלמי הקפדני של אבא שלי. איזה נימוס בסיסי ויראת כבוד שאני משתדל לשלב עם קריצה וחיוך. לדוקטור אני תמיד אקרא "דוקטור", לאדון – "אדוני," וכולי וכולי. מרביתם ייהנו מהתואר שהצמדתי להם ויחייכו חיוך מבויש. הרי כשהם מסתכלים במראה הם לא קוראים לעצמם "דוקטור" או "אדוני". (אלה שכן עושים זאת הם אנשים מגעילים במיוחד, אבל בהם אני משתדל לא להיתקל).
"מוסי! מוסי! בוא הנה, תגיד שלום לאהוד."
"מה המצב, מוסי? אה, יא תותח. הכול בסדר?"
"כן, הכול בסדר."
מוסי יודע להיות עצבני, אבל רוב הזמן גם כשהוא קצת כועס, הוא מצליח לשמור על איפוק מול מבוגרים. את אמא שלו הוא לא יכול לרמות, והיא הבינה שהוא עדיין כעוס.
"מוסי קצת כועס, כי חלק מהחברים שלו יצאו החוצה לשחק בפארק, ואני דרשתי שיישמע להנחיות ויישאר בבית. את דעתי כבר אמרתי להורים של החברים, אבל יש גבול לְמַה שאפשר לעשות עם חוסר האחריות של אנשים מסוימים. חוץ מזה, מוסי, הבאתי לך את אהוד שיעשה לך כיף."
"בסדר, אבל גם דניאל וגם רוני יצאו ואני לא…"
"מוסי! אמא אמרה, אז אמא אמרה. אתה בטח לא מתווכח איתי ובטח שלא מתווכח איתי ליד אנשים זרים. לא יוצאים, מקשיבים להנחיות וזהו."
שתיקה קצרה השתררה בבית. הייתי בטוח שראיתי דמעה עולה בעיניו של מוסי, אבל יש לי נטייה להגזים, אז אולי סתם דמיינתי. איך שגברת אהרונסון צעקה עליו. פעם חשבתי שלצעוק על ילד זה הדבר הכי נורא בעולם. הרי לילד יש לב רגיש והוא לא יודע לאכול צעקות. כל זה השתנה אחרי שהתחלתי לְלַמֵּד בבית הספר היסודי. "ללמד" – זו מילה גדולה מידי למה שעשיתי שם, אבל אז, בימים שלפני הקורונה, לקחו אותי כמה פעמים על תקן של מורה מחליף. הדבר הראשון שלמדתי כמורה זה שאי אפשר אחרת, רק בצעקות. מרבית הילדים הם כמו לוחמי התנגדות עממית. רק כוח הם מבינים. למרביתם אין ויסות חושי, ורק דברים גדולים מצליחים לתפוס את הקשב שלהם, שלא לדבר בכלל על הילדים החצופים, שאם היה אפשר – כבר מזמן הייתי מוריד לאחד מהם סטירה. מה שעצוב זה שכשאתה צורח על כיתה שלמה, בטח יש איזה שלושה עד חמישה ילדים שבריריים, שהצרחה סודקת להם משהו בלב. אתה אחד מול שלושים ילדים, ולך תדע את מי הצרחה מעמידה במקום ובמי היא פוגעת. לא מקנא במורים בישראל, בטח לא במורים ביסודי, שהם יותר על תקן של בייביסיטרים. בסוף הפסיכולוג מגיש להורים את החשבונית על כל הצעקות האלה, אבל הוא לפחות מקבל שכר קצת יותר גבוה משכר של מורה.
"אני חייבת לעוף. יש תבשיל בטטות ושניצלים שנשארו מאתמול, אבל אל תתרגל, כן? אמרנו שאתה אחראי על הבישולים. בכל מקרה, הרשיתי לו שלוש שעות טלוויזיה ביום ושלוש שעות יוטיוב, שזה שעתיים יותר ממה שאני מרשה לו בדרך כלל. הוא תולעת ספרים, אז מצידי שיקרא בכיף, אבל גם תדאג לשחק איתו קצת. בהצלחה!"
נשארנו בבית לבד. אני ומוסי, מוסי ואני. מי ידע אז שהסגר החלקי יהפוך לסגר מלא ושהבידוד יארך כל כך הרבה זמן? מוסי הסתכל עליי בעיני העגל החומות שלו, ואני הישרתי בו מבט. הילד לא באמת רוצה אותי בסביבה, אבל אולי הוא קצת רוצה. בכל זאת הוא שידך אותי לכל המשימה הזאת.
"קטע שלא טסים יותר, הא? לפחות היה אפשר לעוף לחו"ל ולהתאוורר קצת."
"כן, אני יודע. היינו אמורים לטוס לחופשת סקי בשווייץ והכול התבטל."
איך אני שונא את בית הכרם. בפוליטיקה הירושלמית הפנימית אני תמיד אומר שגדלתי בקטמון ולא בבית הכרם, כי אני בחיים לא הייתי בחופשת סקי משפחתית.
"וואלה, אתה אוהב סקי? אני עוד לא עשיתי סקי, אבל אני מת לנסות יום אחד." באמת שאני מת לנסות. כשאגדל, גם אני רוצה להיות בורגני עם תחביבי ספורט אקסקלוסיביים.
"כן, זה כיף. אבא לימד אותי לעשות סקי, גם רגיל וגם קצת על סנובורד."
יופי, עוד לא עברו חמש דקות וכבר הוא מזכיר את אבא שלו שנפטר. בארבעים שקל לשעה אתה צריך להיות גם מורה, גם איש שיחה, גם שף וגם עובדת סוציאלית. לא יודע להתמודד עם שכול וגם לא אוהב. מוסי תקע בי מבט מתמשך והרגשתי שהוא מצפה שאגיד משהו.
"רוצה לשמוע סיפור על נתב"ג?" זה בטח לא מה שתכננתי שיצא לי מהפה.
"לא יודע כלום על נתב"ג, מה מעניין בנתב"ג?"
למוסי יש הרבה יתרונות, אבל כל הקטע הזה עם הנימוס ועם האהבה לספרים הוא באמת חבל על הזמן. ילד אחר בן תשע או עשר כבר היה מעיף אותי מזמן מכל המדרגות. היה מעדיף לראות יוטיובר מפגר מאמריקה משחק Call of Duty"" או משהו כזה. מוסי לפחות נותן צ'אנס לדברים שמציעים לו.
" דווקא יש לי סיפור מעניין על נתב"ג. זה על חבר שלי דדוש. רוצה לשמוע?"
"בסדר."
נשמתי עמוקות והתחלתי לחשוב. התלהבתי כל כך מזה שהצלחתי להסיט את נושא השיחה מהאבא המת, עד ששכחתי שמלכתחילה רציתי שהוא יסרב לשמוע את הסיפור. רעיון העל היה להציע לו כל מיני פעילויות כדי שיהיה לי מה להגיד לד"ר אהרונסון כשהיא תשאל למה הילד ראה טלוויזיה כל היום. עכשיו אני צריך להמציא את דדוש ולהמציא סיפור.
"טוב, אתה יודע מה אומרים? סיפור טוב מתחיל אחרי שלוק של לימונדה קרירה. יאללה, תכין לנו שתי כוסות ונשב לנו בכיף על הספה בסלון."
"אין לימונדה."
"אמא חוסכת עליך, הא?" איזה טמבל אני. פחות משבע דקות וכבר יצאה לי עקיצה מפגרת. ניסיתי לתת הצלה מהירה. "אהה, יש סודה? אין על סודה."
"כן, יש סודה ויש גם פטל, אז אפשר לעשות לך סודה עם פטל ולי רגיל, כי אני לא אוהב סודה."
היה לו משהו קצת רובוטי בדיבור, למוסי הזה. לא יודע אם זה מסמכותי לתת איזו אבחנה קלינית, אבל הדיבור שלו היה קצת מצחיק.
"סודה עם פטל זה פגז! אם יש איזו קוביית קרח או שתיים, ואתה יכול לפנק אותי ולשים אותן בכוס, זה בכלל יהיה נהדר."
"בטח, אין בעיה. מכין לך."
העבודה עם ילדים לימדה אותי שסינג'ור הוא כלי חינוכי מהמעלה הראשונה. אין מה להתבייש בלסנג'ר אותם. בסוף זה לטובתך, והילד זוכה לתחושת סיפוק. ישבנו עם שתי כוסות, אחת עם סודה פטל ושלוש קוביות קרח, והשנייה עם פטל רגיל בשביל מוסי.
"אז אתה מקשיב?" מוסי הנהן. לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי לסגל לעצמי קול של מספר.
"שלוש לפנות בוקר, העיניים של דדוש החלו להיעצם. הוא מת לנקר, אבל נלחם בעצמו בכל הכוח. הוא אף פעם לא הבין אנשים שהם חיות לילה, והשתאה בכל פעם מחדש כשראה את אולם הנוסעים של טרמינל 3 מלא באנשים ערים וחיוניים לפני הזריחה. בגולני היה לו טריק ישן שגבי, המ"כ הראשון שלו במסלול, לימד אותו: לצבוט את פנים הירך הימנית ולחשוב שזה ישבן של בחורה. 'חרמנות מנצחת עייפות' היה גבי תמיד אומר."
מוסי צחק. הבנתי שהשימוש במילה 'חרמנות' אולי לא היה הכי מדויק, אבל מצד שני, תמיד האמנתי בדיבור פתוח עם ילדים.
המשכתי בסיפור: "שנתיים של אבט"שים מחורבנים באיו"ש שרד דדוש עם הטריק הזה, אז מה זה בשבילו עוד משמרת לילה במזגן של בן גוריון? אבל עובדה. טיפוס בוקר נשאר תמיד טיפוס בוקר, ולא משנה כמה שנ"צים הוא ישן. ב-.3.00 לפנות בוקר העיניים שלו החלו להיעצם. מגיל שבע עשרה תכנן דדוש את הטיול הגדול למזרח, וישר אחרי הצבא הוא התחיל לעבוד כדי לחסוך ים של כסף ומהר. בהתחלה הוא חשב להדריך טיולים, אבל אז הוא הבין שצריך תו תקן וכל הזבל הזה, ולא היה לו כוח לחפירות או למלצרות. חבר סיפר לו שבנמל התעופה מחפשים מאבטחים למשמרות לילה ושמשלמים טוב, אז הוא הלך. בהתחלה הוא לא סבל את העבודה. כל משמרות הלילה האלה עשו לו בחילה והזכירו לו את השמירות בחברון. דדוש לא סבל את חברון. זה לא שהוא היה שמאלני או משהו כזה, הוא פשוט לא אהב להתחכך באוכלוסייה אזרחית, לא יהודית ולא ערבית. הוא התגייס לגולני כדי להילחם בערבים על אמת, לא בילדים קטנים שזורקים אבנים ובטח לא כדי להיות גננת."
בדרך הביתה ממשפחת אהרונסון תהיתי לעצמי אם דחפתי בסיפור יותר מדי אג'נדה שמאלנית. הרגעתי את עצמי שאמא שלו בטח מצביעה מרצ, ותכלס, היא הפקידה בידיי את החינוך של הילד ויש לי מנדט להביע דעה.
"בניגוד לצה"ל, שם הרוויח דדוש משהו כמו 2.5 שקל לשעת עבודה בתקופת ההכשרה (החבר'ה הגיעו לחישוב הזה בערך חודש מתחילת הטירונות), משמרות הלילה בבן גוריון היו כסף טוב. כדי לשרוד את השעות הקשות, לא הספיק הטריק של גבי עם הישבן של הבחורה, אז דדוש פיתח 'נוהל סושי.' את ההפסקה הגדולה במשמרת הוא היה מנצל כדי ללכת לסושייה שבטרמינל ולפרק שם מגש ענקי של רול טונה או סלמון. בצבא היה נוהל אש ונוהל מטבח ונוהל חרטא, אז כאן שלפחות יהיה 'נוהל סושי'. הוא שרף שם משהו כמו רבע משכורת, אבל הייתה לו הנחה סמלית כעובד הטרמינל, וזה היה שווה את ההוצאה. כשאבא שלו היה צועק עליו שהוא מבזבז את כל הכסף על סושי, הוא היה חוזר ואומר: 'ליוטו מוקימוטו הזה יש ידיים זהב.'
זה היה עוד לילה קיצי בטרמינל 3, השעה הייתה 3.00 לפנות בוקר. דדוש שוב עמד להירדם ושוב היה בדרך לפגוש את 'יוטו מוקימוטו'. בעודו מפנטז על איזה מאקי סלמון טוב, הוא שמע קול. 'נוסעים נכבדים, נוסעים נכבדים, הטיסה להונג קונג שמיועדת לשעה 6.20 תצא מרציף B1 ולא מרציף C3 כמתוכנן. עמכם הסליחה ונסיעה נעימה.' ככל הנראה הוא שמע עשרות אם לא מאות הודעות כריזה כאלה בחצי השנה האחרונה, אבל בהודעה הזאת היה משהו שונה. זה היה קול אחר. קול נשי עמוק כמו של נימפה או של מלאך שבאו לבשר איזו בשורה אלוהית. באותו הרגע דדוש התאהב. לא בתמונה של דוגמנית לטינית, לא ברותם סלע או בבר רפאלי, הוא התאהב בקול. הוא לא הרגיש את הבחילה הלילית ולא חשב על נעה המרשעת ולא על הרול טונה של יוטו מוקימוטו – הוא שמע וראה רק דבר אחד: קול של מלאך קורא אליו דרך הכריזה. דדוש מת להבין מי זאת הייתה. בזמן שנותר לו להפסקה הוא רץ בטירוף אל משרדי ההנהלה, אבל כבר היה אז -3:30 לפנות בוקר ולא היה שם אף אחד. בעודו מפרק שלושה רולים של טונה, הוא החליט שהוא נשאר עוד שעתיים אחרי המשמרת ומחכה שיפתחו את המשרדים כדי שיוכל לברר מי זאת הבחורה. ההפסקה שלו הסתיימה, אבל הוא לא היה צריך יותר שום ירך ושום טריקים של גבי. דדוש החל לדמיין את הבחורה שעומדת מאחורי הקול הקסום. הוא דמיין בחורה בלונדינית, עם שיער גולש ועיניים כחולות ומבט כועס כזה, כמו שהוא אוהב. אחרי שהוא נשאב ממש לפנטזיה, הוא הבין שהוא דמיין מישהי שדומה בול לנעה המז … המנוולת, ומיד הוא שינה את הפנטזיה לבחורה שחומה עם אף קטן ועיניים בצבע חום דבש."
"אתה מדבר לא יפה, אתה יודע?"
"אממ, כן… לא, זה… זה בגלל הסיפור."
"אמא שלי לא מרשה לי להשתמש בקללות."
"היי, היי, אמא שלך צודקת עקרונית. זאת רק דרך ביטוי כזאת של סיפור, כדי שיישמע אמיתי, אבל לא משתמשים בזה באמת."
"כל החברים שלי מקללים, אבל אני לא אוהב לקלל." יופי. נפלתי על הילד בן העשר היחידי שאי אפשר לקנות אותו עם איזה קללה עסיסית.
"תשמע, אתה צודק, כן? אני מצטער. לא חשבתי על זה. גם אין מה לספר לאמא, אתה מבין? יש מישהי בכיתה שלך, יפה כזאת, שמעצבנת אותך?"
"לא יפה, אבל אֲבִיָּה הרבה פעמים מעצבנת אותי כשאנחנו משחקים במגרש."
"אז תחשוב שנעה הזאת היא כמו איזה עשר אֲבִיּוֹת כאלה, שיושבות לדדוש על הראש, והוא רק מנסה לפרוק קצת תסכול, זה הכול. זה גם לא אמיתי, כן? אבל הוא מאוד כועס, כי היא ממש מעצבנת. אתה יכול להבין שהיא מעצבנת ושהוא כועס?"
"עוד לא אמרת מה היא עשתה."
"בסדר, אני אגיע לזה, אבל אתה יכול להבין?"
"כן."
"יופי, מוסי, אחלה. בקיצור," אני ממתן את הדיבור, "אבל אתה תבין, תבין את דדוש, בסדר? ונשמור את זה בינינו. אמא שלך לא צריכה לדעת מכל זה, הא? מבוגרים אף פעם לא מבינים סיפורים טובים. בסדר, אחי? ניתן על זה איזה כיף?"
"כן."
"איזה מלך אתה, תאמין לי!" מזל שלפחות סוד הוא יודע לשמור. עד היום ד"ר אהרונסון לא באה אליי בתלונות על כל היציאות המפגרות שיצאו לי ליד הבן שלה.
"בכל מקרה, נעה הייתה החברה הרצינית הראשונה של דדוש. הוא היה מאוהב בה כל התיכון, אבל רק באמצע י"ב, אחרי שהוא אכל לה את הראש ורזה איזה שבעה קילו, היא הסכימה לצאת איתו. הפעם הראשונה שהם עשו אהבה הייתה אחרי נשף חנוכה של השכבה הבוגרת בצופים. היא הייתה קצת שיכורה ואמרה לו שהלילה זה הלילה. שניהם התפשטו והוא גמר תוך איזה שתי דקות וחצי. דדוש היה בטוח שנעה תהיה אשתו. הוא אהב לעשות שטויות, ויותר מהשטויות הוא אהב שהיא נזפה בו על השטויות האלה, כשהוא היה מגזים. הם היו כמו מים ומים. שתי מערבולות שהתנגשו זו בזו וסערו וזרמו ביחד אבל גם לחוד. הוא לא היה שורד את הטירונות בלעדיה. בתחילת המסלול היא הייתה שולחת לו תמונות שלה בחצי עירום, כדי שהוא יוכל להביא עליה ביד."
"להביא עליה ביד?"
אני נשבע שזה חוסר אחריות לתת לי גישה לילד בן עשר.
"משהו של מבוגרים כזה, מוסי, לא, לא משנה."
"בקיצור, בתחילת המסלול היא הייתה שולחת לו הודעות אהבה כאלה. הוא לא סבל את המסלול ושנא שמתייחסים אליו כמו לילד קטן. הוא חשב שחצי מהחבר'ה שאיתו הם ערסים דפ"רים, והוא בכלל לא הבין למה הוא לא ניסה להתקבל לסיירת מובחרת כמו רועי או יובל. אחרי שנה בסדיר הם נפרדו. ליתר דיוק, היא עזבה אותו. לא התאימו לה היציאות והמרחק. היא אמרה לו שזה בגלל שמשהו השתנה, שאין יותר אהבה ביניהם, אבל הוא ידע שזה בגלל היציאות.
עובדה, אחר כך היא התחילה לצאת עם סטודנט להנדסת חשמל, שגר עשר דקות הליכה מהבית שלה. מנוולת כפוית טובה! הם נפרדו משהו כמו שלוש פעמים. כל פעם היא אמרה לו שזה נגמר, והוא בכה לה כמו ילד קטן והתחנן שהיא תישאר. בסוף היא עזבה אותו בטלפון. זה היה באמצע מטווח וכל חמש דקות הוא הלך הצידה להשלים איתה את השיחה. ובום. זה נגמר. היא הייתה החברה הכי טובה שלו בעולם הזה, היא הייתה הראשונה שהוא סיפר לה על החרדות מהבסיס ועל המצב של אמא, ופתאום – היא נהייתה אוויר. הוא לא היה יכול אפילו לשלוח לה הודעה. זה לא שהוא לא כתב לה, כן? אבל מהר מאוד היא ביקשה ממנו להפסיק. היא אמרה שאם נפרדים, אז נפרדים, ושבכלל לא צריך להיות בקשר. אולי בעתיד כשהכול קצת יירגע וכשהוא יתפוס מרחק, תהיה אפשרות לחדש את הקשר. החברים אשכרה היו בטוחים שהוא יעשה לעצמו משהו. החיים בלעדיה נראו לו בלתי אפשריים. הכול הפך למין עיסה של חור שחור, והוא הרגיש ממש פיזית שהלב שלו בוער. החבר'ה מהבסיס פשוט הצילו לו את התחת.
כמה שהוא חשב שהם דפ"רים, הם הכי היו שם בשבילו. לקחו לו שמירות, קנו לו שטויות בשק"ם, עשו עליה צחוקים ומה לא? אתה מכיר את החיים, מוסי. עם הזמן זה התחיל להירגע. הוא עדיין אהב אותה ועדיין פנטז על כך שהם יחזרו, אבל הכאב שהתלווה לשם נעה התחיל לדעוך. אבל עכשיו? תלך לאלף עזאזל נעה, המרשעת הזאת. עכשיו יש לו אישה שאוהבת אותו ושיש לה הקול הנעים ביותר בעולם. הוא המשיך לפנטז על האישה האחרת עם הקול הקסום, אך לפתע הרגיש שיד חזקה נחה לו על הכתף: 'דדוש היי, דדוש! בוקר טוב. נרדמת.' זה היה יוסי, האחראי על האבטחה. 'מה נסגר איתך, בן אדם? כבר חודש שאתה מחזיק את עצמך ער, ושוב התחלת להירדם לי במשמרות לילה? זו אזהרה אחרונה, דדוש. לא מתאים לי שזה יימשך ככה. יש אלף חיילים משוחררים שרק מחכים לעבוד פה, ואני יכול להעיף אותך על טיל.'
'אהה, סליחה, באמת סליחה, יוסי, אני פשוט, פשוט לא מרגיש כל כך טוב. עלתה לי בחילה ונראה לי שיש לי חום.' דדוש שנא לאכזב אנשים. הוא העדיף לשקר ליוסי בפנים מאשר לחטוף ממנו עוד נזיפה.
יוסי נגע עדינות במצחו של דדוש. 'אתה באמת קצת חם. אני משחרר אותך מוקדם היום, סע הביתה, תשתה משהו ותרגיש טוב, הא? אנחנו צריכים אותך חזק'. דדוש כל כך שמח שיוסי אכל את החרטות שלו, עד שהוא טס הביתה ושכח לגמרי שהוא רצה להישאר עוד כמה שעות כדי לברר מי זאת האישה המסתורית עם הקול האלוהי."
מוסי השפיל מבט והיה נראה שהוא מת לפרוק משהו מהלב. "אתה יודע? גם אני שיקרתי כמה פעמים לאמא כדי שהיא לא תכעס עליי."
הפתיעה אותי היציאה הזאת של מוסי. הילד מאוד נחמד, אבל באותה נשימה הוא גם מאוד סגור. היועצת בבית הספר אמרה לי שזה מאז שאבא שלו נפטר. היא אמרה שהוא לא נוטה לשתף אחרים ושצריך לחלוב אותו בכוח.
"מה, אחי, זה הכי מובן. אין דבר שיותר כואב מלאכזב אנשים."
הייתה שתיקה בחדר. לגמתי מהסודה פטל ובהיתי לרגע בטלוויזיה. שמחתי שלמרות פליטות הפה עם הקללות וה"להביא ביד" הילד נפתח אליי קצת. בניתי לי כבר אליבי שלם, שבמקרה שהוא ילשין לאמא שלו, אני אגיד לה שזה חלק מהאמונה שלי לגבי דיבור ישיר עם ילדים, ושעובדה שהוא קצת נפתח. תמיד צריך להציג להורים אג'נדה חינוכית, גם כשאין בדיוק אחת כזאת.
"נו, אז מה קרה עם דדוש?"
שוב בהיתי באוויר יותר מידי זמן.
"נכון, נכון, בקיצור, דדוש לא הפסיק לחשוב על הבחורה עם הקול השמיימי. כשהוא הגיע הביתה מהמשמרת בנתב"ג, הוא לא נרדם ובמקום זאת המשיך לפנטז על איך שהיא נראית. הוא חשב על השיער השחור שלה, על העיניים החומות, על העור השזוף ועל זה שהיא קצת יותר מוצקה מנעה ושהוא אוהב את זה מאוד. היו לו עכשיו ארבעים ושמונה שעות עד למשמרת הבאה, והוא חשב שהוא יתחרפן בלי לדעת מי זאת. "
"למה הוא פשוט לא קפץ לנתב"ג בזמנו הפנוי?"
"כי מה, הוא ילך לעבודה בזמנו הפנוי? לא, לא מתאים, מוסי. הוא גם לא רצה להראות שזה משגע אותו. מה, הוא היה מספר לחבר'ה שהוא הלך עד לנתב"ג בשביל לחפש קול?
בכל מקרה, בסוף אחרי כמה שעות הוא נרדם והתעורר רק ב 6.00 בערב. שבע שיחות שלא נענו מנאור. הוא חזר אליו עפוץ.
'מה קורה, נאור? התקשרת?'
'התקשרתי? התקשרתי, אחי? שבע פעמים התקשרתי ואתה לא עונה לטלפון. אתה גמור, מת, הא? עוד פעם שינ"צת כל היום? מה יהיה איתך, תגיד? עד שהשתחררנו, הפסקת לחיות?'
'אתה יודע, אחי, יש לי ת'בעיות שינה שלי, ומשמרות הלילה האלה הורגות אותי. מה אתה צריך?'
'למה צריך? אה? מה, אני אינטרסנט כמוך? באתי להציע לך הצעה מגניבה. אני יוצא עם שירי ל'בונדר בר,' והיא מביאה חברה טובה – שנתיים מתחתינו. גבוהה, ברונטית וצעירה כזאת, חרמנית על לוחמים. קוראים לה דנה. סיפרתי לה עליך, והיא מתה שתפגשו. קיצור, 8.00 ב'בונדר', שנספיק ת'האפי אוור.'
'לא יודע, אחי, אני דיי גמור. אני סתם אבוא מדוכדך ואבאס לכם ת'אווירה.'
'למה גמור? למה מדוכדך? מה, אתה אחרי אבט"ש בחברון? כולה שמרת בשדה התעופה הממוזג. יאללה, תזיז ת'תחת ותצא איתנו. זאת לא שאלה.'
דדוש לא רצה לבאס את נאור. הוא לבש חולצה מכופתרת, התיז בושם ישן של לקוסט שנשאר לו מקנייה רבתי בשק"ם ויצא ל'בונדר'. בהתחלה היה נחמד. הם היו ארבעה: נאור, שירלי, בת הזוג הנוכחית של נאור, דנה הברונטית ודדוש. השיחה הלכה סבבה. נאור סיפר אותן בדיחות שהוא תמיד מספר, ושירלי ודנה צחקו. דדוש נתן כרגיל איזו עקיצה מבדחת אחת לכמה דקות, ובגדול הייתה אווירה טובה. דנה עשתה רושם של בחורה חמודה – אחת כזאת לא אהבל'ה – שזה היה חשוב לדדוש מאוד. באחת הפעמים כשהבנות קפצו לשירותים, נאור כבר שיגע לדדוש ת'שכל שהיא עושה לו עיניים והיא בטוח בקטע שלו. 'תן לזה צ'אנס, יא כבד, מה, כואב לך שאחיך מסדר לך בחורה?' הבנות חזרו והכול הלך חלק, עד שבאמצע השלוק של הבירה חטף נאור איזו קריזה קטנה. 'אחי, בשעה 12.00 שלך, קלוט אחי, אתה קולט? זו נעה המסריחה הזאת והחבר החשמלאי שלה, אחי. אני לא מאמין לך.' גם דדוש לא האמין. לא משנה כמה זמן עבר, הלב שלו עדיין נתן חצי עצירה כשהוא ראה את הפנים שלה מרחוק.
'מי זאת נעה?' שאלה שירלי בטון עוקצני.
'סתם איזו מפגרת שדדוש יצא איתה, לא משהו רציני, נכון, דדוש?'
'כן, כן, בטח שלא משהו רציני. אבל כדאי שאני אגיד שלום, לא?'
'מה אתה צריך להגיד שלום, אחי? סתם מכוערת. מה הקשר שלך אליה?'
'לא יודע, נראה לי בסיסי להגיד שלום.'
נאור כמעט חטף התקף עצבים.
'אחי, ערב נחמד, שותים, נהנים. מה הקשר של 'שלום' עכשיו? מה היא, ערפאת?'
'מה אתה עושה ביג דיל, נאור, שחרר אותו כדי שיגיד דקה שלום ויחזור.'
דדוש אף פעם לא העריך את שירלי יותר מדי, אבל ברגע הזה הוא קיווה שנאור לא יהיה טמבל ולא יעזוב אותה כל כך מהר.
דדוש החליט לקום וללכת לקראת נעה. הוא הלך בקצב מדוד, נשם נשימה עמוקה ונגע לה בעדינות בכתף. הוא חייך אליה ורצה לשאול אותה מלא שאלות: מה שלומך? מה קורה? את לומדת, או בכלל עובדת?
רגע לפני שפתח את הפה, היא הנהנה לו חצי הנהון וברחה משם עם החבר הזה שלה, כאילו דדוש היה איזה אנס או רוצח סדרתי. הוא בלע את הרוק וחזר לשולחן.
'נו, איך הכלבה?'
'מה? אה, היא בסדר. לא, לא יודע, מוזר, אחי, ניגשתי אליה והיא ברחה ממני כאילו שאני איזה רוצח או משהו.'
'כמה צפוי, אחי, זה קלאסי נעה. לעשות מהומה ולהפוך אותך לאיזו מפלצת ולברוח. אפילו לסיים בקלאס היא לא יודעת.'
'לא עשתה מהומה, אחי, סתם… לא יודע. יצאנו כמעט שנתיים, מה, אסור לי להגיד שלום?'
'בסדר, הכול טוב! ערב אביבי, שתי בחורות יפות, בירה, יאללה, שתלך לאלף עזאזל המפגרת, מי צריך אותה בכלל?'
דדוש שתק. כמה בדיחות עפו באוויר והנושאים התחלפו. פתאום הוא נעמד והתחיל לדבר חלושות:
'קצת כואב לי הראש, נראה לי שאני אלך הביתה.'
'אחי, מה, אתה דפוק? רק התחלנו לשבת. יש לך עוד בירה חינם על האפי אוור. מה, אתה משאיר אותי לבד עם דנה ושירלי?'
'סורי, אחי. אני פשוט מסוחרר לגמרי. גדול עליי להישאר.'
'מה, אני לא מכיר את הפרצוף של 'בוא, נוציא גימלים,' המחורבן הזה? ערב, מזג אוויר טוב, חברה טובה – למה אתה תמיד חייב לבאס?'
הייתה שתיקה של כמה רגעים. נאור כנראה הבין שהוא הגזים.
'אחי, אתה יודע שזה מאהבה. פשוט רוצה להיות איתך, אבל הכי חשוב לי שתרגיש טוב.'
'ברור,' ענה דדוש והסתלק. כל הדרך הביתה הוא חשב על המבט המבוהל שנעה דפקה לו, ועל איך אחרי כל מה שקרה, היא עוד רואה אותו באור שלילי ולא מסוגלת להגיד לו שלום. חבורה צעירה חלפה על פניו, והכתף שלו התנגשה באיזו כתף של מישהי בלונדינית. היא חייכה אליו והמשיכה הלאה. גם הוא המשיך בדרכו. רק אחרי כמה רגעים זה הכה בו. הוא התרכז וניסה להקשיב לחבר'ה שחלפו על פניו מדברים. את אחד הקולות הנשיים הוא זיהה בוודאות, זה היה הקול השמימי משדה התעופה. הוא הסתובב אחורה, נשם נשימה עמוקה ורץ לפגוש את אהבת חייו."
"אָהַבְתָּ?"
"מה? את מה?"
"מה את מה? שעה אני מספר לך סיפור. אהבת או לא אהבת?"
"אהבתי. רק לא כל כך הבנתי את הסוף."
"הסוף, אתה יודע, זה סוף פתוח. לך תדע אם זו באמת הבחורה משדה התעופה, וגם אם כן – לא ברור אם היא בכלל בגיל שלו ואם היא בכלל רוצה אותו. אני כן יכול להגיד שבגדול זה הסתיים בטוב. שמעתי פעם על זוג שהכיר ככה. הבעל שמע קול שמימי בכריזה בנמל התעופה, מצא את בעלת הקול והם התחתנו." אם אני לא טועה, הם גם התגרשו אחרי כמה שנים, אבל את זה לא התחשק לי לספר למוסי.
"רגע, לא סיפרת כרגע על עצמך?"
"לא, איזה עליי? נראה לך ששמרתי פעם בחברון? אני כולי ג'ובניק מגלי צה"ל."
"והסיפור על נעה הוא לא אמיתי?"
"לא, מה הקשר לאמיתי, מוסי? זה סיפור."
הוא נעץ בי מבט ממושך בעיני העגל הגדולות שלו, ואחרי כמה שניות המשיך הלאה. לא יודע אם הוא אכן השתכנע שאני דובר אמת או שפשוט החליט לוותר לי. בוודאי שלא אמרתי לו שהוא לא לגמרי טועה. בחיים לא שמרתי בחברון או בשדה התעופה, אני גם לא שתקן כמו דדוש, ודווקא אוהב להיות ער בלילה, אבל וואלה, הייתה לי איזו נעה בחיים, אחת שאהבתי אותה יותר מאשר את עצמי, וכשזה נגמר, חשבתי שאין טעם יותר לקום בבוקר. אם אותה נעה שנגעה לי בלב, קוראת את הדברים האלה עכשיו, אז שתדעי לך שאני מקווה שאת חיה בטוב ושאת מאושרת. תכלס, האפוקליפסה הוכיחה עוד יותר כמה זה היה חכם מצדֵךְ ללכת על מהנדס חשמל – מישהו עם מקצוע חיוני, ולא עם איזה אהבל כמוני. תדעי לך גם שאני עדיין אוהב אותך. אצלי האהבה היא לא כמו שפעת או כמו קורונה שנכנסת לך לכל העצמות, אך שבועיים אחרי שהיא מסתלקת, אתה מרגיש כאילו היא מעולם לא הייתה. לא. אצלי האהבה היא כמו צלקת: היא כואבת, וגם אחרי שהיא דוהה, היא נשארת איתך לתמיד. אז למרות מה שהיה, אני עדיין אוהב אותך, נעה, אוהב מאוד. ואולי בגיל 40 ומשהו כשכל החיים יתערבבו מחדש ומגדל הקלפים הגדול שנקרא המציאות יתערער, את תרימי לי טלפון ותבקשי שאחזור. אני אהיה בכלל נשוי עם שלושה ילדים ובכל זאת את תדברי אליי בקול הנעים שלך ותסבירי לי שטעית ושאת מצטערת וכמו שפרדי נהג לשיר "I'M THE LOVE OF YOUR LIFE" . הייתי רוצה להגיד בביטחון שאני אענה לך בחיוך סבלני וקשוב ואומר לך "שזה לא יקרה", אבל אני לא יודע. "אשליות" שר ניסים סרוסי והוא כנראה צדק. הרי יהיו לך 5 ילדים ואת תהי אישה מצליחה ואת תגורי בבית גדול השמור לנשים של מהנדסי חשמל ואת תהי מאושרת. אז אם את תהי מאושרת ואת לא רוצה אותי בכלל ואני אהיה מאושר סגרנו בינינו שלא תתקשרי נכון? אז אל תתקשרי נעה בבקשה ממך, רק אל תתקשרי.
"אני יכול להיות קצת ביוטיוב?"
"לא יודע, מוסי, אמא שלך אמרה שאתה מוגבל בשעות, ולא בא לי להתעסק איתה."
"אבל אמרנו שיש דברים שלא מגלים לאמא, נכון? חוץ מזה, אני אהיה רק שעה, והיא בחיים לא תדע."
"בסדר. אבל לי אין קשר לזה, מבחינתי הלכת לקרוא ספר."
"יש! תודה! אתה אחלה גבר, אהוד."
"אתה בעצמך גבר, יא מוסי, אתה בעצמך."