homew9bb_admin, מחבר ב-סיפורים לשעת מגפה https://elw.co.il/author/homew9bb_admin/ אהוד לוסין Fri, 31 Jul 2020 05:13:26 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.8.5 https://elw.co.il/wp-content/uploads/2020/05/cropped-יהלי-ציור-כריכה-לספר-32x32.jpghomew9bb_admin, מחבר ב-סיפורים לשעת מגפהhttps://elw.co.il/author/homew9bb_admin/ 32 32 על שיחת טלפון ובני גנץhttps://elw.co.il/2020/06/24/%d7%a4%d7%92%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%93%d7%a9%d7%aa/ Wed, 24 Jun 2020 12:56:05 +0000 https://elw.co.il/?p=436חלק 1  נצמדתי לשפופרת הטלפון, הייתי דרוך ומעט מבוהל. "אני לא רוצה שתגיע יותר" נורו המילים מפיה של ד"ר אהרונסון. שתיקה. אני מודה שהערכתי שכך תתנהל השיחה ובכל זאת נתקפתי בחילה אחרי שהמילים יצאו לאוויר העולם. "אני מבין" אמרתי בשקט והשיחה התנתקה.  חודש לתוך הבידוד החברתי, קצת לפני ערב פסח ד"ר אהרונסון תפסה את מוסי […]

הפוסט על שיחת טלפון ובני גנץ הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>
חלק 1

נצמדתי לשפופרת הטלפון, הייתי דרוך ומעט מבוהל. "אני לא רוצה שתגיע יותר" נורו המילים מפיה של ד"ר אהרונסון. שתיקה. אני מודה שהערכתי שכך תתנהל השיחה ובכל זאת נתקפתי בחילה אחרי שהמילים יצאו לאוויר העולם. "אני מבין" אמרתי בשקט והשיחה התנתקה.

חודש לתוך הבידוד החברתי, קצת לפני ערב פסח ד"ר אהרונסון תפסה את מוסי גולש באתר פורנוגרפי. תפסה זו מילה קצת גדולה. הילד החזיק את הסוד הנורא שלושה ימים בבטן ובמקום לספר לבייביסיטר המסור הוא החליט לדווח לאמא, כמו קתולי שמתוודה על חטא אצל הכומר התורן. חצי האשמה הגיעו אליי בשלב התחקיר. אחרי 5 דקות של חקירה צולבת, מוסי סיפר שהוא בסך הכל רצה לחפש בגוגל מה זה בדיוק אומר 'להביא ביד' ושהוא בכלל לא התכוון להגיע לאתר עם 'התמונות של הנשים העירומות'. גברת אהרונסון לא הייתה צריכה להיות בלשית מדופלמת כדי לקשר את התוכן המיני לשמרטף הוותיק. כשניסיתי לתאם עם מוסי גרסאות הוא הבהיר לי שכבר מאוחר מדי. פליטות הפה המיניות, הסיפורים שנקשרו במוות והתאבדות, העיסוק האובססיבי באהבה, בדיחות הקרש הלא מוצלחות. אין שטות שיצאה לי מהפה שלא הגיעה לאוזניה של ד"ר אהרונסון. מוסי בכלל לא התכוון לספר כל כך הרבה, אבל מסתבר שאם היא לא הייתה גניקולוגית, ד"ר אהרונסון יכלה בקלות לעבוד כחוקרת עצורים בשב"כ.

השיחה הראשונה של ד"ר אהרונסון ושלי אחרי התגלית הייתה טעונה וקשה. ניסיתי להסביר שמוסי מאוד בוגר לגילו ושלשיח בינינו ולתוכן המורכב של הסיפורים, הייתה השפעה חיובית על הילד בתקופה המבלבלת של מגיפת הקורונה. היא לא רצתה להקשיב. בדיעבד אני מכה על חטא וחושב שהיא צודקת. ייתכן שהתכנים שחשפתי בפני מוסי היו לא ראויים וצילקו אותו ברמה כזו או אחרת כל זאת הילד מאוד רגיש וגם יתום מאב. כדי להירדם בלילה אני מספר לעצמי שגם אני בן אדם. שגם אותי תקופת הקורונה בלבלה והפחידה וכמו שאני הייתי לאוזן קשבת עבור מוסי כך גם הוא היה לאוזן קשבת עבורי. מוסי היה מישהו שיכולתי לחלוק איתו את הפחדים הכמוסים והנוראיים ביותר שלי, מישהו שיכולתי לדבר איתו בפתיחות מבלי לחשוש מביקורת או משיפוטיות. חבל שעל הדרך שכחתי שמדובר בילד בן עשר ולא בעובד סוציאלי מוסמך.

מערכת יחסים בין גורם סמכות לילד או נער היא תמיד מורכבת. היא נהיית בעייתית כשהגבולות מטשטשים ולא ברור מי המבוגר ומי הצעיר. היו לי מספר מערכות יחסים כאלו בחיי, אבל בדרך כלל אני הייתי הצעיר שקיבל על עצמו את תפקיד ההורה למבוגר התורן. אלו תמיד היו מערכות היחסים החשובות והחזקות ביותר בחיי ובאותה נשימה גם ההרסניות והרעילות מכולן. זו הייתה הפעם הראשונה שהיוצרות התהפכו ואני הייתי למבוגר שנשען על ילד צעיר וחכם.

אחרי השיחה הראשונה, ד"ר אהרונסון ביקשה זמן לחשוב. הבידוד לא הסתיים לגמרי, היא עדיין עבדה שעות ארוכות ומוסי מאוד אהב אותי וביקש שאשאר לשמור עליו. זו הייתה הפעם הראשונה מאז ששכל את אביו, שהוא נקשר למישהו עד כדי כך. לבסוף היא החליטה לפטר אותי. 5 מילים קצרות שפצעו לי את הלב כמו שאף בחורה לא פצעה מעולם. 'אני לא רוצה שתגיע יותר' היא אמרה ואני שתקתי. שתקתי שתיקה ארוכה ואז אמרתי שאני מבין. אני באמת מבין. לשגיאות ששגיתי עם מוסי, אין כפרה.

יומיים לפני ערב פסח קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. ד"ר אהרונסון התקשרה ואמרה בקול חמוץ שמוסי התעקש להתקשר אליי ולאחל לי 'חג שמח'. הרגשתי שהלב שלי דופק שלי על 200, רציתי לקפוץ מרוב אושר ובאותה נשימה גם להראות שאני קול.

"חג שמח אהוד"
"חג שמח מוסי. מה שלומך?"
"אני בסדר, ואתה?"
"גם"

"אתה לא בא יותר אהוד?"

לא ידעתי מה להגיד.

"לצערי לא חביבי."

יפה. ההתרגשות הוציאה ממני מילים של בחור בן 60.

"חבל שאסור לנו להיפגש"

"באמת חבל"

הנחתי שד"ר אהרונסון עומדת על ידו עם סטופר, אבל הייתי חייב להגיד משהו שישמור על הקשר שלנו בחיים.

"אתה יודע? אחרי פסח כשהעוצר והבידוד ירגעו אני בטוח אגיע כל יום ב-17.00 לגן השבשבת. בכל זאת, לשמור על כושר זה אחד הדברים הכי חשובים שיש"

אם הייתי מספר יודע כל, הייתי אומר שחיוך ממזרי עלה על פניו.

"אולי גם אני אגיע לעשות כושר בפארק מדי פעם"

חייכתי חיוך ניצחון.

"אני שמח לשמוע"

"להתראות לבינתיים אהוד"

"להתראות"

נשמתי נשימה עמוקה וטפחתי לעצמי על השכם. הרגשתי כמו פלמ"חניק צעיר שבדיוק הצליח לקבוע פגישה גורלית כשעתיד המדינה מונח על כתפיו. נתקפתי אושר בלתי מוסבר. כנראה שמוסי באמת חדר לי ללב, גם כשגברת אהרונסון פיטרה אותי ידעתי שלא נאמרה המילה האחרונה. ….


חלק 2

ההודעה על פירוק כחול לבן תפסה אותי באמצע ההתנדבות עם דנה. דנה למדה שנה מעלי בתיכון ובכיתה י"ב ביימה במגמת התיאטרון בליד"ה ולקחה אותי על תקן ניצב – היא הייתה קוראת לי "אבי ניצבי" והפכה אותי לבן טיפוחיה. במהלך השירות הצבאי הקשר בינינו נותק אבל בטיול הגדול שוב הצטלבו דרכינו, ומאז אנחנו מקפידים להתעדכן אחת לשבוע.

כשאסור היה לצאת מהבית דנה מצאה שיטה (והפכה אותי לשותף סוד) והיא 'התנדבות'. התנדבות כשלעצמה היא מעשה חשוב (או כל קלישאה אחרת ששרי אהרונסון מספרת ביום המעשים הטובים) אבל עבורנו (ליתר דיוק עבורי, מי אני שאדבר בשם דנה?) היא הייתה בעיקר תירוץ למפגש חברתי וליציאה לאוויר הפתוח. דנה גררה אותי לקניות בסופר עבור פנימייה של נערות בסיכון, כשחזרנו לאוטו עם הסלים התקבל הפוש האכזרי מכל – כחול לבן מתפרקת.

מכל התהפוכות הפוליטיות שאפיינו את תקופת הקורונה זו הייתה המשמעותית והקשה ביותר לעיכול. אני מהשמאלנים המעטים שצידדו בכניסה לממשלת האחדות (חלאס. הגיע הזמן שגם נבחרי הציבור שלי יהיו בשלטון), מה גם שלא באמת היו אלטרנטיבות פרקטיות והמדינה הייתה חייבת להמשיך ולהתנהל. מה שכן, יותר מהכל רציתי שההחלטה תתקבל ביחד. שכחול לבן על סך מפלגותיה תחליט אם היא נכנסת או לא. שסוף סוף לשמאל מרכז תהיה מפלגה אחת שתאתגר את ההגמוניה הליכודית.

החלום שלי התבדה. זה לא שאני לא מבין את יאיר ובוגי כן? אני מקבל את הטענה הבסיסית שכוח משחית. מצד שני, גם אי אפשר להגיד על הכל 'לא'. לשבת עם הערבים? 'לא'. לשבת עם החרדים? 'לא'. לשבת עם נתניהו ברוטציה? 'לא'.
אז מה כן?

במידה רבה נכמר לי הלב על בני גנץ. אני מאמין באמת ובתמים, שבני נכנס לפוליטיקה אחרי לחצים רבים ובתחושת שליחות אמיתית, שכולם הבהירו לו שהוא חייב להתגייס למען המדינה פעם אחת אחרונה. אבל מה לעשות? הפוליטיקה כדרכה והמחנה שמאל מרכז כדרכו, אוהב להמליך מלכים רק כדי לכרות את ראשם בכיכר העיר. לדעתי זה לא מגיע לבני. גם אם התוצאה עקומה הוא מלא בכוונות טובות. מי יודע? אולי אם היעד הסופי הוא מילא הגיהנום לא עדיף להיות מובל אליו על ידי איש עם כוונות טובות?


בכל מקרה אני כואב את פירוקה של כחול לבן. הלוואי שבבחירות הבאות (שבעזרת השם יהיו עוד ארבע שנים ולא עוד חצי שנה או שבוע) הכוחות בשמאל מרכז יתאחדו. הלוואי שהמצע שלהם לא יכלול חרם על כל העולם ואשתו ולא יסתכם בצירוף המילים הבלתי רלוונטי 'רק לא ביבי'. הלוואי שמפלגות השמאל מרכז יציעו דרך ורעיון כדי שבסוף, גם לאנשים כמוני תהיה אלטרנטיבה.


 

הפוסט על שיחת טלפון ובני גנץ הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>
12 – סוף דברhttps://elw.co.il/2020/05/07/%d7%a1%d7%95%d7%a3-%d7%93%d7%91%d7%a8/ Thu, 07 May 2020 06:16:43 +0000 https://elw.co.il/?p=151הסתכלתי על השעון הדיגיטלי הגדול שתלוי מעל לשולחן העבודה שלי שבחדר. 01.45 לפנות בוקר. אחרי שכל סיפור הקורונה ייגמר, אני חייב לבדוק מה נסגר עם השעון הביולוגי שלי. סדר היום התהפך לי לגמרי. אני קם  ב-10.00-, נרדם שוב ב-12.00, ער כמה שעות, נרדם לשעה קלה בערב ואז כל הלילה אני לא ישן. עשיתי כמה מתיחות […]

הפוסט 12 – סוף דבר הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>

הסתכלתי על השעון הדיגיטלי הגדול שתלוי מעל לשולחן העבודה שלי שבחדר. 01.45 לפנות בוקר. אחרי שכל סיפור הקורונה ייגמר, אני חייב לבדוק מה נסגר עם השעון הביולוגי שלי. סדר היום התהפך לי לגמרי. אני קם  ב-10.00-, נרדם שוב ב-12.00, ער כמה שעות, נרדם לשעה קלה בערב ואז כל הלילה אני לא ישן.
עשיתי כמה מתיחות והתיישבתי מול המחשב. החדר שלי מפוצץ בכוסות זכוכית ריקות, ואמא שלי רוצה להרוג אותי על זה, אבל לא אכפת לי. עם אמא תמיד אפשר לצאת מהדברים האלה בחיוך ממזרי. לכל אחד יש את הסטייה שלו, ואצלי זה חד משמעית ים של כוסות בחדר. לא מסוגל לשתות מכוס אחת, פשוט לא מסוגל. זה הפך אצלי לסוג של טקס או למיצג אומנות. שתי כוסות ריקות על שידת הקריאה, אחת מונחת בצורה מסוכנת על הרצפה שליד הארון ועוד אחת בקצה שולחן הכתיבה. ממש ליד המקלדת יושבות בגאון שתי כוסות מלאות. אחת סודה (רגיל, לא פטל עדין) והשנייה הכלאה של אספרסו ארוך ואמריקנו (שבעברית זה כמו נס מחוזק בלי חלב). ישבתי והתחלתי לכתוב. אולי זה בכלל לא השעון הביולוגי אלא המוזה המחורבנת שנכנסת לי לראש רק אחרי 12.00 בלילה. יש כרכרות שבחצות נעלמות או הופכות לדלעת, אבל הכרכרה שלי רק מתחילה לחמם מנועים כשהשעון הדיגיטלי של הקיר החיצוני מראה 00.00 עגול ויפה. עניין מסובך כל המוזה הזאת. אפשר גם לכתוב בלעדיה, אבל מהר מאוד הכתיבה הופכת למלחמת חורמה בין היד והלב והמסך והמקלדת. כשהמוזה בכל זאת מגיעה לבקר, האצבעות נכנסות למין טראנס כזה על משבצות המקלדת, והכתיבה נהיית כמו שיחה מהנה במפגש חברי או כמו ריקוד טנגו סוער. היוונים והרומים סגדו למוזות. הם סגדו לאלות ההשראה, הממליכות מדענים וסופרים וקוברות יצירות ארכאיות במשעולי השכחה. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני כותב כאן על אלוהות, ובהחלט אני דבק בגישה שאם יש אלוהות, היא נמצאת בטבע, בטבע האדיר, המיוחד היפה. אולי זה לא סותר את אמונתם של היוונים והרומים. אולי האלוהות נמצאת גם בטבע וגם ביצירה. אולי היא נמצאת בבריאה האישית של הכותב או של האמן מול הדף והקנבס. המוזה יכולה להרגיש כמו כוח על אנושי. כמו דיבוק עוצמתי ומשחרר, שנכנס לך מהחור של האוזן ויוצא רק בעלות השחר מארובות העין כשהגוף כבר תשוש לחלוטין. כשדיבוק הכתיבה נכנס בי, אני מרגיש כמו נהג מרוצים מיומן, שנוהג על 300 קמ"ש, אבל נמצא בשליטה טוטאלית על המתרחש. הוא מודע לכך שיש סכנה שאורבת לו בפינה, אבל גם בטוח בכל ליבו ביכולת שלו להגיע לחוף מבטחים.
02.35 תחושת השיכרון לא עוזבת אותי, אבל מחר אני צריך לקום ב-8.30 למשמרת עם מוסי. פעם הייתי סוגר את המחשב ונכנס למיטה. היום אני לא מעז. השראה היא כמו מאהבת. כל דקה שהיא אצלך היא דקה של חסד, שלא בטוח תופיע ביום המחר.

04.25. עוד קצת יותר מארבע שעות לצלצול השעון, ועוד לא סיימתי לכתוב את כל מה שרציתי. תמיד כשאני נמצא בשוונג של כתיבה, אני מת מפחד, שאם אני אעצור עכשיו לפני שאצליח להשלים את הרעיון שהספיק להתגבש, הוא פשוט ייעלם לי בין אונות המוח ויישכח. "עוד קצת, עוד קצת," אני מפציר בעצמי ומבטיח שאת מלאכת העריכה והשיפוץ כבר אשאיר למחר.

05.43. כוס קפה אחרונה בהחלט ועוד רעיון אחד שאני רוצה להספיק להעלות על הכתב לפני שהמוזה מתאדה לה. אולי כדאי לחזור לפעמונית? אולי לא? הכותב הוא חסר ממשות בעולם. בעולם החומר שולט המדען, שיודע להנדס את החיסון לקורונה, ואיש התוכנה שבונה אלגוריתמים. אנשי המדעים המדויקים משפיעים על העולם יותר מכל הוגי הרוח, וזאת בניגוד גמור לתפיסה הרווחת אצל האחרונים. הכותב הוא חסר ממשות בעולם, אך גם אל כל יכול במסגרת הדף הצנוע. הייתי שמח לכתוב על סוף הקורונה, אך עצם הכתיבה לא תשנה דבר. הדבר היחיד שבקושי אוכל לעשות הוא להעניק לפעמונית סוף אחר. פעמונית היפה שנותרה חשופה בקומה האחרונה באחוזה רחבת הידיים של הגבירה הרעה. חשופה בצריח לכל מאווייה השטניים של אדונית הבית. אני יכול לחזור לפעמונית היפה, שחלמה על נסיך נאה שייקח אותה הרחק הרחק על סוסו הלבן. אחרי מחשבה מדוקדקת החלטתי בייאושי שנסיך לא אוכל להעניק לפעמונית. גם הכותב נדרש לאמת מסוימת בבליל הבדיות שהוא מעלה על הדף. המשכתי לחשוב. גם אם לא נסיך, אעניק לה סוף אחר. אולי יום אחד דוד, שנשלח הרחק מן הכפר, יגיח אל מדשאות ביתה. הוא יקרא לה בשקט "פעמונית! פעמונית!" והיא תתעורר. היא תביט בדוד ואז תביט במראה ותחליט שמגיע לה. מגיעים לה חיים אחרים. חיים מלאי אהבה והקשבה ושלווה, חיים עם הרבה פחות כאב. היא תגלול את סדיניה לחבל ארוך, שיתפתל כמו שיער מבעד לחלון, ודוד יתחיל לטפס. גם את הסוף הזה אי אפשר לכתוב בלי להכאיב מעט לקוראים. הגבירה הרעה יודעת הכול. היא תפסע לחדרה של פעמונית, תחתוך את הסדינים ודוד האומלל ייפול על הארץ, ישרוט את עיניו ויאבד את ראייתו לעולם. ומה על פעמונית? הגבירה תשלח אותה אל היער האפל. מרוב בדידותה וכאבה על עיניו של דוד היא תשיר. תשיר בקול היפה ביותר שנשמע מעולם. דוד העיוור ישמע את הקול וילך אחריו ומשאלה אחת בליבו – "אליה". בסוף ייפגשו. הוא ימשש את דרכו באפלה עד שייגע בפניה הרכות ויישק לשפתיה נשיקה ארוכה. ראייתו לא תשוב. גם לא תחזורנה השנים היפות שהלכו לאיבוד ולא ייעלמו המעשים המלאים בכאב שעשתה הגבירה לבת טיפוחיה. בכל זאת, כדרכו של עולם, דוד ופעמונית יגידו "חיים". הם ירחיקו לכפר מבודד, שם פעמונית תעבוד בפרך אצל אדון ישר. אחרי כמה שנים הם יחסכו מספיק כסף ויקנו חלקת אדמה משלהם. הם לא יחיו חיי אושר נטולי בעיות וכאב, אך הם יחיו ביחד. יום אחד כשפעמונית תזדקן, דוד העיוור יכתוב אגדה. אגדה על נסיך, על גבירה אכזרית ועל אישה יפה וארוכת שיער. גם בסיפור שלו הנערה היפה תזכה לסוף טוב.

הסיפור על פעמונית ודוד מזכירים לי (כחילוני אדוק או כמאמין מתכחש) את אחת האמרות המזוהות ביותר עם מנהיג החוזרים בתשובה, הרבי נחמן מברסלב. רבי נחמן, איש משלים אדיר ומיוחד, אמר שכל העולם כולו גשר צר מאוד. איני מתיימר להבין למה התכוון רבי נחמן, אך גם אני רואה לפעמים את החיים בעולם כהליכה מלאת התרגשות ופחד על גשר צר מאוד. "והעיקר", רבי נחמן אמר, "העיקר לא להתפחד כלל." רבי נחמן מברסלב יכל לכתוב שהעיקר הוא לא לפחד כלל. רבי נחמן בחר בכל זאת לכתוב שהעיקר הוא לא "להתפחד" כלל. חיבור משונה של השורש פ.ח.ד לבניין האקטיבי "התפעל". אולי רבי נחמן ידע שאי אפשר לא לפחד כלל. הרי החיים על גשר צר מאוד יכולים להיות מפחידים ביותר. רבי נחמן מברסלב ביקש ממאמיניו שלא "להתפחד" כלל. לא להכניס את עצמם למצב של פחד. להצליח לשלוט בחרדה הלא הגיונית המנקרת במוחם חדשות לבקרים וללא הפסקה. מזה שנים אני נאבק בעצמי שלא "להתפחד." גם לא "להתפחד" זו משימה לא פשוטה בכלל. הכתיבה בשבילי היא המשך ישיר של הוראת רבי נחמן. הכתיבה מאפשרת לברוא עולם ולברוא מחשבה. הכתיבה עוזרת לי להתמודד עם השדים שבמוח שגם עם 75 מיליגרם לוסטרל ו-2.5 מיליגרם זיפרקסה, מגיעים לבקר. הכתיבה יכולה ואפילו צריכה לברוא עולם כמו שלנו, עם פחד ורוע וחשש. באותה נשימה הכתיבה יכולה וצריכה גם לברוא לנו אור וחיוך ותקווה. כדי להתמודד עם המגפה המשתוללת בחוץ הייתי צריך להיאחז בכמה דברים, ביניהם הכתיבה. גם את מוסי הייתי צריך. את עיני העגל הגדולות, את המבט החושב ואת הנימוס שמכסה על נפש סוערת. נראה לי שגם מוסי היה זקוק לי, עם כל החסרונות הרבים והשטויות שיוצאות לי מהפה כל היום.

"כשהכול ייגמר," הבטחתי לו, "אעלה את הסיפור על הכתב."

"גם את הקשר שלך ושלי, אהוד?"

"בהחלט. וזה לא משנה אם הקשר שלך ושלי אמיתי, או בדיה אמיתית לגמרי.

נתנאלה פלד תלמידת כיתה ו'

הפוסט 12 – סוף דבר הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>
11 – עַמִּיhttps://elw.co.il/2020/05/07/%d7%a2%d6%b7%d7%9e%d6%bc%d6%b4%d7%99-%d7%97%d7%9c%d7%a7-1/ Thu, 07 May 2020 06:15:27 +0000 https://elw.co.il/?p=145אחת הדרכים היעילות ביותר להפיג את השעמום בבידוד הייתה צפייה מתמשכת בקלאסיקות קולנועיות. ההורים של מוסי לא היו חזקים כל כך בחינוך קולנועי, והחלטתי שזו הזדמנות מצוינת להעביר לו חינוך מחדש (לא שאני זכיתי למשהו יוצא דופן, כן? אבל יש כמה קלאסיקות שהן הכרחיות). התחלנו ב"סטאר וורז," המשכנו ל"שר הטבעות" וקינחנו ב"מטריקס" – הכול בצפייה […]

הפוסט 11 – עַמִּי הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>

אחת הדרכים היעילות ביותר להפיג את השעמום בבידוד הייתה צפייה מתמשכת בקלאסיקות קולנועיות. ההורים של מוסי לא היו חזקים כל כך בחינוך קולנועי, והחלטתי שזו הזדמנות מצוינת להעביר לו חינוך מחדש (לא שאני זכיתי למשהו יוצא דופן, כן? אבל יש כמה קלאסיקות שהן הכרחיות). התחלנו ב"סטאר וורז," המשכנו ל"שר הטבעות" וקינחנו ב"מטריקס" – הכול בצפייה רצופה שלקחה לנו יום וחצי. מוסי לא כל כך אהב את מלחמת הכוכבים ולא הכי הבין את המטריקס, אבל את החלק השלישי של המלחמה על "zion" הוא כן אהב וגם עף על שר הטבעות.

"הצטרף אליי לאחוות הטבעת, אהוד!"

"בוודאי, מוסי, המכשף הלבן. ארתום את כל צבאותיי למלחמתך בכוחות האופל."

אחרי מיצוי מסוים של שנות ה-2000 המשכנו לשוברי הקופות של העשור הנוכחי. חרשנו את סדרת "הנוקמים," צפינו בטרילוגיית "האביר האפל," ומתוך גאווה ישראלית ולמרות שהעלילה דיי מחורבנת, ראינו גם סרט או שניים מסדרת "מהיר ועצבני" (אבל רק כאלה שגל השתתפה בהם). ד"ר אהרונסון, שרצתה לשמח אותי ואת מוסי, שברה את הגבלות הצפייה אחרי שלושה ימים בבידוד, וכפרס על התנהגות טובה אמרה שאנחנו יכולים להזמין כמה סרטים שאנחנו רוצים בvod. אז challenge excepted. אחרי יומיים של צפייה רצופה וחשבון שתפח ליותר מחמש מאות שקלים, החגיגה הסתיימה. ד"ר אהרונסון ביקשה שנפסיק להזמין סרטים שעולים כסף, ושנסתפק במה שמשודר ממילא בחינם בערוצי הטלוויזיה. ל"בוהמיה רפסודית" הגענו לגמרי במקרה. במשפחת אהרונסון היו שלושה ערוצי סרטים חינמיים: אחד לסרטים קומיים, אחד לסרטי דרמה ואחד שהוקדש לשוברי קופות. פתחנו את הטלוויזיה באזור 13.00 בצהריים והתחלנו לזפזפ. בערוץ הקומי הציגו קומדיית משטרה טיפשית, שלא הייתה לשנינו סבלנות אליה. בערוץ הדרמה שיבצו משהו אנגלי משנות ה90 (שזה "לא" מובן מאליו), ובערוץ שוברי הקופות עמדו להתחיל בהקרנת "רפסודיה בוהמית." אני מאוד התלהבתי מהסרט, ומוסי כהרגלו החליט שהוא זורם. זו הייתה הפעם הרביעית בערך שצפיתי בסרט הזה, אבל לא היה לי אכפת. זה לא שיש לי קשר סנטימנטלי חזק לקווין כמו שיש לאנשים אחרים, כן? אני נושק לילדי המילניום ונולדתי שבע שנים אחרי שפרדי נפטר. אך עדיין, כשדוד עמי היה מסיע אותי בטיוטה מיני שלו להצגה או לקונצרט והייתי מבקש שישים משהו אחר ברדיו מלבד אופרה מייגעת או סימפוניה של ורדי; הוא היה אומר: "בפופ עכשווי יש לי רק דיסקים של הביטלס ושל קווין." השנה הייתה לפחות 2010, ואצל דוד עמי באוטו הביטלס וקווין היו בגדר "פופ עכשווי." על הביטלס חרשנו מלא פעמים, ובאחת הנסיעות ביקש דוד עמי שנגוון קצת, אז הוא שם לי את קווין. "זה כמו אופרה," הייתה התגובה הראשונה שלי ללהקת הרוק המיתולוגית, ודוד עמי ישר ענה בביטול: "לא, זאת לא אופרה, אבל גם זה בסדר גמור." מלבד דוד עמי, החינוך המוזיקלי שלי היה על הפנים. אבא תמיד העדיף ספר היסטוריה או סרט מתח מאשר לשמוע דיסק או ללכת קונצרט, ואמא הייתה דיי דומה לו, רק שאת ספר ההיסטוריה החליף רומן מרגש, וסרט המתח פינה את מקומו למשהו מהקולנוע הישראלי. הנסיעות עם דוד עמי במיני טויוטה הישנה היו הבזקים מעטים של "העשרה מוזיקלית ראויה," ומאז יש לי פינה חמה בלב לביטלס ולקווין. בניגוד לאוהבי קווין גדולים ומושבעים ממני, דווקא אהבתי את "בוהמיה רפסודית," אולי בגלל שנולדתי כמה שנים אחרי ההתרחשות, אולי כי אף פעם לא ראיתי את פרדי בחיי ולא היה לי ממה להתאכזב ואולי בגלל הסיפור האנושי שמעולם לא הכרתי כל כך טוב. בגלל כל אלו, לא היה לי אכפת לצפות עם מוסי בסרט בפעם הרביעית. יש משהו כייפי בצפייה משותפת בסרט עם מישהו שאתה אוהב, במיוחד כשאותו אדם טרם ראה את הסרט, ואתה זוכה לחשוף בפניו את הפלא בפעם הראשונה.
ככה ישבנו מוסי ואני עם שתי כוסות מיץ (בנוהל הקבוע) – אחת "פטל בומבה" והשנייה פטל סודה עדין, עם קערת פופקורן והיינו מוכנים לצפייה. בהינו במרקע בנחת כמו שני מסוממים, ואז הגיעה הפעם הראשונה בה פרדי מנשק גבר אחר. הסתכלתי במוסי בעיניים בוחנות. מַתִּי לדעת האם הוא יירתע למראה המחווה ההומוסקסואלית או שלא. הוא לא נרתע. הוא המשיך לצפות במסך בעניין. כמורה מחליף (ועתיר ניסיון) לשעבר החלטתי שזוהי הזדמנות ערכית נהדרת לשיח פתוח על הומוסקסואליות. השקטתי את הטלוויזיה ופתחתי בשאלה קצת מטומטמת: "אתה יודע שזה בסדר גמור להימשך לבנים, נכון, מוסי?" מוסי פער את העיניים הגדולות שלו, נתן בי חצי מבט מזלזל וירה בלי לחשוב: "אני לא הומו, אם זה מה שאתה שואל."
לא. זה לא מה ששאלתי. אני יודע שיש ילדים בגיל של מוסי שכבר מפתחים קצה של הבנה בנוגע להעדפותיהם המיניות, אבל בכלל לא הייתי בטוח שמוסי עוסק בדברים האלה. בסוף זה לא ממש ענייני אם הוא הומו או לא. נתתי בו מבט עמוק ואמרתי בטון קצת נוזף: "לא אמרתי שאתה הומו. פשוט אמרתי שזה בסדר גמור להימשך לגברים. חוץ מזה הומו זה בכלל לא קללה."
"לא אמרתי שהומו זה קללה. אמרתי שאני לא הומו, זה הכול."
מוסי הסתובב חזרה למרקע וסימן לי להחזיר חזרה את הווליום. החזרתי. מספרים שמעבר להרי החושך, במחוז גוש דן, יש לא מעט ילדים בגילו של מוסי או בגילאי החטיבה הצעירה, שכבר יצאו במוצהר מהארון ולא מבינים מהו הסיפור הגדול סביב נטייה מינית. גם אצלנו, בהרי החושך של ירושלים, עברנו כברת דרך מסוימת. אפילו אצלנו, בחברה הבורגנית של רחביה ובית הכרם, כשאני הייתי בגיל של מוסי, "הומו" היה חד משמעית קללה. כיום המצב קצת השתנה, ואמנם לא בחטיבות אבל בכמה תיכונים בעיר יש נערות ונערים שלמרות הסביבה העוינת והמבטים המזלזלים מרגישים בטוחים דיים לצאת מהארון.

כשהמשכתי לחשוב על מה שמוסי אמר לי, ישר נזכרתי בעמי עליאן. לא בדוד עמי עם הסימפוניות של ואגנר וקווין והמיני טויוטה בצבע אפור כסוף. בעמי עליאן. עמי מעולם אחר לגמרי, עמי מטמרה, הצעיר יפה התואר שפגשתי בבית הפתוח בירושלים.

זה היה באמצע חודש מרץ, מעט אחרי השחרור שלי מגל"צ, וחיפשתי את עצמי בעולם. מצעד הגאווה בירושלים אמור היה להתרחש בקיץ, וחשבתי להיכנס לכל האופרציה של ארגון המצעד. עבור ירושלמים רבים, במיוחד אחרי הרצח של שירה בנקי, מצעד הגאווה הפך לאירוע עם חובת התייצבות. בעוד שהמצעד התל אביבי מרהיב וססגוני ומושך את העין, לצעדה בירושלים יש אופי אחר. המצעד בירושלים מרגיש במידה מסוימת כמו עמידה איתנה נגד כוחות החושך, שמצאו פרצה בגדר והצליחו לקרוע בכוח בשר מבשרנו. במצעד הירושלמי לא הולכים בגוף חשוף ובשמלות ססגוניות, אבל הולכים ביחד – דתיים וחילונים – למען סולידריות וחירות האדם וחירות הבחירה ומצוות "ואהבת לרעך." זו הייתה תחילת האביב של השנה שעברה, ואני ישבתי בבית הפתוח וחיכיתי לפגישה שהתעכבה והתעכבה. אחרי כמה דקות של המתנה מבוישת פנתה אליי נסרין, טרנסית ערבית מצחיקה, עבת בשר, עם חיוך צעקני ונוכחות כובשת.
"איך קוראים לך?"

"אני אהוד, ואתה?"

"את, אבל אתה יכול גם לקרוא לי 'אתה' אם אתה רוצה. אני נסרין."

"אוי, סליחה, לא… לא ידעתי." גמגמתי והאדמתי ברגע. אין דבר יותר מביך מלטעות בדרך בה אדם מגדיר את עצמו, גם אם לא כל כך קל להבחין בהגדרה המדויקת, ובטח כשמדובר בנושא כל כך רגיש.

"מה אתה מתנצל? איך יכולת לדעת? אני עוד לפני ניתוח, לפני כלום. גם מה אכפת לי שבחור חתיך כמוך פונה אליי? שיפנה איך שהוא רוצה."

הובכתי מאוד מהמחמאה. נראה לי שנסרין קלטה זאת ובכל זאת החליטה להמשיך מאותה נקודה: "מה, אתה נראה נהדר עם העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני. לא אמרו לך אף פעם?"

"לא, לא אמרו." עניתי בצחוק מבויש. באמת לא אמרו. לצערי אף אישה, גם כאלו שכיניתי "בנות זוג" לא טרחה להגיד לי שאני יפה. (את אמא וסבתא שלי אני לא רוצה להחשיב.)

"ככה זה נשים, אל תיעלב. תמיד צריכות שיחמיאו להן, אבל לא מסוגלות להגיד שום דבר טוב בחזרה."

גבר ערבי, גבוה ושדוף שעמד מרחוק, התקרב אלינו. רק כשהוא (או ליתר דיוק היא, ואת זה הבנתי דווקא בזמן) התקרבה, יכולתי לראות שפתון אדום בוהק על שפתיה ועגיל מקושט על אוזנה.
"תראי מה את עושה? את מביכה אותו, כולו אשכנזי ואדום כזה." שתיהן החליפו כמה מילים בערבית וצחקו צחוק מתגלגל. הן הציעו לי בורקס גבינה שהונח על השולחן, והשיחה המשיכה. נסרין מסתבר נולדה כנאסר. נער חייכני ממזרח ירושלים. כיום היא עדיין מתגוררת שם עם אמה. אבא שלה עזב אותן כשהיא הייתה קטנה, ובגיל חמש עשרה היא הבינה שהיא נמשכת לגברים. את הנטייה היא ניסתה שלא להבליט כלפי חוץ, אבל אמא שלה ידעה הכול. רק מאוחר יותר, כשהייתה בת עשרים  ומשהו, היא הבינה שהיא מרגישה יותר בנוח כאישה. "הרגשתי שזה פשוט יוצא ממני, אתה מבין?" אני מודה שלא הבנתי. הטבע יודע להיות אכזרי לפעמים, אך לכלוא אדם בגוף לא לו – זה תמיד נראה לי אכזרי במיוחד. היום היא עובדת כקופאית במערב העיר, אבל החלום שלה הוא ללמוד בבית ספר לעיצוב שיער בתל אביב. "אני מאוד אוהבת את ירושלים, אבל בתל אביב יש יותר קבלה וגם יותר קל להרוויח כסף." ניתוח לשינוי מין היא לא בטוחה שהיא רוצה לעשות, לא בהכרח בגלל הכסף, אלא כי היא מרגישה שהיא יכולה להיות אישה בגוף של גבר וליהנות משני העולמות במקביל.
טלאל נידבה פחות מידע מנסרין. היא אמרה שכיום היא גרה במערב העיר, עובדת כדי ג'יי במסיבות ובחתונות ועושה כסף לא רע בכלל. בשלב מסוים היא הלכה, ונסרין גררה אותי למרפסת שהשקיפה לרחוב. היא הוציאה איזה סוג של סיגריה אלקטרונית, אבל בהחלט לא אחת שמתיימרת להיות בריאה. הסיגריה הייתה בטעם תות וללא טעם לוואי של עישון. שנינו עישנו בנחת והתחרדנו בשמש הירושלמית של תחילת האביב. אחרי כמה רגעים הגיע עמי. בחור יפה, עמי עליאן. גובה – מטר ושמונים, גוף רחב ושרירי, פנים מסותתות לעילא, בלורית שחורה מתנפנפת ועיניים ירוקות שעושות לך משהו בלב. הדבר היחיד שפגע מעט ביופי של עמי הייתה צלקת סגולה וגדולה, שהתחילה אצלו בקצה עין ימין והסתיימה בתחילת הסנטר. הוא הסתובב בסלון הבית, יצא לרגע למרפסת, וכשראה את נסרין ואותי הסתלק.

"מי זה?"

"זה? ישר קלטת אותו, הא? יש לך טעם טוב בבנים. זה עמי עליאן."

"ומה הסיפור שלו, של עמי הזה?"

"אני רואה שאתה רכלן לא קטן." היא אמרה וצחקה צחוק גדול. "זה בסדר, מה עוד יש לעשות פה? אתה רואה שאין לי בעיה, ושאני מדברת על הכול. עמי בכלל לא ממזרח ירושלים. הוא במקור מטמרה. בחור יפה, עמי עליאן, כמו שאתה יכול לראות. אין אחד בטמרה שלא מכיר אותו."

" ואיך הוא התגלגל לכאן?"

"לכאן? כמו הרבה הומואים ערבים. ילד אבוד. עמי הוא בן הזקונים במשפחה. יש לו ארבע אחיות גדולות, ובמשך שנים ההורים שלו חיכו שייוולד להם בן. בסוף נולד להם, ועוד איזה בן! מגיל צעיר הוא סובב את כולם על האצבע הקטנה שלו, כי גם כשהיה קטן, הוא היה ילד מאוד יפה ושובב." היא נעצרה לרגע ונתנה סנפה עמוקה מהסיגריה.

"אתה יודע לשמור על הפה שלך, כן? זה מידע רגיש על אנשים, ואם הוא יתגלגל לידיים לא נכונות, זה לא טוב, לא טוב בכלל." הנהנתי ונתתי לה להמשיך.

"הוא אמר לי שכבר כשהיה בן שתים עשרה, הבין שמשהו אצלו קצת שונה מאצל אחרים, אבל לא ידע בדיוק מה. הוא תמיד שיחק כדורגל והיה ספורטאי מצטיין, אבל גם אהב לרקוד ולשחק עם הבובות של האחיות שלו. אף אחד בבית לא ראה בזה שום בעיה, כי בכלל לא הייתה אז מודעות לכך שיש דבר כזה – בן שאוהב בנים, ולא התרגשו מכל החלוקות האלה למגדר. גבר הוא גבר, אז שישחק עם האחיות הגדולות שלו בברביות, מה זה משנה? עמי היה מלך בבית הספר, וכל הבנות של טמרה הסתובבו לו סביב הרגליים. כל השנים חשבו שהוא סתם משחק אותה קול. רק בגיל מאוחר יותר הוא הבין שהוא קצת שונה. היו לו מלא חברים בנים, והוא אף פעם לא הרגיש בחסרונן של בנות בסביבה. בטמרה נהוג שבנים שהם חברים, מחזיקים ידיים, ובכל פעם שחבר של עמי החזיק לו את היד, הדופק שלו פשוט טס. פעם אחת כשהיה בן שמונה עשרה, הוא יצא לבקר את בן הדוד שלו ביפו. בן הדוד הזה הביא איתו את החבר שלו, אחמד מנסור. אחמד לא היה אפילו רבע יפה בהשוואה לעמי. מחוצ'קן כזה עם שפם מגוחך, אבל הוא היה גבוה מאוד, והיה לו חיוך חמוד. אני לא הייתי נמשכת אליו, אבל אני יכולה להבין מה עמי מצא בו. אחרי שבן הדוד של עמי הלך, הם המשיכו עוד קצת להסתובב בטיילת של יפו. אחמד אמר לו שהוא מכיר מקום יפה ולקח אותו לאחד הפארקים באזור. שם הם התנשקו.
מאז עמי היה מגיע הרבה ליפו, "כאילו" כדי לבקר את בן הדוד שלו, אבל בעצם כדי לראות את אחמד הגבוה והמחוצ'קן עם החיוך היפה. הם היו מסתובבים בלילות, מתחבאים בצדדים של כל מיני פארקים ומתנשקים. יום אחד, אחרי שעמי חזר הביתה, אבא שלו ניגש אליו בצרחות עם סכין שלופה ואמר לו לעוף מהבית. עמי בכה ושאל את אביו למה הוא מגרש אותו, והאבא צעק עליו ואמר שכמה אנשים סיפרו לו שהוא מתנשק עם גברים בפארקים של יפו. כשעמי הכחיש, האבא שלף לו תמונות מהטלפון. עמי התחנן שלא לעזוב, ובהתקף של טירוף אבא שלו חתך לו חצי מהפנים עם סכין. מפה לשם עמי, שהיה לו מכר במזרח ירושלים, הגיע לפה, התחיל לעבוד באיזו מסעדה במטבח, ועכשיו הוא גר בכלל במרכז העיר. אני, תאמין לי שיש לי מזל גדול עם אמא שלי. מזל שהיא מבינה שצריך לאהוב את הילד שלך כמו שהוא."

לא ידעתי מה להגיד לנסרין. אני אוהב להתלונן על ההורים שלי מפה ועד להודעה חדשה, אבל הם בחיים לא היו מרימים עליי יד או שולחים אותי בבושת פנים מהבית. כאב לי על עמי. לא מכיר הרבה אנשים שהיה להם הכוח הנפשי בגיל שמונה עשרה לצאת מהבית ולהסתדר לבד בעולם. נסרין ראתה שאני קצת הפוך.

"אל תהיה עצוב אתה, הא? סיפורים כאלה קורים כל הזמן, ואי אפשר להיות כל הזמן עצוב. חוץ מזה, לסיפור הזה יש סוף טוב. לפני איזה חודש האבא יצר איתו קשר. רצה לבקש סליחה. אתה צריך להבין גם אותו, כן? הסבא של עמי הוא איש דת חשוב מאוד באזור הצפון, ואצלנו אם יש דבר כזה אצל הבן, ישר מאשימים את החינוך של ההורים. לא שאני מצדיקה את מה שהוא עשה, אבל אתה חייב להבין. בכל מקרה הוא הרים לו טלפון ואמר לו שהוא מצטער על הכול. מחר הוא בא לירושלים במיוחד, והם הולכים להיפגש. אני מאמינה שמתישהו הוא גם יוכל לחזור לטמרה, לפחות לביקור. נו? אתה יכול להחזיר את החיוך הבלונדיני המשגע הזה שלך על הפנים?" חייכתי ונתתי עוד סניפה מהסיגריה האלקטרונית. אחר כך קראו לי פנימה לפגישה על המצעד ונתתי לנסרין חיבוק גדול. לא ראיתי אותה יותר מאז.

חשבתי הרבה על הסיפור של עמי עליאן וגם על מה שנסרין אמרה בסוף על אבא שלו. לא יודע אם רציתי להבין את אבא שלו. נמאס לי לשמוע הצדקות שונות ומשונות למעשים כוחניים ואלימים. כן שמחתי שהם שוב בקשר, ובעיקר קיוויתי שהיום, בימי הקורונה, עמי לא לבד. קיוויתי שיש לו למי להרים טלפון, ובעיקר שיש מישהו שדואג לו, מישהו ששואל אותו: "לאן אתה יוצא? ולמה בלי כפפות? ויטמין סי ואבץ כבר לקחת?" מישהו שירים לו טלפון אחת ליומיים ויוודא שלא עלה לו החום, מישהו שיהיה שם בשבילו ללא תנאים ושהוא יוכל להיות בשבילו בחזרה.

נתנאלה פלד תלמידת כיתה ו'

הפוסט 11 – עַמִּי הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>
10 – פעמוניתhttps://elw.co.il/2020/05/07/%d7%a4%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%97%d7%9c%d7%a7-1/ Thu, 07 May 2020 06:14:39 +0000 https://elw.co.il/?p=139נשימה עמוקה לסרעפת ולשחרר. נשימה עמוקה לסרעפת ולשחרר. קנה הנשימה שלי התכווץ, וחרחורים קלים התחילו לעלות לי מהגרון, אבל אני בשלי. ממשיך לרוץ. מזל שבמשרד הבריאות היו די חכמים (או אנושיים) כדי לאפשר לצאת החוצה לפעילות גופנית. הרחוב לא היה מוצף באנשים, אבל עד עכשיו כבר הספקתי לספור תשעה רצים ועוד איזה שלושה בחורים שריריים […]

הפוסט 10 – פעמונית הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>

נשימה עמוקה לסרעפת ולשחרר. נשימה עמוקה לסרעפת ולשחרר. קנה הנשימה שלי התכווץ, וחרחורים קלים התחילו לעלות לי מהגרון, אבל אני בשלי. ממשיך לרוץ. מזל שבמשרד הבריאות היו די חכמים (או אנושיים) כדי לאפשר לצאת החוצה לפעילות גופנית. הרחוב לא היה מוצף באנשים, אבל עד עכשיו כבר הספקתי לספור תשעה רצים ועוד איזה שלושה בחורים שריריים במיוחד, שכנראה סגרו להם את חדר הכושר. האם הספורט הוא אמצעי אלגנטי של אנשים לחמוק מהסגר, או שאולי המצב דוחף אנשים לעשות פעילות גופנית? לא יודע. אני בשלי, רץ, נושם ורץ, נושם ורץ. בשנים האחרונות הספורט האהוב עליי הוא ריצה בפארק. בעבר הייתי מכור לכדורגל או לכדורסל (אפילו הייתי הבלם המחליף הראשון בנערי מתנ"ס בית הכרם), אבל היום אני לא מוצא עם מי לשחק. במשך כמה שנים הייתי רשום לחדר כושר, אבל זה אף פעם לא תפס אותי. גם בשחייה, לצערי, אני לא מצטיין, ובירושלים זה עולה הון תועפות. הכיף שלי בריצה הוא החופש של המחשבות. תמיד כשאני רץ עולות לי מחשבות בצורה הכי בהירה שלהן. זהו סוג של "הסחת דעת" טבעית לפעילות מאומצת. לפעמים אני מכריח את עצמי להיות נוכח ברגע ולא לזלוג לנפלאות הדמיון. בתקופת הקורונה אני מרשה לעצמי להתפזר. בכל זאת מגפה משתוללת בחוץ, ואי אפשר רק "להחזיק ולהחזיק."
מאז שמוסי ואני כלואים בבית, לא קיבלתי ממנו הרבה בקשות ולא הרגשתי שהוא אוחז בציפיות מופרכות לגבי דברים, כמו שילדים לפעמים נוטים לעשות. לפעמים הוא רצה רוטב מיוחד לפסטה ולפעמים התעקש על משחק מסוים או על ערוץ מסוים בטלוויזיה, אבל חוץ מזה הוא לא ביקש הרבה. גם עם הסיפורים שלי הוא יחסית זורם. ילד אחר אולי היה תופס חלק מהם כילדותיים או כלא רלוונטיים, אבל לא מוסי. מוסי אהב להקשיב, לכן ההפצרות האחרונות שלו היו מוזרות לי במיוחד. "נו, אתה בטוח שאין לך סיפורים מפחידים?" הוא שאל בעודי שוטף את סיר הפסטה הגדול שהכנו.
"סיפורים מפחידים? לא יודע מה זה סיפורים מפחידים?"

"סיפורי אימה כאלה על שדים ורוצחים."
"למה שתרצה לשמוע סיפור על שדים ורוצחים?"

"סתם, בא לי לפחד."

הבקשות של מוסי לא נעלמו. כל חצי שעה הוא היה חוזר ושואל אם כבר חשבתי על סיפור מפחיד, ומתי אני מספר לו סיפור מפחיד. האמת היא שלא ידעתי מה לענות לו. מאז ומעולם לא סבלתי סיפורים מפחידים. פעם אחת בחיים ראיתי סרט אימה. זה היה סרט אימה "קומי" על זומבים, ולא ישנתי אחר כך שלושה שבועות. מעולם לא הבנתי את האנשים שחיים במרדף אחר הפחד. לרדוף אחרי אהבה, אחרי צחוק, אחרי ריגושים מסוימים – את זה אני יכול להבין, אבל פחד? הרי אין רגש יותר נוראי מרגש הפחד. מי המטורף שמתמכר לאדרנלין המשתק שמציף את הגוף בעוד הנפש מתמודדת עם יצור או עם מקרה מאיים. במשך שנים הפחד התגנב לי לראש באופן תדיר, ולא הייתי מעז להקדיש לו זמן ברגעים שהוא איננו.
"לא יודע, מוסי, באמת שלא עולה לי משהו לראש. באופן אישי אני לא כל כך אוהב לפחד, וזה נראה לי קצת מיותר.  אני יכול לחשוב על סיפור מצחיק עבורך, אם אתה רוצה."

"רציתי סיפור מפחיד, לא מצחיק. לא משנה."

שנאתי לאכזב את מוסי. היה משהו ממכר במבטים המעריצים שהוא תקע בי אחרי סיפור או בדיחה מוצלחים, מין הערצה סמויה שניתן לקבל רק מילד קטן. משהו מפחיד? מאיפה אני אביא לו עכשיו משהו מפחיד? רוב הסיפורים שמספרים בקומזיצים של הצופים בכיתה ה' הם לא באמת כאלה מפחידים. עוד פעם ליצן עם מבט רצחני? עוד פעם רוח של ילד? לא היה לי אף רעיון. כל היום ראיתי בדמיוני את המבט המאוכזב של מוסי שביאס לי את הצורה. רציתי לחשוב על סיפור מפחיד באמת, שיגרום לו לשקשק מפחד. משהו עם רוע אנושי חמקמק, חצי מדומיין וחצי אמיתי, שיכול באמת לזעזע נפש של ילד. רק מאוחר יותר באותו הלילה חשבתי על האחים גרים. פעם לא היו הגבלות על תכנים שאפשר להציג לילדים. אדרבא, רצו להפחיד אותם כהוגן עם איזה משל שמרני על שמירת בתולים, או עם סיפור על מגרעות הגירושין או על אי כיבוד אב ואם. כל הלילה התהפכתי במיטה וחשבתי מהי האגדה הכי מפחידה שיש לאחים גרים להציע. למחרת, בעודי מתנשף בהקפות הבלתי נגמרות סביב גן השבשבת, חשבתי שהסיפור שהכי מפחיד אותי באופן אישי הוא הסיפור על פעמונית.

מאות שנים של מלחמות בין נסיכויות גרמניה השונות, פגעו את פגיעתן בקרב אנשי הכפר העניים. גירוש, נישול, רעב, ביזה ומחלות היו רק מעט מהסבל שנגרם לכפריים המבוהלים. מרבית ההריונות לא התקבלו בשמחה אלא בעצב על הגורל המר שנגזר על העולל הצעיר. באותן השנים, בכפר קטן ליד לייפציג, נולדה עוד ילדה אומללה שנידונה לחיי רעב ועוני. שמה היה פעמונית. הוריה, שנושלו מאדמתם על ידי אנשי צבא אכזריים, חיו מעבודות מזדמנות בכפרי האזור. כל כמה חודשים היו עוברים מכפר אחד למשנהו בחיפוש מתמיד אחר עבודה ופת לחם. לעיתים, מה שקנה את לב מעסיקיהם היה יופייה של הילדה הקטנה. יופי מיוחד היה לפעמונית הצעירה, שנקראה על שם הפרח האהוב ביותר על אמה. עיניה היו כחולות וגדולות ושיערה חלק וזהוב. בהיותה בת חמש נרצח אביה על ידי חבורת שיכורים. מאותו רגע נשארו האם והבת לבד בעולם. האם האלמנה לא ידעה כיצד לנהוג בבתה הקטנה. הן היו נודדת בין כפרים, ובמשכנן החדש והזמני נודבה פעמונית לעבודות ניקיון, בעוד שאמה הציעה את גופה עבור כסף ומעט מזון. כשהבת הצעירה הייתה בוכה בלילות הקפואים, האם הייתה מכה אותה נמרצות על גבה, עד שכל גופה, מלבד פניה היפות, התמלא בחבורות ובפצעים. באחד המסעות בדרכן לכפרים חדשים פגשו פעמונית והאם בגבירה אצילית. הגבירה הסתכלה על הילדה היפה, וליבה נכמר על הגורל האכזר שפקד אותה. היא הציעה לאם שני שקי זהב עבור הילדה, והאם הסכימה לכך ברצון. הגבירה האצילית לקחה את הילדה תחת חסותה והביאה אותה אל ביתה רחב הידיים שבמרכז כפר הררי ויפה. הגבירה העניקה לפעמונית כל מה שליבה חפץ בו. מילדה ענייה וחבולה הפכה פעמונית לילדת תפנוקים. מאכלים מתוקים, שמלות חדשות, משחקי ילדים שעליהם יכלה רק לחלום, היו כעת עבורה דבר שבשגרה. הגבירה שיכנה את פעמונית בקומת הגג של ביתה הגבוה וביקשה ממנה שתמעט לצאת. השנים חלפו. פעמונית גדלה והפכה לנערה גבוהה ונאה. בהיותה בת שתים עשרה הייתה פעמונית מסתובבת עם הגבירה האצילית ברחבי הכפר וזוכה למחמאות ולמתנות מכל עבר. מחזרים רבים היו לפעמונית הצעירה, אך הגבירה אסרה עליה להעניק מגופה למחזריה. "הם ינצלו אותך כמו שניצלו את אמך," הייתה הגבירה המאופקת יוצאת מכליה, כששמעה על מחזר צעיר וחדש שהגיש פרח לנערה היפה. החיים בצל הגבירה היו נעימים לפעמונית. היא זכרה את טיבם של חיי העוני והאומללות, והודתה לאל הטוב שהפגיש אותה עם הגבירה האצילית. מנהג מוזר אחד היה לגבירה: למרות גילה המתקדם של פעמונית, התעקשה הגבירה לקלח במו ידיה את הנערה זהובת השיער. הגבירה אהבה לשטוף את גופה העירום של פעמונית ולסרק את שיערה הזהוב והמתארך. פעמונית מעולם לא הבינה את פשר הדבר, ולא תמיד נהנתה מהלחיצות המתמשכות של הגבירה על גופה העירום בעת המקלחת. למרות זאת, פעמונית מעולם לא פצתה את פיה. היא לא רצתה לפגוע ברגשותיה של הגבירה שעשתה עימה חסד גדול.

הדבר ששימח את פעמונית יותר מכל היה בוא האביב. החורפים הקרים שבילתה עם אמה העוינת בחדרים ללא גג השאירו אותה מצולקת. לשמחת הגבירה, היא כמעט ולא יצאה מהבית בסתיו ובחורף, אבל באביב התעוררה לחיים. היא אהבה את הפריחה המתחדשת, את שירת הציפורים ואת הפרפרים שהופיעו בשדות. הגבירה לא אהבה את יציאותיה של פעמונית מהבית לבדה, והרשתה לה לצאת אל העולם המתרגש מדי יום לשעתיים בלבד.

פעמונית הייתה בת ארבע עשרה, והציפורים שוב צייצו עם בוא האביב. היא הסתובבה בכפר היפה ושיחקה עם שאר הילדים. מובן שהיא הייתה נערצת על הכול. יופייה ואופייה שבו את ליבם של כל הנערים, שהתגודדו סביבה ונלחמו על כל שבריר של תשומת לב מצידה. בכל זאת ליבה נטה רק אחרי נער אחד ושמו דוד. דוד היה לא גבוה ולא נמוך, עם גוף שדוף ושיער שחום ויפה. היו נערים חסונים ומהירים מדוד, אבל למבטו הרך ולהקשבתו הנעימה לא היו מתחרים. פעמים רבות בשעות הצהריים היו פעמונית ודוד מתרחקים משאר הילדים ומתבודדים על החומה הזעירה שבכניסה לכפר. דוד היה מספר סיפורים על ארצות רחוקות ומעלה צחוק מתגלגל על שפתיה; אך בעיקר הוא היה מקשיב. מקשיב בסבלנות להערותיה על הפרחים הסגולים ועל הפרפרים, מקשיב לתהיותיה מהיכן מגיעים העננים ואיפה ישנה השמש אחרי השקיעה. הזמן בו בילו ביחד היה קצר אך כל כך נעים. באחד הימים החליטה פעמונית להפר את הוראות הגבירה ולהישאר עם דוד עד השקיעה. כך ישבו הנערה והנער הצעירים על האבנים הקטנות שבחומת הכפר, ישבו והתבוננו בשמש הנרדמת בקצה השמיים. באותו רגע רכן דוד אל פעמונית ונשק לה נשיקה רטובה על שפתיה הגדולות. עיניה של פעמונית נפערו. הנשיקה של דוד הייתה כל כך נעימה לה, בניגוד לכל אותן נשיקות בלתי נעימות שכפתה עליה הגבירה האצילית. היא רצתה שהוא יקרע ממנה את בגדיה וייגע בחלציה כמו שנגעה בה הגבירה, אך דוד היה נער צעיר ותמים וטרם פגש במגע אלים מסוג זה. במקום זאת הוא אחז בידה בחוזקה ואמר: "בואי נברח מהכפר הקטן הזה, ונצא שנינו אל העולם הגדול."

פעמונית בהתה בו שניות אחדות. גופה רעד, היא הסתובבה וחזרה על עקבותיה הישר לבית הגדול ולזרועות הגבירה. הצעתו של דוד נגעה לליבה, אבל היא כבר ידעה שבעולם הגדול לא מחכה לה דבר מלבד קור, רעב וכאב. בבית חיכתה לה הגבירה בקוצר רוח. פעמונית מעולם לא איחרה לשעת העוצר. כשחזרה, אחזה הגבירה בשיערה הזהוב והצמידה אותה בחוזקה אל הדלת. "דוד?" שאלה בכעס, ופעמונית ענתה לה: "כן." בימים הבאים הוכרחה פעמונית להישאר בין כותלי הבית. שמועות שהגיעו לאוזניה מאנשי המשק בישרו שהגבירה נישלה את בני משפחתו של דוד מאדמתם וגרשה אותם הרחק מן הכפר. באותם הלילות המשיכה הגבירה האצילית להיכנס למיטתה של פעמונית באישון לילה ולעשות בה את מבוקשה. בעודה לשה את בשרה של הנערה עד כאב, עצמה פעמונית את עיניה ודמיינה את שיערה מתארך ומשתלשל מבעד לחלון חדרה שבקומה העליונה. בחלומה, ראתה נסיך האוחז בקצות השיער ומטפס חרישית עד אליה. בליבה היא ידעה שלא תזכה למגע של נסיך אצילי. החיים הם לא אגדת ילדים מרגשת, הם בחירה מתמשכת בין אפשרויות כואבות ורעות.

26.39 – זמן לא רע לשישה סיבובים, שהיו משהו כמו חמישה קילומטרים וקצת. נתתי גם איזה מתח או שניים כדי להרגיש טוב עם עצמי וחזרתי הביתה. עוד כמה מתיחות, מקלחת, חלבון שאחרי ההתעמלות ויצאתי אל מוסי. ד"ר אהרונסון בירכה אותי בשלום ומנומס ואמרה שהיא מאוד ממהרת לבית החולים. הצעתי למוסי שנראה טלוויזיה, אבל הוא שאל אם כבר חשבתי על איזה סיפור מפחיד שאני יכול לספר לו.

"לא," שיקרתי בנחרצות ונאלצתי לשאת את מבטו המאוכזב. לא הייתי מוכן לספר למוסי את סיפורה של פעמונית. בתיכון תמיד הקפדתי לכתוב סיפורים עם סוף עצוב במטרה לדקור בחוזקה את בשר הקורא ולצעוק לו: "תראה, זאת המציאות המחורבנת שבה אתה חי!" הערצתי את לווין הצעיר, שהקפיד להציג לקוראיו את המציאות במלוא כיעורה. נפעמתי מרשעותו המחוכמת של עגנון, שתמיד טרח להציג סוף ציני ואמיתי (יותר או פחות) גם לעלילה שהייתה בדרך לסוף טוב. די והותר סיפורים עצובים סיפרתי למוסי בימים האחרונים. הוא צעיר עדיין ויקרא עוד הרבה סיפורים מפחידים. לא הפעם. הפעם אני אתעקש איתו, וכשהוא יסכים, אספר לו בדיחה, אאתגר אותו לקרב דגדוגים או סתם אתן לו לנצח אותי בקלפים. אבל רק פעם אחת. גם לי יש את גבולות הגזרה שלי.

נתנאלה פלד תלמידת כיתה ו'

הפוסט 10 – פעמונית הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>
9 – וְלָדִימִיר וְאֶסְטְרָגוֹן (או: סיפור על פי בקט)https://elw.co.il/2020/05/07/%d7%95%d6%b0%d7%9c%d6%b8%d7%93%d6%b4%d7%99%d7%9e%d6%b4%d7%99%d7%a8-%d7%95%d6%b0%d7%90%d6%b6%d7%a1%d6%b0%d7%98%d6%b0%d7%a8%d6%b8%d7%92%d7%95%d6%b9%d7%9f-%d7%90%d7%95-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8/ Thu, 07 May 2020 06:13:47 +0000 https://elw.co.il/?p=133זה היה רק עניין של זמן עד לריב הראשון שלי עם מוסי. שיחקנו ב"מלחמה," והמנוול הקטן קרע לי את הצורה. באופן כללי אני שונא משחקים שמבוססים רק על מזל, אך למען האמת, אני פשוט שונא להפסיד. בטיול הגדול אני והחבר'ה גילינו שכל מה שעושים בצפון הודו זה לשבת בבתי קפה ולשחק קלפים. יד אחת אוחזת […]

הפוסט 9 – וְלָדִימִיר וְאֶסְטְרָגוֹן (או: סיפור על פי בקט) הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>

זה היה רק עניין של זמן עד לריב הראשון שלי עם מוסי. שיחקנו ב"מלחמה," והמנוול הקטן קרע לי את הצורה. באופן כללי אני שונא משחקים שמבוססים רק על מזל, אך למען האמת, אני פשוט שונא להפסיד. בטיול הגדול אני והחבר'ה גילינו שכל מה שעושים בצפון הודו זה לשבת בבתי קפה ולשחק קלפים. יד אחת אוחזת בכפית של "הלו טו זה קווין" (קינוח של שבבי עוגיות, כדורי וניל, בננות מקורמלות ועוד הרבה הרבה טוב), והיד השנייה מחזיקה בקלפים למשחק "הארטס" או "קמביו." אחרי הודו היינו אמורים להמשיך לנפאל, אבל כל הטיול כמעט התפוצץ, כי אף אחד מאיתנו לא היה טוב בלהפסיד, ואני אישית הייתי גם גרוע בלנצח. בלהט המשחק ובהתרגשות הניצחון יש לי נטייה לחגוג את ההפסד של יריביי בצורה לא הכי נעימה. "מי?! מי המלך, מי?! מי אפס חדל אישים שלא יצליח בכלום? מי?!" המשפחה הפרטית שלי כבר התרגלה לכך, אבל בהודו דוד הוריד לי איזה אגרוף או שניים לבטן, ויובל איים (ובצדק) שאם אני אמשיך להתנהג ככה, הוא יפוצץ את הטיול, וכל אחד ימשיך בדרכו לבדו.
מוסי, למרות התנהגותו המנומסת, הוא ילד נסער, ובמשחקים זה הכי בא לידי ביטוי. בזמנים שעוד לימדתי בבית הספר, ראיתי לא פעם את מוסי חוזר בוכה מההפסקה אחרי משחק כדורגל סוער.

בחזרה ל"מלחמה". מוסי ואני ישבנו על רצפת הסלון ובקריאה סימולטנית של "שלוש – ארבע" שלפנו קלפים בזה אחר זה. כמו שכבר ציינתי, הילד פשוט תפר לי את הצורה וגם עשה זאת בקטע מלוכלך. כמה פעמים הוא לקח לי קינג עם אס גבוה, ולקח נסיכים עם מלכות ובכלל. נראה שרוב משפחת המלוכה כבר הייתה אצלו בערימה. "יש!" הוא היה קורא בכל פעם שהרוויח קלף ממני. ה"יש!" הזה עלה בטון ככל שהקלף שהפסדתי היה יותר גבוה. זה קרה איזו רבע שעה לתוך המשחק, אני כבר אגרתי מספיק כעס על ההפסד המתמשך, ואז שנינו שלפנו קלף שלוש. "מלחמה!" קרא מוסי בהתלהבות. זרקנו שלושה קלפים הפוכים על השלוש הפותח, קראנו "שלוש ארבע" ופתחנו שוב. מה הסיכויים? גם לו וגם לי יצא נסיך. "יואו! מלחמה כפולה!" מוסי קרא בלהט. שוב שמנו שלושה קלפים הפוכים, שוב פתחנו בלהט, ושוב נגד כל הסטטיסטיקה יצא לי שבע  ולו שבע. "אני לא מאמין!". מוסי ממש יצא מגדרו, "מלחמה משולשת!" מלחמה משולשת הייתה עבורי המפתח לחזור למשחק או גזר דין מוות ישר לפנים. הקלפים שלי הלכו ואזלו, וידעתי שאם אני מנצח במלחמה המשולשת הזאת, יש עוד על מה לשחק, אבל אם אני אוכל פה הפסד – הלך עליי. צריך לשים את כל העניין בפרופורציה הנכונה, או ליתר דיוק בדיס פרופורציה שבה אני מסתכל על מהלך הדברים. להפסיד אני שונא. להפסיד ב"מלחמה" לילד בן עשר – זה בכלל לא מתאים לי.

הדו קרב החל. זרקנו שלושה קלפים הפוכים והתפללתי לאבינו שבשמים. לעזאזל הכלכלה ולעזאזל הקורונה, רק שיביא לי איזה קינג או אס. פתחנו יחד. שמונה. למרות כל התפילות המחורבנות שלי – מה שיצא לי זה שמונה. אשכרה הייתי בקריאת מגילה (עוד לפני האיסור החריף על ההתקהלות, אבל כשהקורונה הייתה כבר באוויר), ומה שאני מקבל מאלוהים זה קלף חד סיפרתי. התכוננתי לזרוק את הערימה בזעם, אבל רגע לפני זה נתתי מבט על הקלף של מוסי. יצא לו שלוש. שנינו היינו בשוק טוטאלי. אבן גדולה ירדה לי מהלב. פתחתי את הקלפים ההפוכים שהרווחתי למוסי וחשבתי שנופלות לי העיניים. אשכרה זכיתי בלוטו. לא ג'וקר אחד! שניים! שני ג'וקרים עקצתי למוסי במלחמה המשולשת הזאת. ואם כבר לפנק, אז היו שם גם אס, קינג, נסיך ועוד כמה חד ספרתיים גבוהים. החזקתי ידיים על הראש כלא מאמין והסתכלתי למעלה. האלוהות זה עניין מורכב, אבל איך אייל גולן שר? "מי שמאמין לא מפחד," ורק נס ברמה של ים סוף ומעלה יכול היה להביא לי כזאת תוצאה. מכאן העסק ביני לבין מוסי החל להידרדר במהירות. יכולתי לקחת את השלל בצניעות, להציע לו פתיחה חוזרת או אפילו להכריז על תיקו ועל סוף המשחק. לצערי, זה היה גדול ממני. התחלתי לחגוג. "מוסי! מוסי! איך השחלתי אותך, מוסי! מה חשבת, הא?! שאני כזה פראייר? שאני אתן לך לאכול אותי בקלפים? שני ג'וקרים ואס לקחתי לך, מוסי, שני ג'וקרים ואס!!! מי היה מאמין?! נס פח הקורונה עשיתי לך, מוסי. אין אין, אני גדול! גדול, מוסי! מלך המלחמות, תאמין לי! מלך, מלך! יש לך מזל לשחק בנוכחותי."

מי היה מאמין שמשחק קלפים עם ילד בן עשר יוציא ממני כאלו אגרסיות, אבל עובדה, זה הוציא. דמעות החלו לעלות בעיניו של מוסי. "אתה סתם רמאי, אהוד! סתם יצא לך פוקס, ואתה בכלל לא יודע לשחק." הוא חטף את שני הג'וקרים והחזיר אותם לחבילה שלו. בהמשך היום, כשהסתכלתי על התרחשות האירועים במבט מפוכח, ידעתי ששם הייתה נקודת האַל-חזור. שם הייתי צריך לקחת צעד אחורה, להגיד לו שהגזמתי, ושזה סתם משחק, ושגם הוא דיבר לא יפה ולסגור את זה שם. ברור שהיצר היה חזק ממני. מגיל צעיר ניחנתי ביכולת שבעבר חשבתי שהיא ברכה (ועם השנים למדתי להתבייש בה), והיא לדעת ללחוץ על אנשים לחיצה אחת יותר מידי. בלי למצמץ עניתי לו בטון מזלזל:  "מוסי, הכול בסדר, לא אשמתך שאתה כזה לוזר. אני מבין." הוא זרק את הקלפים על הקיר, צרח צרחה והוריד לי וו'אחד סטירה לפנים. הסתכלתי עליו במבט רצחני: "תגיד לי, אתה דפוק?! אתה חושב שאני חבר שלך?" התנפלתי עליו בזעם. "יש לך מזל שאתה ילד קטן, כי אני נשבע לך, מוסי, שהייתי שובר לך את כל העצמות."

"אתה סתם חרא, אהוד. אני בכלל לא ילד קטן, אני לא צריך בייביסיטר, ונמאס לי שאתה פה."
הוא הטיח שוב את הקלפים על הקיר, רץ לחדר של אמא שלו וטרק את הדלת. הלכתי המום למטבח ושטפתי את הלחי ששרפה לי בטירוף. מוסי כבר לא ילד כזה קטן, והבן אלף הוריד לי וו'אחד סטירה. "חרא כפוי טובה," סיננתי. ממש אני צריך ת'עבודה הטיפשית הזאת. סתם אמא שלו הציעה, אז אמרתי כן. מה היא חושבת, שאני צריך ת'ארבעים שקל לשעה האלה? אף אחד לא עובד יותר, אז גם אני יכול לא לעבוד. חוץ מזה, יש לי מספיק כסף וגם שמעתי שמתארגנות קבוצות של צעירים לעבודה בחקלאות, וזה תכלס הרבה יותר שווה ובטח גם משלמים יותר טוב. איך הוא לא מתבייש? אז הוא הפסיד במשחק, מה קרה? כמו אח גדול הייתי בשבילו. כל הזמן דאגתי לו, הכנתי לו אוכל, בידרתי אותו. ככה הוא מרביץ לי ומדבר אליי? כפוי טובה, באמת כפוי טובה. הסתובבתי הלוך חזור מהמטבח לסלון. פתחתי את המקרר שלוש פעמים ולא מצאתי שום דבר להכניס לפה. הכנתי לי פטל סודה עם שלוש קוביות קרח (והפעם לא התקמצנתי בתרכיז), התיישבתי על הספה ובהיתי בטלוויזיה. לקח למצפון שלי בערך חמש דקות לעבוד. מוסי היה עדיין סגור בחדר, ואני מודה שזה הדאיג אותי. אף פעם לא הצלחתי להתמודד טוב עם כעס של אנשים. לא משנה מה עושים לי, אני אחרי ארבע וחצי דקות סולח ולא מסוגל להתמודד עם העובדה שכועסים עליי או לא מרוצים ממני, בטח ובטח כשהרווחתי את זה ביושר. הפעם, בכל הכנות, יצאתי אידיוט. הוא ילד קטן ולא הייתי צריך להתגרות בו. נכון שהוא הגזים, אבל גם אני ירדתי לפסים אישיים, וזה לא היה לעניין. סגרתי את הטלוויזיה והלכתי לכיוון  החדר שבו נעל מוסי את עצמו. דפקתי חזק. "מוסי, מוסי, אתה שומע אותי? מוסי, מוסי, אני מתנצל. תשמע, מוסי, אני קצת הגזמתי עם כל החגיגות  והייתי לא בסדר. וואלה, גם אתה לא היית בסדר שהורדת לי סטירה, אבל אני התחלתי ואני מצטער. מוסי, יאללה, זה לא לעניין. צא מהחדר ונעשה שולם." שתיקה. חיכיתי דקה מתוחה, ואז דפקתי שוב על הדלת וניסיתי שוב לדבר על ליבו, הפעם בטון קצת לחוץ: "מוסי! אתה שומע אותי, מוסי? תקשיב, חלאס עם המשחקים. אני האחראי כאן, ואני מבקש שתצא. אתה יכול להמשיך לכעוס, אבל תכעס בסלון. אני אתקשר לאמא שלך והיא תבוא לפה והיא מאוד תכעס." שתיקה. אין דבר יותר אכזרי מאדם ששותק לך מהרגע שבו הוא מחליט שבעיניו אתה לא קיים יותר ואפילו לא שווה התייחסות. שתיקות מעטות ונחרצות הספקתי לספוג בחיי הקצרים, שתיקות אלה תמיד סרקו לי את הלב במסרקות ברזל. רק לאחרונה הבנתי שלרוב האדם השותק אשם בשתיקתו. מעטים המעשים שלא ניתן לסלוח עליהם, ורק אנשים עם הרבה מאוד כאב מתבצרים בשתיקתם הרועמת ולא מוכנים לסלוח. למרות כל האמיתיות הניו אייג'יות האלו, באותו רגע השתיקה של מוסי כאבה לי מאוד.

עמדתי מול הדלת הנעולה כמו מפגר. אני דופק והוא שותק. אני דופק והוא שותק. לרגע חשבתי שכדאי להתקשר לאמא שלו, אבל לא ידעתי באמת איך היא תגיב. אחרי כמה רגעים עלו בראשי מחשבות שהוא עלול לפגוע בעצמו. נכנסתי להיסטריה קלה והתחלתי לדפוק על הדלת כמו מטורף. "מוסי! מוסי! עזוב, תישאר שם, רק תן איזה אות חיים, תגיד לי שאתה בסדר. אני מאוד דואג לך, מוסי, ושתדע שזה רק משחק ולא שווה לעשות שום דבר פזיז בגלל משחק קלפים מטופש." שוב שתיקה. אם היו ספרי הדרכה לשמרטף המתחיל, אני מניח שבהנחיות להסתגרות ילדים בחדר היה רשום באותיות קידוש לבנה לא להכניס לעצמך ולהם רעיונות על התאבדות או על פגיעה עצמית. בסוף הסיכויים שהם יעשו לעצמם משהו קטנים מאוד, ורק העלאת הרעיון יכולה להוביל אותם לכדי מעשה. אך מאחר שאין ספר הוראות לשמרטף המתחיל, ומאחר שגם אם היה כזה, בדוק הייתי מחפף אותו, הרי שכל מה שנשאר לי זה להתיישב על הרצפה עם הגב צמוד לדלת ולחכות שמוסי ייצא. שררה שתיקה, שוב שתיקה מחורבנת. מוסי בפנים ואני בחוץ. לו רק היה לי איש קטן שחי על הכתף ודואג לסתום לי את הפה לפני שאני פולט איזו שטות שתפגע במישהו, הייתי אדם עם הרבה יותר חברים ועם שקט נפשי. שלחתי יד לידית בייאוש ולחצתי בחוזקה, אך הידית לא זזה. ישבתי על הרצפה חפוי ראש ועניתי למוסי בשתיקה משלי. עברו כמה רגעים ונרגעתי. הוא בטח שוכב על המיטה של ד"ר אהרונסון שותק וכעוס, ומנסה בדרכו להכאיב לי בחזרה. החלטתי לשנות טקטיקה. "אתה יודע, מוסי, נראה לי שזה הכי הגיוני ובריא שרבנו. תחשבו על זה: שני אנשים, מצד אחד לבד פה, מצד שני גם כל הזמן ביחד, אין הרבה מה לעשות, וכשכן עושים אז הלהט והעצבים עולים. זה בול כמו דידי וגוגו במחזה של סמואל בקט." דידי, וגוגו. רק להעלות מהאוב את השמות של שני החבר'ה הללו – עושה לי טוב על הלב. כבר כמה שנים ש"מחכים לגודו", מחזה מאת סמואל בקט, מונח אצלי במקום של כבוד על השידה ליד המיטה. יש אנשים שדרכם לכבד ספרים ומחזות היא להציב אותם במרכז הספרייה. אצלי הדרך לחלוק כבוד ליצירה ספרותית היא להניח אותה דווקא על השידה הצמודה למיטה. היא נחה לה בנעימים ליד כוסות הקפה המצטברות, ונמצאת שם תמיד בהישג יד כשאני צריך אותה. דידי וגוגו – אלו הכינויים המבדרים לולדימיר ואסטרוגון – זוג נוודים היושב מתחת לעץ גדול באמצע שום מקום ומחכה לאיזה גודו מסתורי שיגאל אותם מייסוריהם. תמיד הם היו שם בשבילי, שני הברנשים המבדרים הללו, ואני תמיד אהיה אסיר תודה להם. החרדות שהציפו אותי בתקופת התיכון יחד עם החינוך הבורגני שקיבלתי, הובילו אותי לעסוק ללא הרף בשאלות הגדולות הנוגעות למהות הקיום האנושי. "להיות או לא להיות?" זאת בהחלט הייתה השאלה. למזלי, בחרתי להיות. זה לא הפחית כהוא זה משאלות ההמשך: "למה להיות?" "כמה להיות?" "איך?" פעם אחת, כשישבתי בארוחת שבת אצל משפחה דתייה, עלתה השאלה: "למה להאמין באלוהים?" את האלוהים שלי אני הנחתי בצד אחרי המסע לפולין, אבל המשכתי לתהות לגביו ותמיד השארתי את הדלת עבורו קצת פתוחה. במהלך הארוחה עלו הרבה תשובות ידועות ומוכרות לאוויר: "אתה לא בוחר להאמין, אתה חייב להאמין. יש אלוהים. תראה את הנס הגלוי הזה ואת הנס הגלוי ההוא". את התשובה הטובה ביותר קיבלתי מאם המשפחה, שהייתה אישה מאוד דתייה וגם עובדת סוציאלית (אם לא ציינתי קודם לכן, לי יש חולשה מובנת לעובדות סוציאליות). היא אמרה לי שגם אם אלוהים לא קיים, האמונה בו היא מנגנון אנושי חזק וסופר משמעותי. אני לא חושב שגיל ההתבגרות בחברה הדתית הוא פיקניק אחד גדול, אבל במשברים האישיים שלי בתיכון טרם היו לי תרופות פסיכיאטריות, ליווי רגשי או נוכחות אלוהית להיאחז בה. כן, היו לי שייקספיר, ברכט ולוין וגם סמואל בקט, שכתב את הסיפור המבדר והכואב כאחד על דידי וגוגו. בכיתה י"ב, כשקיבלתי את תפקיד הבמאי במגמת התיאטרון בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, התעקשתי להעלות דווקא את המחזה הזה. "הוא מיושן וטרחני," ננזפתי לא פעם, אבל אני עמדתי על שלי. בסוף, לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, מיזגתי בין יצירת הפאר של סמואל בקט "מחכים לגודו" לבין מחזה סמרטוטי שכתבתי באותו הקיץ. "מגזין הלוויות של צ'ין צ'ין וצ'ורה" – כך קראתי לו. הוא היווה מעין פורקן רגשי על הרצח של שירה בנקי במצעד הגאווה, על הנופלים במבצע "צוק איתן" שהכרתי, ועל אור כנעני, שלמדה שנה מעליי בתיכון. (ושבניגוד אליי החליטה שלא להיות, שמה קץ לחייה ובכך הצטרפה למניין המכובד של בוגרי ותלמידי התיכון שליד האוניברסיטה ששמו קץ לחייהם). ככה, בעולם התיאטרלי הסגור שבניתי, דידי וגוגו עמדו תחת העץ הגדול של בקט, שעמד בליבו של בית הקברות. למה הם חיכו דווקא בבית הקברות? כי לפי הרגשתי, בית הקברות הוא מציאות חיינו. בבית הקברות הם צפו ביקיריהם הנקברים לפניהם, בעודם מחכים ביתר שאת לגודו היקר שיגאל אותם מייסוריהם. מה שמייחד את "מחכים לגודו" ומציב אותה כיצירת מופת בעיניי הוא הנושאים הרבים והמגוונים שעולים בו. כשהייתי צעיר יותר וסוער (לא שעכשיו אני כזה מבוגר ורגוע, כן?) עסקתי באובססיביות בשאלות האלוהות והקיום האנושי שהמחזה העלה. כיום יותר מעניינת אותי שאלת היחסים בין דידי וגוגו. מהי החשיבות של קשר אנושי? מהו קשר אנושי בריא ומה לא? מה הופך אותו לכזה? איך מסיימים קשר? ועוד ועוד.

כל זה לא עזר לי כשישבתי חפוי ראש וצמוד לדלת, שמוסי היה בצידה האחד ואני – בצידה האחר.

אחרי כמה רגעים התחלתי לצעוק: "מוסי! מוסי! אתה שומע? תקשיב! יש לי סיפור על שני חבר'ה: דידי וגוגו או ולדימיר ואסטרוגון." שתיקה. "דידי וגוגו, הם שני חבר'ה שכתב עליהם אחד בשם סמואל בקט, והם מחכים על יד העץ הגדול לגודו". שוב מבט אל הדלת, שוב אין תגובה. "תדמיין שני רוסים כבדים כאלה, בעצם אחד רזה ואחד שמן, ולדימיר ואסטרוגון, יושבים חסרי מעש קצת כמוך וכמוני ומחכים." אימצתי את מעט היכולות התיאטרליות שנשארו לי וסיגלתי שני מבטאים שונים. האחד לדידי – מבטא רוסי גבוה ודק (דומה לחיקוי של אסי כהן לליברמן בארץ נהדרת), והשני לגוגו – מבטא רוסי עם קול כבד ועמוק יותר. אני מקווה שבקט ומשטרת הפוליטיקלי קורקט יסלחו לי על השטחת העלילה לחיקויים של רוסים. הם חייבים להבין שלנגד עיניי עמדה משימה לא פשוטה, והיא פיוס ילד בן עשר. לשם כך כל האמצעים היו כשרים.
"זו הייתה שעת בוקר מאוחרת. דידי ישב על אבן גדולה וגירד במצחו. גוגו נשכב על הגב והחל לחטט באף בקדחתנות. 'גוגו! גוגו!' קרא דידי. 'מה אתה עושה שם? נו, באמת! גוגו!'
'הא?' ענה לו גוגו במבט חלול.  הוא נהנה מפעולת החיטוט ולא  רצה שיפריעו לו.

'נו, תפסיק כבר לחטט באף, זה ממש גועל נפש. למה זה טוב? אתה רוצה להגיע למוח?'

'תקוע לי שם משהו כבר מאתמול, ולא משנה מה אני עושה, זה לא יוצא. אולי תבוא ותוציא לי את זה, דידי?'

'איכס. אתה רוצה שאני אבוא לחטט לך באף? מה השלב הבא, שאני גם אנגב לך ת'תחת?'"

אני חושב ששמעתי צחוק חרישי. קיוויתי שלא דמיינתי זאת ושמוסי האזין לסיפור.

"'נו, דידי, אתה חייב לעזור לי. זה מטריף לי את השכל. אני חושב שנתקע שם משהו עמוק.' דידי התקרב לגוגו, שהמשיך לשכב על הארץ.

'תביא לראות' הוציא גוגו את היד מהאף, פער את נחירו הימני וקירב את פרצופו לפרצופו של דידי.

'לא כל כך קרוב, גוגו, באמת. תראה לי מה זה? אמממ… אמממ…' דידי הביט מקרוב באפו של גוגו והתרשם.
'אני מבין. תראה, נראה שתקועה שם איזו חתיכה של פרח או איזה זרד. כמה פעמים אמרתי לך לא להכניס דברים לאף, הא? אתה רואה שזה יכול להיגמר לא טוב? חבל שאתה לא מקשיב לי.'

גוגו הרכין את ראשו ונראה מבויש מההערה של דידי. הוא באמת לא היה צריך להכניס דברים לתוך הנחיר, אבל מכיוון שהאף שלו היה סתום רוב הזמן, הוא הרגיש צורך לדחוף דברים לעומקו כדי שיוכל ליהנות מריח של פרח או של עלה מיובש.
'בכל מקרה, גוגו, תראה מה תעשה. קח את האצבע, כן? תדחוף אותה שוב בעדינות, אבל בעדינות לעומק הנחיר. יפה, עכשיו אל תגרד אלא תתחיל לסובב ולנשוף החוצה אוויר. בדיוק. לסובב ולנשוף, לסובב ולנשוף.' גוגו נשם בחוזקה מנחירו השמאלי ונשף לימני, נשם ונשף, נשם ונשף, ובאותו הזמן לא הפסיק לסובב את האצבע במעלה הנחיר. ככה עברו להן חמש דקות נפלאות, עד שגוגו המתנשף הוציא את היד מהאף ונאנח.
'נו, דידי, אני לא מצליח.'
'בסדר, מה חשבת, שאני רופא אף אוזן גרון? הבאתי לך רעיון, זה הכול. אם אתה לא רוצה לשמוע לעצות שלי, לא צריך.'
הוא ניסה להסתובב, אבל קולו של גוגו מנע זאת ממנו.
'לא, אני רוצה את עצתך. אין לך רעיון אחר?'
דידי קימט את מצחו כמה דקות, ואחריהן הרים יד בתנועת ניצחון.
'יש לי! קום, קום, קום! קום על הרגליים!'
גוגו נעמד על רגליו והסתכל על דידי.
'עכשיו תתחיל לקפוץ במקום. בדיוק. לעלות ולרדת, לעלות ולרדת.'
גוגו קפץ במשך כמה שניות ודידי התקרב אליו.
'גוגו!' קרא דידי בחוזקה. גוגו הסתובב אל דידי, והאחרון תקע בו בהפתעה אגרוף עוצמתי למרכז הסרעפת. נשימתו של גוגו נעתקה. הוא התעטש עיטוש גדול ואז התקפל.
'אח, דידי, מה אתה עושה? הכאבת לי!'
'ומה יש לי על היד עכשיו?' ענה לו דידי בקול ממזרי.
'מה יש לך על היד? חצי מהבטן שלי יש לך על היד.'
'לא, לא, לא. תסתכל טוב.' גוגו שהיה כבד ראייה, אימץ את מבטו אל עבר כף היד של דידי. לאחר מבט ממושך הוא ראה חתיכה סגולה מלאה בנזלת. הוא נשם שתי נשימות ארוכות וריאותיו התמלאו באוויר ללא הפרעה.
'דידי! הפרח! הוצאת את הפרח!'
'ברור שהוצאתי את הפרח, גוגו. בקלי קלות הוצאתי את הפרח. מזלך, גוגו, שאתה תקוע איתי, כי אני כידוע גאון!' גוגו חייך בשמחה ונשכב שנית על הארץ. דידי נשם נשימה עמוקה, מילא את ריאותיו באוויר וחזר להתיישב על האבן הגדולה. החיוך שעל פניו של דידי החל להיעלם. הוא בהה באוויר בחוסר מעש והחל לשקוע במחשבות. מה היה לו לדידי בעולם הזה? כלום לא היה לו. אבן גדולה, עץ, שמיים, שום דבר. רק הוא וגוגו. איזו חברה אנושית מצא לעצמו דידי? חברה של אימבציל, חתיכת מטומטם, שדוחף חתיכות פרח לעומק האף. אומנם הוא סיפק בידור לפעמים, על זה אין ויכוח, אבל לא בטוח שמעלותיו של גוגו עלו על חסרונותיו הרבים. סביר מאוד שהיה מוטב לדידי לו היה מחכה לגודו עם מישהו אחר. אולי אפילו לבד. אחרי כמה דקות של היעדר מעש, קם דידי בהפגנתיות והכריז: 'אני רוצה שתלך!'

'מה תלך? מי ילך?' ענה לו גוגו המופתע.

'מה, מי ילך?' אתה רואה כאן עוד אדם מלבדך?'

'אבל למה שאני אלך?' ענה לו גוגו בתמימות. 'הרי אמרנו שצריכים להישאר פה ולחכות לגודו.'

'אני בהחלט אשאר, גוגו, אבל אתה מצידי מוזמן ללכת. אחרי מחשבה מעמיקה הגעתי למסקנה שחברתך לא נעימה ולא מועילה לי. אלו מחשבות מהפכניות העלית בראשי? אילו רגשות מסעירים גרמת לי לחוש? אתה יודע את התשובה: כלום. שום דבר. נוכחותך מבחינתי מיותרת. רק נטל של דאגה היא מביאה לי.' גוגו ההמום לא ידע כיצד להגיב. מזה שנים הוא ודידי הולכים יחד, או ליתר דיוק לא הולכים, נשארים. מחכים לגודו.

'אם כך אתה מרגיש,' ענה גוגו הנעלב והשאיר לדידי מקום להתחרט.

'כך אני מרגיש,' ענה דידי בתקיפות, טון שגוגו כלל לא ציפה לו.

'אם כך אתה מרגיש… ' ניסה גוגו את מזלו בפעם האחרונה.

'כן?' השיב לו דידי בקול מתמשך.

'אם כך אתה מרגיש, ניפרד.'

'להתראות.'

'להתראות.'

'ביי.'

'ביי.'

'סלאמת.'

'סלאמת.'

'ארצ'י ודרצ'י.'

'דרכי פמרכי.'

גוגו לא זז. הוא נתן בדידי מבט עמוק, אך זה לא העז להסתכל עליו. גוגו גרר רגליים, הסתובב לאחור ונעלם. דידי חיכה כמה רגעים עד שגוגו ייעלם אל מעבר לאופק. הוא עלה על האבן הגדולה וקפץ ממנה. הוא הסתובב והחל לרקוד בחלל. הוא הרגיש חופשי ומאושר. דידי התיישב על האבן הגדולה ובהה בשמיים כשעל פניו חיוך רחב. עברו עוד כמה רגעים ואז הוא החליט לבהות בעץ. אחרי כמה רגעים בהה באדמה. והחיוך? החיוך נעלם. ככל שהזמן עבר, החלה דאגה לכרסם בליבו של דידי. 'מה עשיתי?' מלמל לעצמו. 'שלחתי אותו הרחק, ומי יודע? אולי נפל? אולי נפצע? אולי הותקף על ידי שודדים?' הוא הסתובב סביב עצמו כעוס וקפוץ, מתחרט על ששלח את חברו היחיד בעולם הרחק ממנו. הוא ניגש אל העץ ונתן בו מכה אדירה. כאב החל לזרום לאורך היד המכה, ודידי המסכן החל לקפוץ על מקומו. הוא סובב את הראש וראה מרחוק את גוגו.

'גוגו! גוגו! אתה חי! אתה בריא! אתה שלם!' דידי קפץ משמחה ושכח את המכה האכזרית שהחטיף לעצמו. הוא רצה להתנפל על גוגו בחיבוק.

'תעצור, תעצור, דידי, תעצור!'

'מדוע?'

'אל תתקרב אליי,' צרח גוגו על דידי.

'אתה בסדר?' שאל דידי ההמום וגוגו לא ענה.

'אל תתקרב אליי!' חזר גוגו שנית. דידי התקרב בכל זאת, עד שהשניים עמדו זה מול זה.

'אל תתקרב אליי!' צרח גוגו על דידי שעמד לפניו.

'אל תתקרב אליי, אל תדבר איתי. פשוט… פשוט תחבק אותי!' האיש הגדול השפיל מבט, פרש את ידיו ואפשר לדידי לחבק אותו.

'דאגתי לך, גוגו. חשבתי שקרה לך משהו.'

'התגעגעת אליי?'

דידי לקח כמה צעדים אחורה, חייך לעצמו וענה:

'בוודאי!' שתיקה. דידי חזר בחיוך לאבן הגדולה וגוגו נשכב על הארץ. עברו כמה רגעים בהם אימץ דידי את מחשבתו ואז המשיך: 'כלומר, לא יודע. היה לי רע איתך מאוד, גוגו, אבל היה לי גם רע להיות לבד עם עצמי.'

השניים שתקו והמשיכו להביט בחלל. אחד הביט בעץ והשני – בחורש המרוחק. כל אחד נשאר נאמן לדרכו, ובכל זאת שניהם היו יחד, מביטים אל אותם שמיים כחולים.

'מה עכשיו?' שאל גוגו בקול חרישי.

'עכשיו? עכשיו אתה שוב… עכשיו אני שוב… עכשיו אנחנו שוב… מחכים לגודו.' "

סיימתי לדבר והרגשתי שכל הרוק אזל לי מהשפתיים. המבטאים הרוסים המגוחכים שסיגלתי לעצמי ייבשו לי לחלוטין את הפה. הסתכלתי על הדלת וראיתי שאין תזוזה. הלכתי למטבח, שתיתי חצי כוס מים וניגשתי שוב לדלת. הפעם פתחתי בדפיקות אדירות והתחלתי לצרוח: "מוסי! מוסי תפתח מיד את הדלת! תפתח מיד את הדלת או שאני מחרג'עה אות…" לפני שהספקתי להשלים את המשפט, נפתחה הדלת ומוסי יצא החוצה. הוא השפיל מבט, והעיניים שלו היו אדומות נורא, כנראה מרוב בכי. הוא התקרב אליי ונתן לי חיבוק. אימצתי אותו אליי בעוצמה וחיבקתי אותו כל כך חזק, עד שכבר לא הרגשתי את השרירים בידיים. רציתי לנזוף בו ולהתנצל ואולי גם לספר איזו חצי בדיחה מפגרת שקצת תקליל את האווירה. אחרי כמה שניות של התלבטות החלטתי, שאם יש לקח אחד שאני יכול ללמוד מכל המקרה הזה, אז הוא פשוט לסתום את הפה. ככה עמדנו כמה דקות חבוקים חזק חזק, מוסי ואני, אני ומוסי. עמדנו וחיכינו שנינו לגודו הפרטי שלנו: לחיסון, או לתרופה, או לנס אלוהי שיציל אותנו מהמצב שאליו נקלענו. העיקר שנוכל להמשיך לחיות כרגיל, לחיות חיים שהם עצמם המתנה ממושכת לגואל מסתורי ובלתי מושג.

נעם מאירי תלמיד כיתה ו'

הפוסט 9 – וְלָדִימִיר וְאֶסְטְרָגוֹן (או: סיפור על פי בקט) הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>
8 – חֶלֶםhttps://elw.co.il/2020/05/07/%d7%97%d6%b6%d7%9c%d6%b6%d7%9d-%d7%97%d7%9c%d7%a7-1/ Thu, 07 May 2020 06:12:47 +0000 https://elw.co.il/?p=127אני זוכר במדויק את הרגע בו קיבלנו את ההודעה על סבתא של מוסי. זו הייתה שעת צהריים מוקדמת, מוסי ואני נמרחנו מול הטלוויזיה, הוא נשנש ביסלי גריל, ואני – במבה וקשיו (הנשנוש הקולינרי המנצח גם בעת מגיפה). בחוץ היה עדיין חורפי אך לא גשום, ובעודנו בוהים במסך הטלוויזיה צלצל הטלפון. ד"ר אהרונסון הייתה על הקו.  […]

הפוסט 8 – חֶלֶם הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>

אני זוכר במדויק את הרגע בו קיבלנו את ההודעה על סבתא של מוסי. זו הייתה שעת צהריים מוקדמת, מוסי ואני נמרחנו מול הטלוויזיה, הוא נשנש ביסלי גריל, ואני – במבה וקשיו (הנשנוש הקולינרי המנצח גם בעת מגיפה). בחוץ היה עדיין חורפי אך לא גשום, ובעודנו בוהים במסך הטלוויזיה צלצל הטלפון. ד"ר אהרונסון הייתה על הקו.

"מה שלומכם, אהוד?"

"אנחנו אחלה, משחקים בקלפים. אכלנו קודם תבשיל אורז, ומוסי קרא ספר. בסך הכול מעבירים את הזמן בסבבה." החוכמה מול גברת אהרונסון, כמו מול כל מעסיק, הייתה להעניק נפח לפעולות החיוביות שנעשו במשך היום ולהסתיר במופגן את האירועים הפחות נעימים, אך הבלתי מזיקים, שקרו.

"יופי, אני שמחה. תקשיב, יש לי הודעה לא כל כך משמחת. אמא שלי, סבתא של מוסי- דינה, כנראה חולה בקורונה." לא ידעתי מה להגיד. עד אותה שיחה המחלה נדמתה לי כמו איזה מפלץ דמיוני חסר חשיבות, שלא באמת מאיים על חייהם של אנשים. אף אחד מהסביבה הקרובה שלי לא נדבק, והתמונות שחולה מאה שבעים וארבע העלתה לטוויטר נראו דיי משעשעות. לאט לאט החלה להיסדק הבועה המוגנת, שבה חיינו מוסי ואני בשלווה ובסתלבט. רק אתמול ניהלנו דודה מרים ואני שיחה של ארבעים דקות על המצב. גם היא וגם בעלה, כמו חצי מהישראלים בערך, הפסיקו לעבוד. הם הביאו לעולם את זוהר והילי בגיל מאוחר, ועכשיו הם בשנות הארבעים לחייהם, סגורים בבית עם שני פעוטות. אני חשבתי שאצליח לשכנע את דודה מרים להגיע לליל הסדר אם ההנחיות יאשרו זאת, אבל היא בכלל הייתה בעולם אחר עם דאגות וצרות חמורות בהרבה משלה. בעלה אמנון היה עצמאי, עובד בעולם הדרכות הטיולים, והיא הייתה אנליסטית מידע בחברת השקעות. כל החורף הוא בקושי עבד וחיכה לעונת האביב ולכל התיירים. אותה הוציאו לחל"ת בדיוק אחרי שחזרה מחופשת לידה, ולכן לא תוכל לקבל עוד כספים מביטוח לאומי. על הראש שלהם יש הלוואות ומשכנתא, ויש גנים וצהרונים של הבנות שלא החזירו כסף, ויש אוכל, ויש עוד אלף ואחד חשבונות. היא שאלה אותי איך אני לא מבוהל מהמצב, וניסיתי להסביר לה בצחוק שאני צעיר, אז המחלה לא מפחידה אותי, ושמה שחשוב לי זה רק שתישאר אספקה סדירה של קפסולות אספרסו, זה הכול. למזלי, היא קצת צחקה ואמרה שהגיל אכן מהווה פקטור, אבל שאפילו לאספרסו אני צריך להתחיל לדאוג. שאלתי אותה למה, והיא הסבירה לי שהמפעל הכי גדול לייצור סכיני ענק תעשייתיים לכל המפעלים ברחבי העולם נמצא בדרום קוריאה, והוא סגור כבר כמה חודשים בעקבות המגיפה, מה שאומר שבטח יהיו חוסרים בכל דבר ואפילו בקפסולות אספרסו האהובות שלי. בחיים לא שמעתי את מירי כל כך מבוהלת. מוסי ואני עשינו רוב היום צחוקים, וגם אצלי בבית ואצל חברים הבידוד עבר בינתיים סבבה. רק אחרי שבוע התחלנו להבין שהקורונה הזאת היא לא פראיירית ושהנה, אפילו ללב הצעיר והציני שלי היא הצליחה להשתחל.

"אהוד, אתה שומע אותי?"

"מה? כן, כמובן, ד"ר אהרונסון. אהה, שירה. כן, את יודעת, אני קצת בהלם. זו הפעם הראשונה שאני שומע ממקור ראשון על אדם שנדבק."

"ברור לי. אם להיות כנה, אני מאוד דואגת לאמא שלי. היא אמנם בבריאות טובה, אבל כבר בת 74, וזה גיל שהנגיף מתחיל להיות בו מסוכן. מאז המחלה של מיכה היא הפכה לחלק משמעותי עוד יותר בחיים שלי ושל מוסי, וכל המצב הזה באמת מדאיג."

"מה את רוצה שנעשה, ד"ר אהרונסון? את רוצה שאני אספר למוסי? שנחכה שתגיעי ותספרי לו בעצמך?"

"לא, לא, זה בסדר. אני מעדיפה לספר לו עכשיו בטלפון."

"את בטוחה? לא עדיף שהוא ישמע את זה בארבע עיניים?" הרגשתי שחציתי קצת את הגבול. מי אני שאחנך את ד"ר אהרונסון איך להודיע הודעה כזאת לבן שלה?

"לא, לא, אני מעדיפה בטלפון. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל אני חוששת שזה איכשהו ייוודע למוסי ממקור אחר, ואני מעדיפה שהוא ישמע את זה ממני."

קראתי למוסי, שהתבאס לעזוב את המסך רק כי אמא בטלפון. הם דיברו משהו כמו שתיים וחצי  דקות. אני מניח שהיא סיפרה לו את החדשות בשיא הרגש, אבל כל מה שאני שמעתי זה את הצד שלו בשיחה, שהסתכם בגדול ב: "כן" ועוד "כן" ועוד "כן". בתום השיחה הוא זנח את הטלוויזיה ונעמד ליד החלון.
"אני לא מכיר את סבתא שלך, אבל היא בטוח תותחית רצינית, והיא תצא מזה בקלות. אם חושבים על זה, זה סוג של שפעת, ושמעתי שעד עכשיו בעולם מתו בעיקר אנשים מעל גיל 85." עוד פעם שיקרתי למוסי. פשוט, עם כל הדיסאינפורמציה ובלבולי השכל ששומעים בחדשות, זה נשמע לי הימור מושכל יחסית ופרט מידע שיכול להרגיע אותו, גם אם הוא לא הכי מדויק. מוסי הנהן קלות לעברי ופשוט התיישב על הרצפה ובהה במרפסת או ברחוב. רק כשאמא שלו הגיעה יותר מאוחר, הבנתי לעומק עד כמה הוא וסבתא דינה היו קשורים. כשד"ר אהרונסון שהתה בבית החולים עם אבא של מוסי, סבתא דינה היא זאת ששמרה על מוסי. למרות שסבתא דינה גרה בפתח תקווה, הם היו מבקרים אותה לפחות פעם בשבוע, וזה היה עוד לפני שהאבא חלה. בתקופה של המחלה, במיוחד לקראת הסוף, היה לסבתא דינה חדר קבוע אצלם בבית. ד"ר אהרונסון דיברה בגרון חנוק מדמעות, ובעיקר הזכירה עד כמה זה יכול לפגוע במוסי לאבד עוד אדם קרוב אליו. כשישבנו שנינו בשעות הצהריים המוקדמות, הוא לא אמר לי כלום. בתקופה האחרונה בבידוד התקרבנו, אבל נראה שאת מחשבותיו על סבתו הוא לא הרגיש בנוח לשתף. אני רק יכול לדמיין מה מרגיש ילד שאיבד את אבא שלו בגיל צעיר, ועכשיו צריך להתמודד עם העובדה שאולי גם את סבתא שלו הוא לא יראה יותר לעולם. מוסי המשיך לבהות ברחוב ואני החלטתי שהדרך הטובה ביותר לנחם לב שבור היא באמצעות בטן המתוקים שבקצה הקיבה. פתחתי את המקרר, הוצאתי שוקולד תות (סטייה משותפת שלי ושל משפחת אהרונסון), לקחתי גם תרכיז פטל והכנתי לו כוס "פטל בומבה," שיוריד לו את השוקולד טוב טוב בגרון. ניגשתי לעבר החלון והצעתי לו את הכיבוד בזהירות, כמו שמגישים חתיכת בשר לאריה שבכלוב. לשמחתי הוא התפתה. ישבנו שם שנינו ובהינו ביחד ברחוב הריק ובחורף הנעלם. הוא לא הוציא מילה מהפה, אז גם אני שתקתי. המחשבות כדרכן התחילו להתרוצץ לי בראש, ומהר מאוד התחלתי לחשוב על שתי הסבתות שלי – סבתא מרים וסבתא קלרה. שתיהן היו אלמנות. סבתא מרים הייתה אלמנתו של פרופסור ברונו ברקוביץ' ז"ל, שהיה ממקימי המחלקה הגניקולוגית בהדסה, וסבתא קלרה הייתה אלמנתו של יהודה לוסין, אדם פשוט וחייכן, בעל עסק סיטונאי לכלי בית ולמתנות, שהתחתן איתה בגיל עשרים ועלה יחד איתה לארץ הישר מארגנטינה הרחוקה. גם סבתא מרים וגם סבתא קלרה התאלמנו בגיל צעיר, ושתיהן בחרו שלא להינשא מחדש. כנכד הבכור של סבתא קלרה וכנכד הגדול של סבתא מרים שאינו כהן, הייתי מלווה את שתיהן בפנים חתומות ובפרצוף מקשיב בשבילים שבבית הקברות בגבעת שאול. דרכי התמודדותן של הסבתות שלי עם המוות היו שונות כמו השוני הניכר שבין שתיהן. סבתא מרים, שהייתה אלמנה טרייה יותר מסבתא קלרה, הייתה נחנקת מדמעות בכל פעם שצעדנו לקבר של סבא ברונו. "איזה איש הוא היה, אהודי שלי, וכמה חבל שהוא לא זכה להכיר את כל הנכדים." "ברור, סבתא, ברור."
סבתא קלרה הייתה פשוט נאנחת ואומרת במבטא ארגנטינאי שובה לב: "הו, יהודה, יהודה," ואז הייתה שותקת, או אומרת "טוב", ומסננת איזה חצי צחוק מתגלגל.
"סבא," איזו מילה משונה. מעולם לא הכרתי אף "סבא". לא "סבא" כזה ולא "סבא" כזה. אין הדבר משתווה ליתמות מאב, אבל תמיד הייתה לי תחושת חמיצות, כששמעתי ילדים מתפארים בקשר שלהם עם סבא. "סבתא," לעומת זאת, היא מילה עם כל כך הרבה משמעויות. כשהייתי ילד קטן, העולם היה שולחן העומד על שלוש רגליים: "אמא," "סבתא" "וסבתא". בהיותי הנכד הבכור מצד אחד, והיחיד בקרבת ירושלים – מן הצד השני, זכיתי משתי הסבתות ליחס של vip. אולי משום כך אני תופס עד היום נשים כמקור לבהלה, לתלות, לנחמה ולהערצה גם יחד. נשים הן באותה נשימה כל מה שאני מכיר ולא מכיר. בבית הספר היסודי הייתי נפצע או חולה או מתחלה אחת ליומיים, ושתי הסבתות היו מתחלקות בנטל הטיפול בילד הרגיש. הייתי יושב מול שער הברזל של בית הספר "רחביה" ודופק בשתי רגליי על מבנה השיש הגדול והמוזר שבכניסה. "למי אתה מחכה? לאמא?" היה שואל השומר בכניסה. "לא." עניתי בשקט, "לסבתא."
בצהריים הייתי יושב בבייסמנט (במרתף) רחב הידיים של סבתא מרים בש"י עגנון, צופה בטלוויזיה ואחר כך עובר איזה שיעור מזורז בגיאוגרפיה ובהיסטוריה מודרנית של ארץ ישראל (סבתא מרים הרי לימדה שנים בגימנסיה העברית). אצל סבתא קלרה הייתי שוכב על הספה בסלון, מספר סיפורים מחיי היום יום וזוכה לצחוק עם ר' מתגלגלת. מדי פעם גם הייתי מבקש איזה חצי סיפור על ארגנטינה. סבתא קלרה כאבה את ארגנטינה. המולדת הישנה לא הייתה עבורה מקור לנחמה או לגעגוע, אלא רק לכאב. בשנים האחרונות היא אמרה לי כמה פעמים שהיא לא רוצה לחזור לבקר שם. בכלל, סבתא קלרה לא אהבה להאריך בדיבור. כששאלתי אותה למה היא לא מדברת, היא הייתה אומרת שעוד בארגנטינה בתנועה היא נדרה נדר שלא לדבר הרבה ובאמת היא לא דיברה.  עד היום לא זכיתי לקבל ממנה תשובה ברורה או הסבר מנומק לנדר המשונה.

לאחרונה אני צוחק הרבה על מותן המתקרב של שתי הסבתות שלי. מספר בדיחות ירושה שחורות, שמתאימות לנכדים ערלי לב. בסוף הן לא יהיו לצידי, הסבתות שלי. אם בגלל הקורונה, או אם כתוצאה מדרכו הרעה של הטבע, שגורמת לדברים להתכלות. גם כשהם בשיא פריחתם, היא מתגנבת אל תוך עצמותיהם ומאותתת להם שלא לעולם חוסן. הם יכולים להביע התנגדות, אבל זו לא תועיל. בסוף הם ילכו לעולמם כמו כל הדברים בעולם. יום אחד, באיזה ערב ירושלמי מקפיא עצמות, גם אני אלבש בגדים מכובדים ואלך אחרי ארון מכוסה בטלית. אשב שבעה ואעלה זיכרונות על שיעורים בהיסטוריה או על מבטא עם ר' מתגלגלת. יש חלק קטן בפינה הימנית של מוחי, חלק שאני לא אוהב אבל אני יודע שהוא קיים, שמקבל את האמת הזאת. מדי פעם החלק הזה קופץ לי לתוך התודעה למרות ששמתי אותו בפינה, ואני מפציר בו בטון קצת מבוהל אבל גם תקיף: "לא עכשיו, ובטח לא מקורונה. חכה עם זה קצת. חכה עם זה לפחות עוד כמה שנים." אני לא יודע אם החלק הזה או אלוהים או היקום או מישהו – שומע אותי, אבל אם בכל זאת מישהו ישמע אותי, אני אהיה אסיר תודה לו. החלטתי שלעת עתה אני מפסיק לחשוב מחשבות כאלה, אבל אז נזכרתי בלילות החופש הגדול אצל סבתא מרים בבית הגדול ברחוב ש"י עגנון. היינו מגיעים כל ארבעת הנכדים לבלות עם סבתא את חודשי הקיץ. למרות שהיו לא מעט חדרים בבית רחב הידיים, היינו מצטופפים בשעת השינה בחדר אחד, מתחלקים במיטה רחבה ובכמה מזרונים והולכים לישון. גלעד לא אהב שנושמים עליו, האף שלי היה סתום גם בקיץ, והייתי כל היום מתנשף. אביעד אהב אוויר שבא מהחלון, ולי זה היה סותם עוד יותר את האף, ואיילת הייתה קטנה ופשוט הצטרפה להמולה שהתמשכה לה לתוך הלילה. הדבר היחיד שהיה סותם לנו קצת את הפה היו הסיפורים של סבתא מרים. הכי אהבנו את הסיפורים על חכמי חֶלֶם. מדי לילה סבתא הייתה מצטופפת איתנו במיטה הגדולה, וגם אלו שעל המזרון היו נשענים קדימה ומקשיבים למעלליהם של החכמים הכי טיפשים שאני מכיר. יום אחד ניסו להזיז הר, ויום אחר התאמצו לגנוב את הירח, ותמיד תמיד נכשלו, ותמיד תמיד נשארו עם חיוך מטופש על הפנים. גם למוסי רציתי לספר על חכמי חלם.

"על חכמי חלם שמעת, מוסי?"

הוא לא ענה. הוא המשיך לבהות מבעד לסורגי החלון, ולא הייתי בטוח אם כדאי להפריע לו או שלא. בסוף החלטתי בכל זאת להפריע.

"שאלתי אם שמעת על חכמי חלם, מוסי?"

"חכמי מה?"

"חכמי העיירה חלם בפולין."

"לא, לא שמעתי."

"שמעת אולי שאומרים למישהו לפעמים שהוא חלמאי, או שזה מעשה חלמאי, כמילה נרדפת לסוג של טיפשות?"

"כן, נראה לי ששמעתי את זה."

"אז זה בא במקור מהעיר 'חלם' שבפולין. לא יודע אם זה אמיתי או לא, אבל הייתה סברה שאנשי העיירה היהודית 'חלם' בפולין לא היו אנשים חכמים במיוחד. עם השנים נכתבו הרבה אגדות וסיפורים על כל המעשים הטיפשיים שהם עשו. "

"לא, לא ידעתי."

"רוצה לשמוע סיפור על מעשה של אנשי חלם?"

מוסי שתק כמה רגעים. אני לא בטוח אם הוא רצה להמשיך לשקוע בעצבות שלו ורק מתוך נימוס אופייני ענה לי בחיוב, או שמא הוא שמח שמשהו קצת יסיח את דעתו מהחדשות העצובות. בכל מקרה, הוא אמר לי "כן," אז סיפרתי לו.

"יש המון סיפורים על חכמי חלם, אבל רציתי לספר לך נוסח משלי על 'לכידת הזִקְנָה.' "

"אי אפשר ללכוד את הזקנה, זה לא דבר מוחשי."

"נכון, אבל תזכור שהם היו טמבלים כאלה, אז יותר מעניין לראות למה הם התנהגו ככה." באותו רגע לא זכרתי מה היה הגיל המדויק שלנו כשסבתא מרים סיפרה לי ולבני הדודים את סיפורי חכמי חלם, ובאיזה גיל פיתחנו בגרות מסוימת ובוז לאותם משלים. קיוויתי שלמוסי בכל זאת יעלה חיוך על השפתיים למשמע המשל, או שתתפתח אצלו תובנה כלשהיא, מה גם שהזיכרונות מלילות הקיץ עם סבתא עשו לי משהו בלב, ובכל מקרה רציתי לספר לו את הסיפור.

"מותו של רב קהילת חכמי חלם הכה את תושבי העיירה בתדהמה. רב הקהילה היה בן שבעים ושתיים, גיל מכובד ומופלג לכל הדעות באותה תקופה, אך רק יום לפני כן, בערב שבת, הוא נשא דרשה בבית הכנסת הגדול בחלם, ונראה שכוחו עדיין במותניו. אשתו, הרבנית המכובדת, סיפרה לבאי השבעה איך נפטר. כמדי צאת השבת היה מכין את כוס היין להבדלה, מוציא מיני בשמים ומברך על שבוע חדש. במוצאי השבת ההיא ביקש לשים את הראש על הספה כמה רגעים לאחר ההבדלה, נרדם ולא קם עוד. חברי הקהילה היו שבורי לב ממותו הבלתי צפוי של הרב. הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של אנשי חלם, פוסק גדול, בעל גישה סובלנית ומכילה למצוקות חברי העיירה. בתום השבעה התכנסו חכמי חלם וחשבו את מי למנות למנהיגם החדש. אחרי שלושה לילות קדחתניים של ויכוחים סוערים, החליטו חכמי הקהילה למנות את זלמן אודסקי, בן השישים ושבע. כולם שמחו על ההחלטה שהתקבלה. זלמן היה רב חכם, פוסק ידוע ואדם נעים לבריות. לפני שפנו משתתפי הישיבה איש איש לביתו, קם אחר החכמים ואמר: 'מה יעזור לנו מינוי זה? הלא הרב המכובד כבר בן שישים ושבע, ובעוד כמה שנים ימות גם הוא ונאלץ שוב להתאבל על מותו ולשבת שלושה ימים ושלושה לילות עד שנמנה לנו רב חדש.'

'אז מה נעשה?' שאלו שאר החכמים, ובהלה קטנה עלתה בליבם.

'עלינו לפתור את הבעיה מהשורש. לא רק להסתפק במינוי רב חדש, אלא לארוב לזקנה, ללכוד אותה ולחסל אותה לפני שהיא תספיק לפגוע בזלמן אודסקי.'

חכמי חלם צהלו ושמחו למשמע הרעיון החדש. כולם ידעו כי הזקנה היא מטרד נוראי. טובי בניה של חלם, גם אלו שהצליחו לגבור על כל מחלה, פציעה ופגע, נכנעו בסוף למרותה. מעתה לא יצטרכו יותר לקבור את יקיריהם האהובים בחלקות הקבר ההולכות וגדלות שבקצה העיירה, וגם אם לא יצליחו לחסל את הזקנה, לפחות יוכלו לסגור את זקני העיר בביתם ולהשאיר אותה בחוץ. ישבו חכמי חלם וחשבו כיצד ניתן ללכוד את הזקנה. החליטו לארוב לה בשקט מאחורי השיחים שמחוץ לביתו של זלמן אודסקי ולהסתער עליה כשהיא תגיע. המתינו החכמים ארבעה ימים וארבעה  לילות, והזקנה לא הופיעה. חשבו החכמים מה לעשות. קם אחד החכמים ואמר: 'הזקנה לא תחכה לנו בין השיחים. הזקנה חכמה ולמודת ניסיון, והיא בוודאי יושבת כל היום בבית הכנסת ולומדת תורה.' פנו חכמי חלם לבית הכנסת הגדול כדי ללכוד שם את הזקנה. ישבו החכמים ארבעה ימים וארבעה לילות, למדו תורה, גמרא ומדרש, הקפידו על שחרית, מנחה וערבית, אך הזקנה מיאנה לבוא. ישבו חכמי חלם וחשבו שוב מה לעשות. קם אחד החכמים ואמר: 'הרי הזקנה עתיקה יותר מכם  וממני גם יחד, והיא נכנסת בעצמותיהם של בני האדם ושל בעלי החיים כאחד. על כן בוודאי היא מגיעה אל העיר לעיתים נדירות, ורוב היום היא נמצאת בחיק הטבע. אם נמתין ליד האגם הגדול שביער, נצליח ללכוד אותה במהרה.' הלכו החכמים אל היער ומתחת לעץ האשוח הגדול ישבו וחיכו לזקנה שתבוא אליהם. ישבו חכמי חלם שבעה ימים ושבעה לילות, רעדו בקור המקפיא של היער, אך הזקנה מיאנה לבוא. חזרו החכמים נפולי פנים אל העיירה. בעודם מתקרבים, ראו שיירה ארוכה צועדת אל עבר אחת החלקות שבבית הקברות. התקרבו החכמים אל השיירה ושאלו את אנשיה: 'אחרי ארונו של מי אנו הולכים?' אחד מאנשי העיירה ניגש אליהם ואמר: 'איפה הייתם? הרי אתמול בערב נפטר רב העיירה המכובד, זלמן אודסקי, והוא בן שבעים ושתיים. הזקנה התגנבה אליו באישון לילה ושלחה אותו לעולם שכולו טוב.' בכו החכמים ואמרו 'חבל לנו על זלמן אודסקי. הרי רק לפני ימים אחדים מונה לרבה של העיירה וכבר מצא את מותו'. ענה להם האיש בתדהמה: 'הרב אודסקי מונה על ידכם לפני יותר מחמש שנים! ואילו אתם נעדרתם ביער בזמן החיפוש המתמשך אחר הזקנה.'  הסתובבו חכמי חלם בעיר ולא האמינו. 'חמש  שנים? הרי ימים בודדים היינו ביער כדי לתור אחר הזקנה.' הלכו שוב לאגם הגדול ובעודם מביטים באגם ובפניהם המשתקפים בו, הבחינו בקמטים חדשים על פניהם. מאז אותו המקרה הפסיקו חכמי חלם לרדוף אחר הזקנה וחזרו לחיות את חייהם בנחת. הרי את הזקנה, לצערנו הרב, לא ניתן ללכוד וגם לא לחסל, ואין מה לרדוף אחריה. היא מגיעה לכל יצור חי בתורו."

כשסיימתי לדבר, הסיט ממני מוסי את מבטו וקם כדי לפתוח את המקרר. הוא הוציא משם עוד שני חטיפי שוקולד והציע לי אחד, אבל סירבתי.
"אבא שלי לא מת מזקנה, אתה יודע. הוא מת מסרטן."
"כן. אני יודע."

"כשהייתי אצל הפסיכולוגית הסכמנו שנינו שמוות הוא דבר עצוב מצד אחד, ומצד שני הוא דבר טבעי וחלק מהחיים. בסוף עדיף למות מזקנה מאשר מסרטן, ועוד בגיל צעיר."

"יש בזה משהו, מוסי, אבל אני לא בטוח ששני הדברים סותרים זה את זה. תחשוב איזה מגניב זה היה אם היינו יכולים לא למות מסרטן וגם לא למות מזקנה, אם היינו יכולים לחיות לנצח. יובל נוח הררי, שהוא חוקר ישראלי סוּפֶר-גאון שכותב הרבה על העתיד, אומר שיש מצב שאתה ואני שייכים לדור שיזכה לחיות לנצח. לדבריו, אנחנו נהיה חצי רובוטים, והמוח שלנו יעבור למחשב, וככה בעצם ייראה העתיד, אלא אם נמות מקורונה עד אז, הא?" מזל שמוסי פספס את הבדיחה. זה לא הדבר הכי רגיש להגיד למישהו שהרגע התבשר על הידבקות של בן משפחה קרוב. הוא חשב כמה רגעים וענה לי.

"אני לא יודע מה אני חושב על זה. אני לא בטוח שאני רוצה לחיות לנצח ועוד כרובוט." הוא קם מהמקום, הלך שוב למטבח, לקח כמה חטיפים, הכין לעצמו "פטל במבה" ולי פטל סודה עדין, וסימן לי להתיישב איתו שוב מול המרקע. מזל שיש לנו לחם ושעשועים בימים כאלה. חשבתי שוב על מה שאמרתי למוסי, על כל השטויות של נוח הררי על העתיד. יש מצב שמוסי צודק. מי צריך בכלל להיות חצי רובוט ולחיות לנצח? מי מסוגל לחיות חיי נצח? הרי יש משהו כל כך אנושי בידיעה שלכל דבר יש התחלה ואמצע וסוף. חשבתי גם על מעט האמיצים שיושבים בטלוויזיה ומעזים לדבר על הרעיון הגועלי לפיו "נכון להקריב את הזקנים." אולי הם צודקים? מצד שני, מי רוצה להקריב את הזקנים שלו, ומי רוצה לחיות בחברה שמקריבה את זקניה, ביודעו שגם הוא יהיה זקן יום אחד? כשהייתי קטן פחדתי נורא מהמוות. כשאמרו לי "הזמן עובר כשנהנים" פיתחתי הרגל משונה לבהות בטלוויזיה כבויה בתקווה שהזמן יעצור מלכת. אחרי שהבנתי שאומנם הזמן עובר לאט, אבל הוא עדיין עובר, הפסקתי עם זה. במחשבה שנייה, כנראה הייתי לוקח את ההצעה של נוח הררי. הייתי מעדיף להיות מחובר למחשב ולחיות לנצח מאשר למות. אולי זו שאיפה ילדותית ולא אמיתית, אבל אני לא רוצה למות, באמת שלא, ואני גם בטח לא רוצה לקבור אף אחד.

הפוסט 8 – חֶלֶם הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>
7 – פִּיזְנוֹביִץ' ופִיזְנוֹבֵץ' (או מעשייה על פי גוגול)https://elw.co.il/2020/05/07/%d7%a4%d6%bc%d6%b4%d7%99%d7%96%d6%b0%d7%a0%d7%95%d6%b9%d7%91%d7%99%d6%b4%d7%a5-%d7%95%d7%a4%d6%b4%d7%99%d7%96%d6%b0%d7%a0%d7%95%d6%b9%d7%91%d6%b5%d7%a5-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%a2%d7%a9%d7%99%d7%99/ Thu, 07 May 2020 06:11:59 +0000 https://elw.co.il/?p=121ישבתי מול המרקע של ערוץ 12 ובהיתי בחדשות. זו הייתה שעת לילה מאוחרת. ד"ר אהרונסון הייתה בכוננות בבית החולים, והיא רצתה שאשאר לשמור על מוסי כשהוא ישן. "אני אשלם לך 60 שקל לשעה כתעריף לילה, מקובל?" בטח שמקובל. גם לא צריך להעסיק את הילד וגם אפשר לבהות בטלוויזיה ולקבל על זה כסף ועוד בתעריף של […]

הפוסט 7 – פִּיזְנוֹביִץ' ופִיזְנוֹבֵץ' (או מעשייה על פי גוגול) הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>

ישבתי מול המרקע של ערוץ 12 ובהיתי בחדשות. זו הייתה שעת לילה מאוחרת. ד"ר אהרונסון הייתה בכוננות בבית החולים, והיא רצתה שאשאר לשמור על מוסי כשהוא ישן. "אני אשלם לך 60 שקל לשעה כתעריף לילה, מקובל?" בטח שמקובל. גם לא צריך להעסיק את הילד וגם אפשר לבהות בטלוויזיה ולקבל על זה כסף ועוד בתעריף של שעות נוספות. עופר חדד ויואב אבן חזרו על דברים שכבר נאמרו בכל המהדורות במהלך היום. בודאי שצפיתי, אני ועוד מאות אלפי ישראלים מבוהלים שפשוט לא יכולים בלי מנת חדשות המוזרקת ישר לווריד בתקופה שכזאת. אחד היתרונות של שירות בגלי צה"ל הוא שאתה מקבל משקפי קסם סודיים להבנת המנגנון הנסתר של משדרים טלוויזיוניים. אין דבר שהמגישים והכתבים שונאים יותר ממשיכת הזמן הבלתי נגמרת הזאת שמצופה מהם. משדר הבחירות הוא דוגמה טובה נוספת למקרה כזה. כל מה שניתן לומר – כבר נאמר עשרות פעמים, ויונית לא יכולה להפסיק לספור את הדקות לפרסום תוצאות המדגם. בסוף הכתבים רוצים להעניק לצופים חדשות ולא פטפטת, אבל הציבור רוצה פטפטת, והלקוח תמיד צודק. בקורס הכתבים של גלי צה"ל פגשנו את אליל הסקופים, רביב דרוקר. מרבית השיעור ניקרתי (לא אשמתי, היינו ימים על גבי ימים בחדר סגור וצפוף אחרי  ארבע –חמש שעות שינה בלילה), אבל אני זוכר שתי נקודות מרכזיות מהשיחה עם רביב:

  1. לא משתלם להיות עיתונאי. זה היה אולי המשפט הראשון שיצא לו מהפה, והוא השאיר אותנו קצת בהלם. רביב ממש הפציר בנו לעזוב את המקצוע אחרי השחרור מגל"צ, ואמר שבדיעבד הוא היה הולך ללמוד רפואה או משהו כזה. 2. במלחמת לבנון השנייה הוא הוקפץ לסקר נפילה של טיל בשטח פתוח. כל השידור קהל הצופים ליווה את הנסיעה שלו לאותו השטח, כשאסור היה לו להסגיר את מיקום הנפילה מחשש שהחיזבאללה יאזינו וידייקו את ירי הטילים. משדר של שעתיים הסתכם בעשרה משפטים לכל היותר, שעליהם חזר ללא הפסקה. ביום למחרת גילה דרוקר שלאותו משדר היה הרייטינג הגבוה ביותר שאליו הוא אי פעם הגיע בקריירת העיתונות המפוארת שלו. נראה לי שבאותה נקודה הוא התחיל להתייאש מהמקצוע, מה שמסביר יותר טוב את ההפצרה שלו לברוח מהתחום. מה שכן, חשוב לזכור שאם יש משהו שאנשי טלוויזיה מומחים בו – זה היכולת להגיד כלום בכל כך הרבה מילים. בתקופה שבה המשק חצי מושבת, עבודה בטלוויזיה היא בטח עבודה יותר טובה מלהיות שליח או קופאי בסופר. בסוף המיתון יגיע גם לטלוויזיה. חצי מהחברות במשק הפסיקו להשקיע בפרסומות, וכל מה שנשאר לראות בין פטפטת אחת לשנייה זה את מושיק רוט אוכל יוגורט וקלוז אפ על מוצרי ניקיון. הפרסומות היחידות שנשארו – ואני לא מבין למה – הן הפרסומות לרכבים חדשים. מי המנוול שמסריח מכסף גם בתקופה שהמשק כולו במיתון, ושאומר לעצמו: "יאללה, בואו נרגיע את הפאניקה עם איזה ג'יפ suv חדש במאה וחמישים אלף שקל." עובדה. כנראה אם מפרסמים, יש לקוחות.

ליד עופר חדד ויואב לרר ישב גל חן על תקן הכתב הכלכלי. אני וגל חן מאותו שנתון בגל"צ. הוא נהיה כתב אקטואליה בפריים טיים של קשת, ואני יושב בסלון של משפחת אהרונסון עם כוס סודה פטל ובוהה בחדשות. העיניים של גל נראו עייפות, והחליפה שהמלבישה בחרה לו הייתה קצת גדולה למידותיו, על אף שברוך השם לבחור יש כתפיים חסונות. עלם יפה הגל חן הזה. עיניים ירוקות, עור שזוף, מבנה גוף רחב אך חטוב ובלורית שחורה. עוד שלוש ארבע שנים יתחתן עם מאיה ראכלין (גם היא גל"צניקית מוכשרת שעברה לטלוויזיה), יתקדם במשרות ההגשה ואם לא – בטח יחתוך לעולם ההייטק. יש לו את הראש האנליטי גם לדברים האלה. מה אין לגל חן הזה? תמיד קינאתי בבחורים כמו גל חן. יפים בלי מאמץ מיוחד ובעלי חשיבה מתמטית חריפה. כאלה שנראה שהעולם לא מתרגש עליהם בעוצמות גדולות מדי. הם שמים את כולם בכיס הקטן שלהם וחיים בפרופורציות הנכונות. מה לנו, אנשי הרוח בעלי הנטייה המובנת להשמנה ולהתקפי חרדה, יש להציע לעולם יותר מלגל חנים שבו? אם האנושות תצטמצם אחרי מגפת הקורונה, פשוט תדאגו לשכפל בציבור אנשים כמו גל חן, והכלכלה תשגשג ויהיה שלום עולמי.
כוס הסודה כמעט התרוקנה, אז קמתי כדי למלא לי אחת חדשה. תכלס, מה יש לי לקנא בגל חן? ששים ש"ח תעריף לילה, סתלבט לֵילי מול הטלוויזיה וסודה פטל חופשי. עקרונית הדיאטה החדשה שלקחתי על עצמי לא בדיוק מאפשרת לי את הסודה פטל בשעות האלה, אבל פאק איט. העולם קורס, וזה בסך הכול עשר טיפות רכז פטל גג. יש דברים שהם יותר חזקים מכוחות הנפש של הבן אדם, ואצלי זה סודה פטל. נעמדתי עפוץ מול השיש ופתאום בזווית העין ראיתי את מוסי עומד מבויש בפיג'מה. ניגשתי אליו:
"כמה זמן אתה כבר עומד פה?"

"לא יודע. כמה דקות."

"למה לא אמרת כלום?"

"לא רציתי להפריע."

"אתה יודע שזה התפקיד שלי, כן? 'שתפריע' לי. מה קרה?"

"לא יודע, סתם לא נרדם."

אני מת לגמול אותו מההקדמה הקבועה של ה"לא יודע." בטח שאתה יודע! על מה אתה מרגיש צורך להתנצל כל הזמן? התיישבנו על הספה והכנתי לשנינו כוס תה. הוא נראה לי קצת מבוהל.

"היה לך חלום רע?"

"לא. אני פשוט לא מצליח להירדם."

כשמוסי משקר, הוא לא מסתכל ישר בעיניים. הוא מגניב מבט הצידה וטון הדיבור שלו קצת עולה. פעמיים בדקתי שהוא נרדם לגמרי לפני שהגברתי את הטלוויזיה כדי לוודא שאני לא מפריע לו להירדם. בהתחלה חששתי שהווליום מהחדשות העיר אותו, אבל לרוב הוא ישן כמו בול עץ, הילד הזה, ונראה לי שבאמת היה לו חלום רע.

"זה בסדר לפחד, אתה יודע? זו תקופה הזויה לגמרי. אנשים נדבקים, אמא שלך נמצאת בבית החולים כל הזמן, באיטליה יש כבר כמה מאות מתים. אם לא היית מפחד, הייתי חושב שמשהו לא בסדר." במחשבה שנייה, אולי לא היה נכון לחזור בפניו על כמה אמיתות באמת מפחידות. עוד פליטת פה מיותרת ביחסים הקצרים שלי ושל מוסי.

"אתה מפחד?"
הוא ענה לי בשאלה, והפעם הישיר לי מבט לעיניים. וואלה, אני לא כל כך מפחד. אני בן עשרים ואחת, עוד לא התחלתי תואר, אני גר אצל ההורים, אני לא בשום קבוצת סיכון, ולמרות שמחלות רקע יש לי בשפע, ברוך השם, הן לא כאלה שרלוונטיות למחלת הקורונה. אז לא, אני בהחלט לא מפחד. באותה נשימה אני גם על 75 מיליגרם לוסטרל ו2.5 מיליגרם זיפרקסה, ככה שנראה לי שלפחד זו אופציה קצת פחות סבירה אצלי מאשר אצל האדם הממוצע. ד"ר גיא, האלכימאי הפרטי שלי, השקיע מלאכת מחשבת בהנדוס רגשותיי, ועל הדרך נטע בי את התחושה שאם האנושות הצליחה לשלוט במצוקות הלב, היא בטח תמצא תרופה לקורונה הארורה הזאת. אז בטח ובטח שאני לא מפחד. למוסי נתתי תשובה יותר דיפלומטית.

"אני לא כל כך מפחד, אבל יש לי את הסיבות שלי. מה שכן נראה לי, שאם הייתי בגילך במצב הזה, בדוק הייתי מפחד."

הוא שתק. אני לא יודע אם התשובה ריצתה אותו, אבל כשהצעתי לו תה, הוא השיב בחיוב, וככה נתקענו שנינו עם ספלי תה ופופקורן מול הטלוויזיה.

"אתה יודע מה באמת מפחיד?" שאלתי בחיוך.

"מה?"

"עוד מעט משדרים הופעה חיה של קרן פלס, וזה, מוסי, באמת מפחיד נורא."

הוא צחק. מזל שתמיד יש לי בדיחות "קרן פלס" בשרוול כדי להקליל קצת את האווירה.

החדשות הסתיימו, וקרן התחילה לשיר. חייכנו זה אל זה וכיביתי את הטלוויזיה. בחוץ החל לרדת גשף שוטף.

"מעניין אם אמא בסדר," הוא לחש בזמן ששנינו התכרבלנו מתחת לשמיכת הפרווה על הספה בסלון.

"ברור שהיא בסדר. אמא שלך שאקלית רצינית, מוסי! נראה לי שהקורונה תפחד להדביק אותה." הוא לא צחק מהבדיחה הזאת, ונראה באמת מוטרד. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, ורציתי שהילד קצת יחייך. "אתה יודע שהאנושות עברה המון מגפות וששרדנו בסוף את כולן?"

"כן. היה הדֶבֶר והאבעבועות השחורות והשפעת הספרדית." ילד חכם. חצי מהילדים בכיתה שלו היו רק צוחקים ונגעלים בילדותיות מהמונח "אבעבועות שחורות."

"ועל מחלת העיטושים המסתורית, שתקפה את סנט פטרסבורג, שמעת?"

"לא, על זה לא שמעתי. מתי זה קרה?"

"עקרונית לפני יותר ממאה שנה. איזה עשר שנים לפני שהתפרצה השפעת הספרדית. "

"בסנט פטרסבורג?"

"כן, ברוסיה בתקופה של שלטון הצאר."

העיניים של מוסי התרחבו, והוא הסתכל עליי בהשתאות. בהיסטוריה העולמית הוא התעניין מאוד.

"זה קרה באמת, כל הסיפור הזה?"

"אם זה קרה באמת אני לא יודע, זו מעשייה קצת גוגולית (gogolit), אבל יש מצב שזה סיפור אמיתי."

"מה זה 'גוגולית?' התכוונת לגוגלית (googleit)?"

"לא, לא, התכוונתי לגוגולית. על גוגול, הסופר הרוסי, שמעת?"

"לא, לא מכיר."

ולמה שיכיר באמת? אם לחרובי ולליאור שטרנברג לא הייתה חיבה מוזרה לספרות רוסית, יש מצב גדול שגם אני לא הייתי מכיר.

"הוא סופר רוסי מצחיק כזה. כתב סיפורים הזויים, סאטיריים טיפה, אהב הרבה אַפִּים."

"אפים?"

"כן, לא יודע. הייתה לו חיבה מוזרה לאפים משום מה. זה באמת איבר קצת מצחיק, לא?"

"מה מצחיק באף?" הוא שאל, ואני בתגובה שלחתי שתי אצבעות מהירות ומעכתי את שתי הנחיריים שלו תוך הצמדתן זו לזו. שנינו צחקנו.

"די, די, תפסיק עם זה. הבנתי, הבנתי. זה גם מגעיל וגם אסור לגעת בפנים של מישהו אחר."

"אתה רואה שאף יכול להיות מצחיק? תחשוב על זה. הוא מתחיל מוצק ואז נהיה קצת נוזלי, יש בו מלא נזלת והוא תקוע לך כמו איזה עמוד באמצע הפנים. בכל מקרה, הסיפור הזה שאני לא יודע אם הוא אמיתי או לא, התרחש ברוסיה איזה חמישים שנה אחרי שגוגול נפטר, וגם הוא, כמו הרבה סיפורים של גוגול, עוסק באפים."

"איך הוא מתחיל?"

"עקרונית זה על פיזנוביץ' פיזנובץ.'"

"פיזנוביץ' פיזנובץ'?"

"כן, כן, פינוביץ' פיזנובץ'. כאלה היו הרוסים פעם. השם הפרטי דומה שתי טיפות מים לשם המשפחה, ויש הרבה צ' ופ'. הכול סמטוחה אחת שלמה. אם אתה רוצה לקלוט משהו, אני צריך שתהיה מרוכז ותעקוב אחריי."

הוא הנהן בראשו ושוב פקח לרווחה את שתי העיניים.

"פיזנוביץ' פיזנובץ' היה אחד הפקידים הבכירים ביותר במשרד המשפטים בשלהי רוסיה הצארית. כיאה לתקופה, משרד המשפטים עסק בעיקר בעדכון נהלים ובפיקוח על החלטות בתי המשפט בנוגע לעונשים שנגזרו על עבריינים שונים. המחלקה שפיזנוביץ' פיזנובץ' היה מבכיריה, עסקה בעבירות בדרגה בינונית:  שוד מזוין, תקיפה אלימה שלא הבשילה לכדי מעשה רצח ומעילת כספים במגזר הציבורי. על כן היא נקראה 'המחלקה לפשעים ולעבירות בדרגה בינונית.' מחלקתו של פיזנוביץ' פיזנובץ' לא עסקה בשום אופן בעבירות חמורות כגון רצח, ביזה אלימה, אונס, או מרידה ואנרכיזם כנגד שלטון הצאר. עבירות חמורות אלה היו שייכות באופן בלעדי ומובהק למחלקה הבכירה של משרד המשפטים – 'המחלקה לעבירות ופשעים בדרגה חמורה.'  שאיפתו המקצועית הגדולה ביותר של פיזנוביץ' פיזנובץ' הייתה לעבור מ'המחלקה לפשעים ולעבירות בדרגה בינוניות' ל'מחלקה לעבירות ולפשעים בדרגה חמורה.' לא שררה וכבוד עניינו את פיזנוביץ' פיזנובץ', ממש לא. פיזנוביץ' פיזנובץ' היה טכנוקרט, אשף בניסוח חוקים ומומחה בפיקוח על מתן ענישה. הוא היה משוכנע שכישוריו האינטלקטואליים יוכלו לשרת את הצאר במחלקות הבכירות של משרד המשפטים וביניהן 'המחלקה לעבירות ולפשעים בדרגה חמורה.' פיזנוביץ' פיזנובץ' כתב אין ספור מכתבים ארוכים ומנומקים לממונים עליו, שבהם טען כי עליו לעבור למחלקות העוסקות בעניינים מורכבים יותר מענייני המחלקה שבה עבד. אך לדאבונו, שוב ושוב הוא נענה בשלילה."

"אבל איך זה קשור לאפים ולעיטושים?"

"חכה, אנחנו נגיע לזה. קודם צריך להבין את הרקע הפסיכולוגי של פיזנוביץ' פיזנובץ'. הוא נולד למשפחה משכילה מהמעמד הבורגני, אך איש ממשפחתו המורחבת לא היה בעל קשרי דם לחצר האצולה הרוסית. אביו, עליו השלום, היה אחד הרופאים המוכרים ביותר בסנט פטרסבורג – מומחה לרפואת עיניים. למרות שאיפות הלב המוצהרות של האב, פיזנוביץ' פיזנובץ' בחר שלא לרכוש את מקצוע הרפואה היוקרתי אלא ללכת וללמוד משפטים."

"גם אמא שלי רוצה שאני אהיה רופא."

"כן? היא אמרה לך את זה?"

"לא בדיוק, אבל כשהיא שאלה אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, ואמרתי לה שאולי דיפלומט, היא שאלה אותי: 'למה לא רופא?' ואמרה שיש המון סוגים של רופאים, ושזה מקצוע מאוד מעניין וחשוב."

"קודם כל, אתה עדיין צעיר, ואתה עוד תשנה את דעתך אלף פעם," עודדתי אותו. רק אחר כך נפל לי האסימון שזהו משפט שאבא שלי תמיד היה אומר לי, משפט שלא סבלתי לשמוע כילד קטן. "דבר שני, רפואה זה מקצוע באמת חשוב ומעניין, ותראה, הוא גם מאוד חיוני ומביא הכנסה קבועה. מצד שני, ההורים שלנו חושבים שהם רוצים את מה שטוב בשבילנו, אבל בעצם הם רוצים את מה שטוב בשבילם. אבל עליך אני סומך בעיניים עצומות, מוסי. אתה לא פראייר, ואתה בטח תמצא לעצמך משהו שווה."

לא יודע אם דיברתי למוסי או שדיברתי בכלל לעצמי. כל מגפת הקורונה הזאת העלתה מחדש בבית משפחת לוסין את הוויכוחים על נטיות הלב האומנותיות של הבן הבכור (להלן אני), ועל הרצון שלי לעסוק ביצירה ובכתיבה. אבא שלי תמיד חלם שאהיה עובד במגזר הציבורי בדיוק כמוהו: "צריך להסתכל על התנאים הגלובליים ולא רק על המשכורת," ולא משנה כמה פעמים דיברנו על הנושא, בכל פעם מחדש אבא התחלחל כששמע על תוכנית החומש העדכנית שלי, שכוללת עיסוק ביצירה. נראה לי שיש לו איזה משאלת לב כמוסה, שבוקר אחד אני אתעורר, אהפוך את עורי וארשם ללימודי פכ"מ בעברית (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה), בשאיפה להפוך לפקיד חיוני במגזר הציבורי. לכן הוא דואג לשאול אותי כל חמש דקות אם חשבתי כבר על העתיד, זאת למרות שנתתי לו אותה תשובה כבר אלף פעם, פשוט זאת התשובה שהוא לא מוכן לשמוע.

"אז גם פיזנוביץ' פיזנובץ' כמונו לא רצה ללכת בעקבות אביו והחליט ללמוד משפטים. כאן חשוב לציין שלפיזנוביץ' פיזנובץ' היה זיכרון פנומנאלי. בגיל שלוש הוא למד לקרוא באופן שוטף, ובגיל שמונה  זכר בעל פה פרקים שלמים מהברית החדשה. כבר בשנתו השנייה באוניברסיטה טרח לשנן את כל פסקי הדין שניתנו באותה שנה על עבירות גניבה חמורות. הזיכרון הפנומנאלי שלו יחד עם שקדנותו הנדירה הובילו אותו כעשר שנים בלבד לאחר הכניסה למשרד המשפטים לתפקיד סגן מנהל 'המחלקה לפשעים ולעבירות בדרגה בינונית.'
חמש עשרה שנים פיזנוביץ' פיזנובץ' מילא את התפקיד ביעילות ובמסירות אין סופיות, כשבמהלך כל התקופה  לקח שבעה ימי חופשה בלבד, שניים מהם לרגל חתונות שתי אחיותיו הצעירות. העובדים החדשים שעברו תחת ניהולו של פיזנוביץ' פיזנובץ', התפלאו על כך שפיזנוביץ' מעולם לא קודם להיות מנהל 'המחלקה לפשעים ולעבירות בדרגה בינוניות,' או לכל הפחות, לא קיבל את תפקיד סגן המנהל של מחלקה בכירה יותר. מהר מאוד העובדים למדו שלמרות הכישורים האינטלקטואליים היוצאים מן הכלל והשקדנות האין סופית, חסרו לפיזנוביץ' פיזנובץ' כישורים חשובים אחרים. חסרו לו הגינונים המורכבים של עבודה במשרד ממשלתי בתקופת הצאר, גינונים שהיום נקראים 'כישורי פוליטיקה ארגונית.'
פיזנוביץ' פיזנובץ' נהג להגיד 'בוקר טוב' ו'צהריים טובים' ו'בתיאבון' וגם 'לבריאות,' אך ההבנה החברתית העמוקה שנדרשה כדי להגיע לדרגים הבכירים של משרד המשפטים פשוט לא הייתה חלק מסט כישוריו. עובדים רשלניים ממנו זכרו את ימי ההולדת של השר הממונה ושל ראשי המחלקות. הם הקפידו להגיע לחתונות ולאירועים חברתיים ודאגו להחמיא לבוס התורן על החלטות מנהליות חדשות או אפילו על לבוש חדש. השנים חלפו, עובדים חדשים הגיעו, מנהלים קודמו, פרשו והתחלפו, ופיזנוביץ' פיזנובץ' נשאר באותו הכיסא שאליו הגיע עשר שנים בדיוק לאחר שנכנס לראשונה למשרד המשפטים בשלהי תקופת שלטונו של הצאר הרוסי. פיזנוביץ' פיזנובץ' המשיך לשאת את התואר 'סגן מנהל המחלקה לפשעים ולעבירות בדרגה בינונית,' וליבו התמלא זעם ומרירות. עובדים חסרי כישרון זכו להתקדם על חשבונו רק בגלל חנופה זאת או אחרת או בעקבות קשרים שרקמו באירועים חברתיים. פיזנוביץ' פיזנובץ' היה הולך במסדרונות במבט מושפל, בשעה שמנהל בכיר, שבעבר עבד תחתיו, הסתכל עליו בבוז פטרוני. הכעס שהצטבר בליבו של פיזנוביץ' פיזנובץ' גבר עם השנים, והוא רק החריף את היעדר כישוריו החברתיים והפוליטיים. יותר לא טרח להגיע למסיבות המועטות שאליהן הוזמן כפקיד בדרגה בינונית, וככל שמיעט להגיע- כך גם מיעטו ההזמנות לבוא.

גם חייו האישיים של פיזנוביץ' פיזנובץ' לא היו מלאי דבש. למרות ייחוסו היחסי וחרף כישרונותיו האינטלקטואליים הרבים ועבודתו המכובדת דיה, מעולם לא הצליח בגזרת האהבה והנישואין. פיזנוביץ' פיזנובץ' יכול היה להפוך החלטה של השר בכבודו ובעצמו בהצגת סדרת טיעונים מנומקת לעילא, אך הוא נאלם דום כשפגש באישה יפה ממעמד מיוחס. כשרק היה עובד צעיר ב'מחלקה לפשעים ועבירות בדרגה בינונית', חשבו כולם שעוד כמה שנים, כשהביישנות תחלוף ואיתה גם ייתמתן הלחץ בעבודה, ימצא פיזנוביץ' נחת ונחלה. השנים חלפו, שתי אחיותיו הצעירות נישאו מזמן לבעלים צעירים ויפים, הולידו ילדים ועזבו את קן המשפחה, ופיזנוביץ' פיזנובץ' נשאר לגור בקומת הגג העליונה בדירה המרווחת של אימו באחת הסמטאות הצדדיות של סנט פטרסבורג. אישה לא קלה הייתה גברת פיזנוביץ'. פיזנוביץ' האב בדומה לפיזנוביץ' הבן לא ניחן בקסם רב ובכישורים בקרב נשים. מספרים שגברת פיזנביץ' היא זו שארבה לו בספריית האקדמיה לרפואה, ובעקשנות מנומסת גרמה לו לחזר אחריה ולשים על אצבעה טבעת נישואין. ילדותו של פיזנוביץ' הבן התנהלה בצל החיים עם פיזנוביץ' האם. פיזנוביץ' האב עבד שעות נוספות בקליניקה לרפואת עיניים בזמן שאשתו שלטה ביד רמה בכל המתרחש בביתם. לימודיו של הבן הבכור היו הראשונים בסדר העדיפויות המשפחתי של משפחת פיזנוביץ'. מאחר ופיזנוביץ' הבן היה גם הבכור וגם הבן היחיד במשפחה, רב תשומת הלב הופנתה להישגיו הלימודיים. חוכמתו הרבה וכישרונו האינטלקטואלי לא ריצו את הוריו חמורי הסבר, והם לחצו עליו שיקדיש שעות נוספות ללמידה. בזמן שילדים אחרים בילו בחצר וכשאחיותיו השתעשעו במשחק בשלג, פיזנוביץ' פיזנובץ' למד לטינית, יוונית ומתמטיקה גבוהה בנוסף ללימודיו הרגילים. ייתכן שהמשמעת האינטלקטואלית שדרשו ההורים מבנם הבכור הייתה מיטיבה עימו יותר לו היה לומד את מקצוע הרפואה ולא נהפך לסגן מנהל 'המחלקה לפשעים ועבירות בדרגה בינונית' במשרד המשפטים. שם נדרשו ביתר שאת גם כישורים חברתיים, שאותם לא הצליח לרכוש בילדותו. הנחמה היחידה בחייו הבוגרים של פיזנוביץ' פיזנובץ' הייתה הקשר האוהב וההדוק עם אימו היקרה. גם כשעבר את שנות הארבעים  לחייו, הייתה אימו ניגשת למיטתו מדי לילה, מלטפת אותו על לחייו ונושקת לו נשיקת לילה טוב. ייתכן שבמהלך השנים פיזנוביץ' פיזנובץ' כלל לא רצה לשאת אישה, כי את ליבו מילאה רק אישה אחת – גברת פיזנוביץ', אימו האהובה."

נשמתי נשימה עמוקה, ועמדתי להתחיל את החלק השני בסיפור המפותל על פיזנוביץ' פיזנובץ', אבל פתאום ראיתי שמוסי נרדם. הוא היה מכוסה בשמיכה, וראשו נשמט על כרית הספה הגדולה. כאן התעוררה בי ההתלבטות הקבועה שעולה כשילד צעיר נרדם על הספה בסלון. מה לעזאזל עושים במצב כזה? שלוש אפשרויות עמדו לנגד עיניי: אפשרות ראשונה, (להלן אפשרות 1), היא להשאיר אותו כפי שהוא. אנחנו ממילא בסוג של חופש גדול. הילד ישן כמו בול עץ, וחוץ מצוואר תפוס לא יכול להיגרם לו שום נזק מכך שהוא יישאר לישון על הספה. הבעיה היא 'שלא ייגרם שום נזק' זו דעתי הצנועה והבלתי אחראית בלבד, ובטח לא דעתה של ד"ר אהרונסון. ד"ר אהרונסון מאוד, אבל מאוד לא תשמח להגיע בבוקר אחרי משמרת לילה ולגלות את מוסי נוחר על הספה בסלון. האפשרות השנייה, (להלן אפשרות 2,) היא להרים אותו בשתי הידיים לעבר המיטה הנחשפת. זוהי האפשרות המועדפת על אבות צעירים, שאוהבים להרים את הילד על הידיים גם כאקט של קרבה אנושית וגם כדי להראות לאם הצעירה שהם עדיין לא פראיירים, ושלמרות כרס הבירה, הם איתנים כמעט כמו שהיו כשהכירו את האם לראשונה. הבעיה עם אותם אבות צעירים היא שגודל הכרס עולה ביחס ישר לגילו של הילד, על כן בדיוק בגיל של מוסי – תשע – עשר, אותם אבות כבר לא כל כך צעירים, מוותרים לרוב על פרקטיקת הנשיאה למיטה. אני עדיין גבר צעיר, ולמרות כל התעופה העצמית שלי נראה לי שאוכל להתמודד עם המשקל של מוסי, על אף שאין אף אישה להשוויץ בפניה בכישורים הספורטיביים המינימאליים שלי. זוהי האופציה המועדפת עליי. הבעיה היא  שמעולם לא הצטיינתי בשיווי משקל, וביסודי היו חברים שכינו אותי 'אהוד חליקה,' כי לא פספסתי הזדמנות למעוד בקולוסאליות על כל רצפה שהיא. הדבר האחרון שהייתי צריך הוא שבאמצע הנשיאה אני אמעד, אחליק על הגב, אפצע וחמור מכך – הראש של מוסי ייפתח, וגברת אהרונסון תדווח עליי למשטרה. במקרה שלי המשטרה עוד עלולה להמשיך בחקירתה ולגלות את כל השטויות שפלטתי ליד מוסי הקטן, ובכלל לסבך אותי בצרות. לצערי, נשארנו עם האופציה השלישית והפחות אטרקטיבית בעיניי, (להלן אופציה 3), והיא להעיר בנגיעות עדינות את הילד, לבשר לו שהוא נרדם ושעם מאמץ מוטורי קטן הוא בקלות יהיה במיטה ויחזור לארץ החלומות.

"מוסי, מוסי, תתעורר! נרדמת."

"מה, כבר בוקר?"

"לא, איזה בוקר, כאילו קצת בוקר, 2.00 לפנות בוקר ואתה נרדמת על הספה. לא רציתי שתישן ככה כל הלילה אז הערתי אותך. יאללה, קום, בוא, הולכים לישון."

"אבל מה עם פיזנוביץ' פיזנובץ'?"

"מה איתו? נרדמת, זה מה איתו. אתה מת מעייפות. עזוב, נמשיך את הסיפור בפעם אחרת."

"לא, זה דווקא היה מעניין, אתה פשוט קצת מאריך בדברים."

לא אהבתי שמוסי אמר לי שאני מאריך. זה הסיפור וככה הוא מסופר.

"נו, אני רוצה שתגיע למגפת העיטושים."

"אם אתה רוצה לשמוע, תשמע הכול. אין עוד הרבה, אבל יש כמה דברים בדרך."

"בסדר, אבל תקצר כמה שאתה יכול."

נשכתי שפתיים. רציתי גם לספר קצת על אחותו של פיזנוביץ' פיזנובץ', ורדלבקה פיזנובץ'. בעיניי, הסיפור לא היה שלם בלי הקטע על עוגת התפוז המסוכרת שהכינה ורדלבקה לאחיה, אבל מוסי ביקש שאקצר, אז החלטתי לוותר על החלק הזה.

"כל הדברים שסיפרתי עד כה על פיזנוביץ' פיזנובץ' הם רק הקדמה לסיפור הבלתי רגיל שקרה לו, ובעצם לא קרה רק לפיזנוביץ' פיזנובץ' אלא לכל סנט פטרסבורג; האירוע הידוע גם כ'ליל ההתעטשויות הגדול.' ראשית, עליי להקדים בכל זאת ולספר בקצרה משהו נוסף שטרם סיפרתי על פיזנוביץ' פיזנובץ', והוא יחסו לגוף האנושי בכלל ולגופו הפרטי בפרט, ובאופן ספציפי ביותר – לאפו. גזרתו של פיזנוביץ' פיזנובץ' הייתה חשובה לו מאוד. פיזנוביץ' האֵם תמיד נראתה בגזרה מדוקדקת לעילא ולעילא, וחינכה את ילדיה בדבר חשיבות ההקפדה על המראה הדקיק. פיזנוביץ' פיזנובץ' סלד עד עמקי נשמתו מאנשים שמנים, עד שהיה נוטש פגישות רומנטיות בתחילתן אם הנשים שסידרו לו מכריו היו מלאות מכפי שהובטח לו. כל חייו הוא הקדיש את מאמציו לעבודתו במשרד המשפטים ולשמירה על אורח חיים בריא וספורטיבי. פיזנוביץ' פיזנובץ' היה קם בכל בוקר בשעה 5.00 בדיוק ומקדיש שעה שלמה לתרגילי כוח ולמתיחות.

ואם לא דיי בזאת, פיזנוביץ' פיזנובץ' שמר בקפדנות יתרה על תזונתו. הוא נהג לחליף דיאטות באופן תדיר ולהטיל על עצמו צומות ואיסורים שונים ומשונים. באחת הפעמים נקט בדיאטת סלק מחמירה. חודש שלם נראה אוכל רק מאכלי סלק שונים ומשונים. השמועות מספרות שהפסיק את הדיאטה רק לאחר שעיגולים סגולים החלו להופיע על בטנו, ומרוב בהלה חדל לאכול סלק במשך שנה שלמה. (חשוב לי להבהיר שזוהי שמועה בלתי מבוססת, כמו השמועות הרבות שאפיינו את המעמד הבינוני בשלהי תקופת רוסיה הצארית ושצריך לקחת אותה בעירבון מוגבל). הדבר היחיד במראהו שהרגיז את פיזנוביץ' פיזנביץ' והרתיח את דמו היה אפו הגדול. לגנטיקה של משפחת פיזנוביץ' היו מעלות רבות, אולם חסרונה הגדול ביותר של הגנטיקה המשפחתית (אם תשאלו את פיזנוביץ' הבן) – היה אפם המגושם והגדול של בני המשפחה. כל הנוגעים בדבר, מאנשי משק הבית ועד לעובדי ה'מחלקה לפשעים ועבירות בדרגה בינונית' ידעו שאין להעיר לפיזנוביץ' פיזנובץ' כל הערה על אף בכלל או על אפו בפרט. יתר על כן, היה רצוי גם שלא להתעטש בקרבתו. 'נישמו מהפה' הייתה פיזנוביץ' האם מורה לעובדי משק הבית, 'גם כך זה יותר מנומס.'

חיים שלמים עבר פיזנוביץ' פיזנובץ' מבלי שהמילה 'אף' הוזכרה על ידו. בעבודה הכירו כולם את רגישותו, וגם חבריו המועטים הקפידו לשמור על כבודו ולא הזכירו בקרבתו דבר הנוגע לחוטם. פיזנוביץ' פיזנובץ' יכול היה למות מבלי שירגיש את החוטם הנמצא על פניו, לולא התקרית הנוראה במשרדו של איגור מורצ'נקו."

עצרתי לרגע את מלאכת הסיפור כדי לתת מבט בוחן במוסי. האבחנה הקלינית שלי הייתה שהוא עדיין איתנו. עיניו החלו להיעצם, אבל נראה שהסיפור עניין אותו, והוא אפילו חייך מפעם לפעם.

"בניגוד לגיבורים אחרים בסיפור, על איגור מורצ'נקו אין מה להכביר במילים. בקצרה נספר שהשתייך ברמה כזאת או אחרת לאצולה הרוסית. להבנתי, בת דודתה של אמו הייתה אחייניתה מדרגה שנייה של הדוכסית, שהיא בעצם סבתו של הצאר. לעולם המשפטים התגלגל במקרה. את בית הספר הגבוה ללימודי משפט סיים על חודן של שתי נקודות במבחן המסכם, ובעזרת קשרי דם ופרוטקציות התגלגל למשרד המשפטים של הצאר. ייחוסו המשפחתי סידר לו כניסה למחלקות הבכירות ביותר במשרד ולאחר שולדמירקו אוסטרקו, הממונה הקבוע על 'המחלקה לפשעים ועבירות בדרגה בינונית' ומנהלו הישיר של מיודענו פיזנוביץ', חלה באבעבועות רוח, נקרא דווקא איגור מורצ'נקו למשימה ולא הסגן הכל יכול, פיזנוביץ' פיזנובץ'.  (הסיפור על מחלתו של ולדמירקו אוסטרקו מעניין מאוד. הוא מגיע עד לביתו של הצאר בכבודו ובעצמו וכולל מפגש אימתני עם מכשפה קווקזית ועם שלושה גמדים למחצה. מפאת קוצר הזמן ועייפותו של מוסי אחסוך אותו בשלב זה). ראיתי שמוסי מעט מבולבל אך מתבייש לשאול אותי שאלות הבהרה, לכן יצאתי לרגע מהסיפור והבהרתי: "הבוס של פיזנוביץ' פיזנובץ' חלה. במקום שהוא יחליף אותו, הביאו מישהו אחר. המישהו הזה הוא איגור מורצ'נקו, מובן?"

מוסי הנהן והראה סימני חיים, אז יכולתי להמשיך בנחת.

"עלבונות רבים ספג פיזנוביץ' פיזנובץ' ממנהלי המשרד לאורך השנים, אך זה היה העלבון הצורם ביותר. חמש עשרה שנים מילא בנאמנות את תפקיד סגן מנהל ה'מחלקה לפשעים ולעבירות בדרגה בינונית,' חמש עשרה שנים ארוכות, שבהן התחלפו שלושה מנהלים מבלי שהוא עצמו זכה לקידום המיוחל. עכשיו, כשמנהלו הישיר חולה, אדם אחר נקרא לדגל ולא הוא, ועוד מי? פלגמט חסר כישורים שרק בגלל קשרי דם מסואבים למשפחת הצאר התקבל לתפקיד? איגור מורצ'נקו? איזה עלבון. פיזנוביץ' פיזנובץ' שקל להתפטר. ממילא נשארו לו שבע שנים בודדות עד לפנסיה, והכסף שחסך במהלך השנים יחד עם ירושת האב, יכלו להספיק לו להתקיים בנחת גם ללא המשך העבודה במשרד. פיזנוביץ' פיזנובץ' באמת חשב כבר על פרישה מוקדמת, אולם מיד נתקף בהלה. העבודה במשרד המשפטים הייתה כל חייו, הוא שקע בה מבוקר עד ערב והיא סיפקה לו אושר ומשמעות. מה היה לו מלבד העבודה במשרד המשפטים? אמא אוהבת – זה נכון, אבל גם לה לא נותרו הרבה שנים לחיות, והמחשבה על מותה הקרב בכלל עורר בו חלחלה. פיזנוביץ' פיזנובץ' נאלץ לבלוע את העלבון הצורם ולהתייצב ביום שני ב8.00 בבוקר בשער ה'מחלקה לפשעים ועבירות בדרגה בינונית' בכובע לו הורגל בחמש עשרה השנים האחרונות, כובע סגן המנהל. כל זה יכול היה לעבור בשלום לולא מה שקרה שלוש שעות לאחר השעה 8.00 בישיבת העדכון הראשונה שכינס הבוס החדש, איגור מורצ'נקו. הישיבה המדוברת החלה ברגל ימין, והדובר הראשון היה, כמובן, פיזנוביץ' פיזנובץ'. מי אם לא הוא ייפתח את הישיבה? כל ענייני המחלקה נצרבו בזיכרונו המדופלם, ולא היה מנוסה ממנו בעניינים השונים שעל הפרק. פיזנוביץ' פיזנובץ' דיבר על שיעור גניבות הסוסים שעלה בחצי השנה החולפת ועל מספר מקרים מעניינים של מעילת כספים במשרד המלחמה המלכותי. בעודו מדבר, נכנס זבוב טורדני לחדר והחל לחוג סביב פניו. פיזנוביץ' פיזנובץ', שהאמין בנכונות מקצועית, סירב להיכנע לזבוב המרגיז ולמרות זמזומיו הטורדניים והמייגעים המשיך לסקור את האתגרים העומדים בפני המחלקה. לאחר כשבע דקות של דיבור תחת פעולתו המטרידה של הזבוב, החליט האחרון על פעולת נקם אלימה במיוחד. בתנועה מהירה נכנס לנחירו השמאלי של פיזנוביץ' פיזנובץ' ההמום. פניו החלו להתעוות, גופו החל לרעוד והנוכחים בחדר דאגו לשלומו. לאחר עשר שניות מבהילות במיוחד, נשם פיזנוביץ' פיזנובץ' נשימה עמוקה והתעטש עיטוש אדיר כפי שלא התעטש מימיו. הזבוב המסכן התעופף מאפו של פיזנביץ' פיזנובץ' אל קצה החדר ומשם חמק דרך החלון. הנוכחים בחדר לא ידעו איך להגיב. כולם הכירו את הרגישות של פיזנוביץ' פיזנובץ' לאפים בכלל ולאפו בפרט, וכולם ידעו שתמיד הקפיד שלא להתעטש בחברת אנשים. לאחר כמה רגעים של שתיקה מביכה התרווח בכיסאו איגור מורצ'נקו, המנהל הזמני החדש של 'המחלקה לפשעים ולעבירות בדרגה בינונית' ופרץ בצחוק מתגלגל. עד מהרה הצטרפו שאר הנוכחים לצחוקו של המנהל החדש, שסרב להירגע במשך דקות ארוכות. איגור מורצ'נקו האדים, קצף עלה מפיו וכיסה את שיניו. הוא צחק כפי שלא צחק מעולם. פיזנוביץ' פיזנובץ' המבויש וההמום יצא בסערה מהמשרד. עוברי האורח שראו אותו ביום ההוא, העידו שראו אדם שפגש שד. פיזנוביץ' פיזנובץ' הסתובב ברחובות סנט פטרסבורג כאחוז דיבוק. הוא רץ ממקום למקום, ידיו רעדו, נשימתו התקצרה ועיניו אימצו מבט של אדם מטורף. במשך שעות ארוכות פיזנוביץ' התרוצץ ברחובות סנט פטרסבורג ללא תוחלת וללא מטרה. הוא פשוט רץ. רץ בבהלה כאדם הבורח משד. רץ בתקווה שהאירוע הנורא שחווה יישכח ממחשבותיו ויעלם כלא היה. בשעת השקיעה מצא את עצמו פיזנוביץ' פיזנובץ' בקצה הגג של אחד הבניינים הגבוהים והמפוארים ביותר בסנט פטרסבורג. הוא לא זכר איך הגיע לשם ומדוע, אך הרחוב קרא לו כבתולת ים זדונית הקוראת למלחים בספינה רחוקה, והוא רצה דבר אחד בלבד: לקפוץ למטה. צחוק הגורל או יד המקרה זימנו לאותו המקום ובאותה השעה את הזבוב שנכנס באמצע היום לנחירו השמאלי ויצא משם בעיטוש גדול. רגע לפני שפיזנוביץ' פיזנובץ' שם קץ לחייו, הגיח הזבוב מול עיניו התוהות ותפס את מלוא תשומת הלב. פיזנוביץ' פיזנובץ' זנח את שאיפתו לקפוץ ובמקום זאת החל בניסיונות מטורפים לחבוט בזבוב המרושע ולהרוג אותו. במשך עשרים דקות ניסה ללא הועיל לחבוט בזבוב המסכן, עד שלבסוף נפל על ברכיו והחל לבכות. מאז פטירת אביו לא עלתה אפילו דמעה אחת בעיניו, לא משנה איזה עלבון או מכה הוא ספג. הפעם פיזנוביץ' פיזנובץ' בכה על המקרה הנורא שקרה לו, על שנים של התעלמות מופגנת מצד הממונים עליו, על האישה שלא נמצאת לצידו כדי שיוכל ליבב באוזניה ועל אימו המבוגרת שבוודאי תמות בשנים הקרובות.
השעות חלפו לאיטן, ורק לעת ערב הפסיק פיזנוביץ' פיזנובץ' לבכות. הוא התרומם והחל לצעוד בכבדות אל עבר הבית. הוא הגיע אל דלת הבית, צעד במעלה המדרגות לקומה האחרונה, נשכב במיטתו ונרדם. בבוקר המחרת קם פיזנוביץ' פיזנובץ' ללא חשק. הוא צעד בכבדות לקומה הראשונה אך לא הכניס דבר לפיו. אימו האהובה לא הרגישה שמשהו עובר על בנה הבכור, כי היא התרגלה לצומות השונים והמשונים שאהב להתנסות בהם. הוא צעד בכבדות למשרד המשפטים, פתח את הדלת וציפה לנורא מכול."

הרמתי עיניים לעבר מוסי. מובן שהוא נרדם. חבל. רציתי שישמע את הסוף על מגיפת העיטושים. זה אמנם היה סוף טוב, שגוגול בוודאי היה מסרב להעניק לגיבוריו, אבל זה סוף שרציתי להעניק  לפיזנוביץ' פיזנובץ' המסכן וגם למוסי, בטח בתקופה כזאת. הפעם ויתרתי על אופציה שלוש והלכתי באומץ על אופציה שתיים. שלחתי שתי ידיים ארוכות, הנחתי אותן מתחת לגבו של מוסי והרמתי אותו. הוא היה מעט כבד משציפיתי, אבל הדרך למיטה הייתה קצרה במיוחד. הנחתי אותו על המיטה ואפילו הרשיתי לעצמי לתת לו נשיקת לילה טוב במצח. לעזאזל הקורונה. מוסי גם ככה לא בקבוצת סיכון, ואמא תמיד אמרה לי שנשיקת לילה טוב שומרת על החלומות נעימים ושלווים.

הלכתי לסלון ובהיתי בתקרה. תהיתי מה גוגול היה כותב לו היה שומע על מגיפת הקורונה, ואיך היה מתייחס לנאומי הטישו של ראש הממשלה. מגיפה מסתורית משתוללת ברחבי העולם. צעירים מחוסנים מפניה. אלפי מתים באיטליה ובישראל. כבר לאורך שלוש מערכות בחירות ברציפות ואולי גם ברביעית בדרך, לא מסכימים מנהיגי הסיעות הגדולות על ממשלת חירום. בתי המשפט סגורים, הכנסת מושבתת למחצה, פארסה. אפילו גוגול לא היה מצליח לחשוב על סיפור מוצלח שכזה.

עצמתי עיניים וניסיתי להירדם על הספה. לא הצלחתי. ד"ר אהרונסון הציע שאישן במיטה שלה, אבל זה לא היה לי נעים. הרגשתי שהמיטה שייכת לה ולבעלה המת גם אחרי השיחה שהיא ואני ניהלנו לפני כמה ימים.

הטריק המוזר שעוזר לי להירדם, הוא לחשוב על תרגילי כדורסל, שאותם מבצעים שחקני N.B.A כמו לברון ודונצ'יץ'. דמיינתי את לברון יורד לפוסט וזורק בפייד אווי (סוג פופולארי של זריקה בה השחקן  קופץ אחורנית וזורק במקביל) את הכדור לסל. לא נרדמתי. מאז שהספורט הושבת, גם דמיונות הספורט שלי ארגנו לי שביתה איטלקית כאות מחאה. במקום זאת חשבתי על סוף הסיפור של פיזנוביץ' פיזנובץ'.

כשנכנס בשער המשרד, התממש הנורא מכל. קולות עיטוש חזקים נשמעו מכל עבר. פיזנוביץ' הניח שהשמועה על העיטוש הכביר התגלגלה ברחבי המשרד, ושכולם בוודאי רק ציפו לרגע שבו ייכנס מבעד לדלת, ואז הם יוכלו לבצע עיטושים מופגנים מול פניו. הוא גרר את שתי רגליו וטיפס לקומת 'המחלקה לפשעים ועבירות בדרגה בינונית.' כשנכנס בדלת נמשכו קולות העיטוש, אך כשהיטיב להסתכל, ראה שאנשי המשרד מתעטשים באמת. הוא התהלך ברחבי הקומה וגילה שכל עמיתיו לעבודה מתעטשים בלי הרף. חיוך קל עלה על פניו של פיזנוביץ' פיזנובץ'. עכשיו איש לא יוכל ללעוג לו יותר. מי יזכור את ההתעטשות היחידה של פיזנוביץ' פיזנובץ' לאחר גל התעטשויות אדיר שכזה? הוא נכנס למשרד וישב על הכיסא הרחב בחיוך מסופק. שעת הצהריים הגיעה. פיזנוביץ' פיזנביץ' יצא מהחדר וגילה לתדהמתו שהעיטושים נמשכים. כל עובדי הקומה ללא יוצא מן הכלל המשיכו להתעטש אחת לכמה שניות. פיזנוביץ' פיזנובץ' ההמום החל להסתובב בקומות המשרד האחרות וגילה שגם שם העובדים מתעטשים ללא הפסקה. הוא יצא בבהלה מהמשרד אל הרחוב הסואן, וגילה שגם שם העיטושים לא מפסיקים. בכל מקום שבו הלך ברחובותיה היפים של סנט פטרסבורג, פגש פיזנוביץ' פיזנובץ' באנשים שלא מסוגלים להפסיק להתעטש. ביום למחרת נמשכו העיטושים, והעיתונים בישרו על מגפת עיטושים קטלנית שמסתובבת ברחבי המדינה. איש לא נהרג מהעיטושים, וגם לא הופיעו תסמינים אחרים אצל המתעטשים, אך גם התעטשות טורדנית היא עניין שאין להקל בו ראש. אנשים נאלצו להפסיק את עבודתם, וסגר כללי הוכרז ברחובות. בדרך ניסית היחיד שלא נדבק הוא מיודענו פיזנוביץ' פיזנובץ'. חסינותו מהמחלה אילצה את הממונים עליו להעניק לו סמכויות חדשות ונרחבות. במשך שלושים ימים, שבהם שלטה מגיפת העיטושים בסנט פטרסבורג ואיימה להתפשט לכל היבשת, היה פיזנוביץ' פיזנובץ' המוציא והמביא של משרד המשפטים. רק ההחלטות הדחופות ביותר התקבלו, וכולן היו תחת פיקוחו ההדוק. ככה עבר חודש ימים בסנט פטרסבורג של שלהי תקופת הצאר הרוסי, כשרק שני אנשים היו מרוצים מהמצב; פיזנוביץ' פיזנובץ' וייצרן המטפחות הראשי של העיר.
אחרי חודש ימים דעכה המגיפה. ביום השלושים ואחד התעוררו אלפיים אנשים ללא עיטושים. ביום השלושים ושניים התעוררו עשרת אלפים אנשים ללא עיטושים. לבסוף, אחרי כמה ימים, איש בסנט פטרסבורג כבר לא התעטש כלל. כלומר, איש לא התעטש באופן יוצא דופן, פרט למקרים של נזלת טורדנית או אלרגיה רגילה. פיזנוביץ' פיזנובץ' חזר לתפקידו הקבוע כסגן מנהל 'המחלקה לפשעים ועבירות בדרגה בינונית,' ובתפקיד זה גם יצא לפנסיה שבע  שנים לאחר מכן. הוא לא נישא מעולם, ופרץ בבכי רק עוד פעם אחת נוספת, כשאימו היקרה הלכה לעולמה. החיים לא האירו פנים יותר מדי לפיזנוביץ' פיזנביץ,' אך הם גם לא היו אכזריים אליו במיוחד. ברגעים של כעס או של עצב מודחק, היה פיזנוביץ' מזכיר לעצמו את הפעם ההיא שבה כל אנשי סנט פטרסבורג התעטשו ללא הפסקה, ואילו אפו היה היחיד שהיווה מקור נחמה.

נשמתי נשימות עמוקות, ועדיין לא הצלחתי להירדם. לרוב השינה באה לי יותר בקלות, אבל באותו יום ישנתי שנ"צ פעמיים, כי ידעתי שאני צריך לשמור על מוסי ורציתי להיות ער במשך רוב שעות הלילה. רעיון מטומטם. מה היה לי רע להירדם פה על הספה ולהעביר את המשמרת בסבבה, לגמרי ישן? המשכתי לחשוב. אישה שאני מאוד אוהב אמרה לי פעם שאין מה לדאוג מהזקנה. "החיים נמצאים במגמת עלייה מתמדת," היא ניחמה אותי. אני מקווה שהיא צודקת. זה קצת כמו להגיד שהבורסה תמיד במגמת עלייה, ולכן אסור למכור את כל המניות גם בתקופת שפל. אין לי מושג אם בגרף החיים העתידי שאצייר בבית האבות, תקופת הקורונה תציג מגמת עלייה או ירידה. באמת שאני לא יודע. חוץ מזה, מעולם לא הייתי חזק בגרפים. אני בוגר גאה של הקבצת שלוש יחידות במתמטיקה, ולקות הלמידה שאני מתגאה בה נקראת "דיסגרפיה." בתרגום מילולי (מבחינתי) זוהי היעדר או מחסור בגרף. סיפורים לעומת זאת אני דווקא אוהב, והקורונה לא משנה את טיבם. בטוח שהיא תהיה סיפור טוב לספר לנכדים. רק שלא תגרום יותר מדי נזק, הקורונה הזאת. לפני יותר מאלפיים שנה כתב אריסטו שהצחוק נגרם בין היתר מ"קלקול שאינו מזיק," כמו החלקה על בננה: מישהו נופל, צועק וקצת כואב לו, אבל הוא קם כמעט ללא נזק וכולם מחייכים. הלוואי שככה גם הקורונה תהיה, כמו החלקה על בננה. שיום יבוא ונוכל לספר עליה בחצי חיוך. שמקסימום תהיה קצת כואבת, אבל בשום אופן שלא תזיק.

ב-31 במרץ, בשעת לילה מאוחרת, עברתי שוב ושוב על הטקסט שכתבתי. צריך עוד לחדד פה ולשפץ שם. מניין הנספים מהמחלה הוא כבר דו ספרתי, וצעיר בן 22 ללא מחלות רקע מונשם במצב אנוש. לעיתים משאלות הלב שנכתבות על הדף לא זוכות להתגשם. הקורונה התגלתה כמחלה עמידה ואכזרית. לצערי, היא כבר מזמן לא בגדר החלקה על בננה, אלא יותר כמו תאונה קטלנית עם מספר לא ברור של נפגעים.

הפוסט 7 – פִּיזְנוֹביִץ' ופִיזְנוֹבֵץ' (או מעשייה על פי גוגול) הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>
6 – גברת הביתhttps://elw.co.il/2020/05/07/%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%97%d7%9c%d7%a7-1/ Thu, 07 May 2020 06:10:50 +0000 https://elw.co.il/?p=11511.30 בלילה. דפיקה עדינה על הדלת, הצצה קטנה בעינית וסיבוב מפתח.  "ממש סליחה על האיחור. היה לי מקרה דחוף של יולדת במחלקה."  "הכול בסדר, מובן לגמרי. זה לא שיש לי משהו יתר טוב לעשות," ואני גם מקבל תשלום לפי שעה.  "איך היה היום עם מוסי? הוא ראה הרבה טלוויזיה?" "דווקא לא." חצי אמת. הרי אין […]

הפוסט 6 – גברת הבית הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>

11.30 בלילה. דפיקה עדינה על הדלת, הצצה קטנה בעינית וסיבוב מפתח.

"ממש סליחה על האיחור. היה לי מקרה דחוף של יולדת במחלקה."

"הכול בסדר, מובן לגמרי. זה לא שיש לי משהו יתר טוב לעשות," ואני גם מקבל תשלום לפי שעה.

"איך היה היום עם מוסי? הוא ראה הרבה טלוויזיה?"

"דווקא לא." חצי אמת. הרי אין באמת הבדל בין טלוויזיה לבין מחשב, והילד מכור לתכנים ביוטיוב.

"הוא קורא הרבה, אנחנו משחקים משחקי קופסא. נהנים בסך הכול עם כל הקורונה הזאת."

"אני מקווה שהוא לא יתרגל, הא? בסוף הוא יצטרך לחזור לבית הספר. אבל כל עוד הוא לא מבואס על כל הקטע של לא לצאת החוצה, זה בסדר גמור מבחינתי. אני מקווה שאתה שומר על כללי היגיינה מחמירים. הבריאות שלנו עכשיו תלויה באיך שאנחנו מתנהגים זה עם זה."

"בטח, אני כמעט לא יוצא מהבית. קופץ לפעמים לרוץ וזהו, מדבר עם חברים ועבודה בזום." אם זה היה תלוי בי הייתי מזמן יוצא עם החבר'ה לשביל ישראל. אבל יובל, הבונקר הזה, החליט שההנחיות של משרד הבריאות קדושות, ושזאת לא העת למסיבה. לטייל לבד אני לא אוהב, וגם כל הבייביסיטר על מוסי זה כסף טוב.

" לילה טוב! נתראה מחר, הא?"

"רגע, אולי תישאר ותאכל איתי ארוחת ערב? קצת קשה לאכול לבד בבית ריק, והכנתי אחלה לזניה."

בבית לא היה לי מה לעשות, ואני מילא נרדם רק ב2.00 בלילה.

"בטח, אין בעיה."

"יש! איזה כיף! אז אני מחממת לך."

"לא, הכול טוב… אני לא אוכל בשעות האלה, תודה!"

"בטוח? אתה לא רעב? זו אחלה לזניה! נחמד לנשנש את זה."

"האמת שאני בקטע של דיאטה חדשה. אני כבר תקופה לא אוכל דברים עם קמח, ועכשיו גם קראתי במוסף "הארץ" על דיאטה של צום חלקי. אוכלים בבוקר מ-8.00 עד 16.00 ואז מ-16.00 מפסיקים לאכול. נשמע שזה עובד פגז, אז החלטתי לתת לזה צ'אנס."

"אני לא אמא שלך, אבל כרופאה אני אומרת לך שאני לא סומכת על כל דיאטות ההרעבה האלה. מה שאני יכולה להגיד לך זה שלזלול לזניה ב-23.30  זו לא התזונה הכי בריאה. פשוט היה לי יום מטורף ולא הספקתי להכניס כלום לפה. אני גוועת ברעב."

"הכול טוב, את לא צריכה להתנצל. שכל אחד יעשה מה שטוב לו, הא? אני אשתה איזה כוס סודה ואארח לך לחברה."

"תודה, אתה חמוד אמיתי."

איזה כיף זה להיקרא "חמוד אמיתי." זה זמן טוב לציין שגברת אהרונסון נראית לא רע בכלל יחסית לגילה. יש לה שיער בלונדיני מתולתל, עיניים ירוקות וגדולות וגוף שופע אבל לא יותר מידי. היא הריחה מבושם טוב כזה, ונראתה "מתוקתקת" גם אחרי משמרת של מי יודע כמה שעות. היא גם חכמה, אבל לא חננה. יש לה מזג מפולפל, והיא עונה תשובות לעניין. אני לא יודע אם הבעיה היא בי, שלא שכבתי עם אף אחד כבר יותר מחצי שנה, אבל בכל אישה רווקה אני רואה בת זוג פוטנציאלית. אולי אני לא הוזה וזה טנגו לשניים? איכשהו מרגיש לי שנשים תמיד שומרות על פלירטוט עדין כזה עם הגבר כדי להיות עם ולהרגיש בלי. אחרי שאתה מביע בפניהן אהבה, הן מורידות לך כזאת כאפה מטפורית, שאתה לא מבין מאיפה זה בא לך.

המיקרו השמיע קול פעמון לסיום החימום, והרמתי את העיניים מכוס הסודה. כוסעמק, הלזניה הזאת מריחה טוב לאללה, אבל הבטחתי לעצמי שעד הקיץ אני נכנס לגזרה חדשה – ישנה. אם דיאטת חצי הצום הזאת לא מראה תוצאות תוך חודש, אני הולך למערכת של מוסף "הארץ" ושובר להם שם את כל הכיורים.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה ביס? זה באמת מעולה."

"לא, תודה." אמרתי והרגשתי שמשהו קטן מת לי בלב. מתישהו אני אעשה חושבים על ההחלטה המופקרת להפסיק לאכול פחמימות באמצע הלילה, אבל היום אני אעמוד איתן בכללים החדשים.

"וואו, אני מה זה מצטערת, אני מרגישה שאני עושה לך בכוונה. זה הכי לא בכוונה, אני שואלת, כי לא נעים לי לראות אותך צם כשאני בולסת לך מול הפרצוף."

" הכול טוב! זה הבית שלך, תרגישי הכי בנוח, ולי זה לא מזיז. אני בכלל לא אוהב לזניה."

שתקנו. היא נגסה בעדינות בלזניה בחיוך מבויש ויפה. בגדי העבודה היו צמודים לה לגוף והבליטו את כל הקימורים הנכונים. קצת בהיתי בגזרה המהודקת שלה וסובבתי את האצבע סביב הכוס, משתדל שהיא לא תבחין שאני בוהה בה.

"ספרי קצת, איך הולך בבית החולים עם כל הקורונה?"

"תשמע, זה טירוף מערכות. אני בכלל בחדרי הלידה כל היום, אבל ההדים מגיעים גם אלינו. אין די ציוד, אין מסכות, אנשים בטירוף ובאותה נשימה נשים ממשיכות ללדת, אתה מבין? הסטאז'רים המסכנים האלה, עד עכשיו נמצאים שם בתורנות. אני מקווה שאף אחד לא יתלה את עצמו עד סוף העסק הזה. אני עכשיו חוזרת הביתה, אבל יש שם כמה סטאז'רים שעושים עכשיו משמרת לילה שלישית ברציפות."

"נשמע באמת קשוח."

"עזוב אותי, קורונה שמורונה. די, כמה אפשר לשמוע את המילה הזאת 'קורונה?' לא מעניין. איך הולך לך עם מוסי? איך זה לכם?"

"תשמעי, אני שרוף על הבן שלך, כן? הוא אינטליגנט ומצחיק ובאמת כיף לנו. מקווה שהוא אוהב אותי גם."

"אל תדאג, הוא מת עליך. הוא אומר עלייך בדיוק אותם הדברים."

"כיף לשמוע! באמת שזה מעביר לי את הזמן בסבבה. חברים שלי נרקבים בבית, לא יודעים מה לעשות, ולי הימים עוברים בטיל."

"הוא אמר לי שאתה גם מצליח לעניין אותו. מספר לו סיפורים מעניינים."

הסודה כמעט נתקעה לי בגרון. הלב שלי החסיר פעימה ונהייתי כולי לבן. חשבתי שאני עומד למות. אם היא תדע על חצי מהשטויות שפלטתי ליד הילד, היא לא רק תעיף אותי על טיל, אלא גם תפתח נגדי תיק פלילי במשטרה. אשכרה ראיתי את החיים עוברים לי מול העיניים.

"הוא אף פעם לא באמת מספר לי את הסיפורים בעצמו, אבל הוא אמר שאתה מספר טוב ושיש לך כישרון לזה. אמר שאתה נותן גם מעשיות מעניינות שקשורות לתנ"ך ועוד כל מיני דברים."

"כן… את יודעת, לא בקטע דתי, בקטע דרשני, מפולפל כזה."

"אל תדאג, לא חשבתי שאתה איזה חבדנ"יק ששוטף לו ת'ראש. סתם תהיתי אם בא לך לספר גם לי איזה סיפור, כדי שתהיה לי טעימה מחיי היום יום של מוסי."

"סיפור… אהה, לא. את יודעת, אני גם לא בדיוק מספר סיפורים, כן? אני מספר סתם דברים ששמעתי, דברים שעברו עליי. לפעמים אני עושה לו את זה קצת דרמטי, זה הכול."

"נו, אל תצטנע, אני מתה גם כן לשמוע משהו. "

"זה כמו סטנדאפיסט שנמצא בארוחת ערב ואומרים לו 'תצחיק אותי'. הוא מובך, הוא לא יוכל עכשיו להתחיל לספר בדיחות."

"די, זה לא אותו הדבר. עכשיו רק שנינו פה והאווירה בטוחה. כל היום אני שקועה במטופלות ובלידות ובהיסטריה, זו ממש מצווה מצדך לבדר רופאה בזמן הזה. אל תתאמץ יותר מדי, תן לי איזה משהו קצר."

הסדרתי לאט לאט את נשימתי. המזל שלי הוא שהגוונים הרגילים של עור הפנים נדים אצלי מלבן ללבן כהה, אז היא לא הבחינה בדום הלב הקטן שחוויתי. היא נראתה עייפה. עיגולים שחורים עיטרו את עיניה ובכל זאת הייתה בה איזו אנרגיה ילדותית. רציתי להביא לה איזה משהו קליל וגם קצת מצחיק, אבל לפני שהספקתי להקדיש לנושא דקת חשיבה, יצא לי בטבעיות מהפה הסיפור על גברת הבית.

"כל בוקר גברת הבית עמדה עירומה מול הבריכה הגדולה ששימשה לה אמבט ענקי. היא אהבה לבחון לפרטי פרטים את גופה הגדול שהשתקף במים. קפלים על גבי קפלים נשפכו מבטנה הגדולה והרכינו ראשם למראה זוג שדיה האדירים. בכל יום הגברת בחנה מחדש את החתכים העמוקים שהשאיר בעלה על גופה הגדול.

לא תמיד היא הייתה גברת ולא תמיד היא הייתה גדולת מימדים. 'הנערה היפה בקהיר,' כך נקראה בצעירותה בידי עשרות מחזריה. כולם רצו לשאת אותה לאישה. היא הייתה ממשפחת סוחרים ממוצעת. אביה סחר בבשמים שהגיעו מהמזרח הרחוק. בילדותה הייתה מסתובבת חצי עירומה בין כַּדֵּי הבשמים של אביה, מושחת את עצמה בריחות מרהיבים, שהיו שייכים רק לבנות אצולה. למרות שהייתה חצופה ושובבה עד מאוד, אביה מעולם לא הרים עליה יד. אמה הדואגת דרשה שיוריד לה סטירה מצלצלת אחרי שהבת הסוררת שברה בטעות שלושה כדי בשמים יקרים. האב הסתכל על בתו הפוחדת במבט אוהב ונשק לשתי לחייה הרכות. 'רק אדם אכזר יכאיב בכוונה למי שהוא אוהב,' אמר. ילדת הבשמים נהנתה מתשומת הלב הרבה שהבנים הרעיפו עליה. מדי יום הייתה מקבלת מתנות חדשות ויפות, כל אחת מיוחדת ושונה מקודמתה. היא אהבה להיות בלתי מושגת. היא לא רצתה להעניק את עצמה בקלות לכל גבר. הנערה הצעירה פחדה שברגע שתתמסר לגבר אחד, הקסם שלה ייעלם. כשהייתה בת שבע עשרה החליטו הוריה שהגיע הזמן שתינשא. למרות שהייתה בת למשפחת סוחרים ממוצעת, הוריה מצאו לה חתן אמיד ואציל, אחד מסריסיו הבכירים ביותר של המלך. הוא הציע עבורה הצעה נדיבה, שסוחרים ממשפחה ממוצעת לא יכלו לסרב לה. כשהייתה קטנה חלמה נערת הבשמים להיות מלכה. היא דמיינה את עצמה לבושה בגדים יקרים ועונדת תכשיטים מזהב. כשהייתה בת עשר, סיפרה לה מכשפה שקראה במזלות השמיים, שהיא תפגוש בנסיך מצרים ותינשא לו. אומנם הסריס לא היה מועמד למלכות, אבל חתונה עם אחד האנשים הקרובים ביותר למלך הייתה עבורה התקדמות.
האלימות לא הגיעה בבת אחת. בלילה הראשון שלהם הוא בקושי נגע בה. הוא ביקש שתעמוד עירומה על ארבע ושלא תעז להגניב לעברו אפילו מבט. הוא נגע בעצמו דקות אחדות ואז נכנס לגופה ללא התראה מוקדמת. בבת אחת, חודר, כוחני, אלים. תוך דקה הוא גמר. שבוע לאחר שאיבדה לו את בתוליה, הוא החל לממש את תשוקותיו האלימות. הוא נהג לקשור אותה לקצה מיטתם המשותפת ולהצליף בבשרה החשוף בשוט דוקרני. היא הייתה מייבבת. כל דרי הבית ידעו שהאדון מכה את גברתו באלימות רצחנית, אך אף אחד לא העז להתקומם. האדון נהג להכות נמרצות גם אותם, והיא לפחות קיבלה יחס של גבירה אצילית. שעות היום עברו עליה במהירות מסחררת. היא הייתה נוקשת באצבעותיה בחרדה על שולחן המטבח, מבוהלת לקראת בוא הלילה. בשלב מסוים לא הפריעה לה האלימות של אדונה. לא היה לה אכפת ממגעו האלים, היא רק רצתה שיאהב אותה, שייגע בה גם בצורה בלתי אלימה. בלילות היא חלמה שאדונה האציל מניח יד רכה ומלטפת על לחייה הגדולות ולוחש לה מילות אהבה. מספר פעמים הוא נכנס לתוכה מהמקום בו לא נהוג להיכנס לגוף של אישה. זה כאב לה בתחילה, אך היא הייתה שמחה שהוא סוף סוף נגע בה בדרך שיכולה להתפרש כנעימה וכאוהבת. אחרי שראה שהוא מסב לה עונג, הפסיק זאת וחזר לשוט הדוקר או לסכין הקצבים. האוכל היה נחמתה היחידה. טבחיו של אדונה היו מהטבחים הטובים ביותר בקהיר, והם הכינו לה שלל מטעמים בבוקר ובערב. כמו ילדה קטנה היא הייתה מתגנבת אל אזור המטבח, מרימה את מכסי הסירים הריחניים ומסניפה את תוכם לאפה. פיה היה מזיל ריר משמחה בזמן ההמתנה לארוחת הצהריים. טבחי אדונה אהבו אותה מאוד והיו נוהגים להבריח לה מיני מטעמים גם בשעות שבהן לא נהגו לאכול. מהר מאוד היא תפחה והפכה לעבת מימדים. לבעלה לא היה אכפת ממראיה. להיפך, הייתה למולו ליטרת בשר עודפת, שהוא יכל להכאיב לה. גם המבטים שנעצו בה ברחוב השתנו. לא עוד מבטי השתאות מגוף יפה וצעיר, אלא השפלת מבט, יראת כבוד מפני בת אצולה גדולה ומכובדת.
היא אהבה את גופה החדש. היא הייתה אוחזת חזק בקפלים של בטנה מול דמותה המשתקפת במראה שבאמבט הגדול. היא אחזה חזק בגופה ונגעה  בעצמה כמו שבעלה מעולם לא נגע בה. הכוכבים התאכזרו אליה, חשבה. הבטיחו לה מפגש עם נסיך ולבסוף סידרו לה אדון עריץ ואכזר. כבר תקופה לא הייתה שייכת לעצמה אלא לו, בשר המשועבד לתשוקותיו הרצחניות. כשנראתה מרחוק, היו העוברים והשבים מתלחשים ביניהם: 'הנה היא, אשת פוטיפר.' כמה היא שנאה להיקרא 'אשת פוטיפר'. היא הייתה נפש חיה, אדם, לא רכוש של גבר אציל. היא חלמה שייכתב על קברה: 'כאן קבורה אישה יפה ואוהבת, עם מחשבות ושאיפות וחלומות, אישה שהכוכבים הבטיחו לה שתינשא לנסיך מצרים, אישה שהייתה שייכת לעצמה ולא לאף אחד אחר.'

יום יבוא והיא תפגוש בנסיך מצרים. הכוכבים ילעגו לה שנית והוא יסרב. יום יבוא והיא תלך בדרך כל בשר. על קברה המכובד לא תיכתבנה מגילות על תולדות חייה. הקוברים יסתפקו בשתי מילים אלמונית: 'אשת פוטיפר'.

ד"ר אהרונסון שתקה. גם אני שתקתי. אולי שוב טעיתי בבחירת הסיפור הראשון שאני מספר למעסיקה שלי כבייביסיטר של הילד שלה. עיניה בהו בחלל הריק, והיא התהלכה לצד האי שבמרכז המטבח.

"ברור לך שזה לא מסוג הסיפורים שאני מספר למוסי, כן? לא יודע למה חשבתי שזה יתאים עכשיו."

היא ענתה לי רק אחרי כמה רגעים.

"באמת, זה כואב הסיפור הזה שלך. חשבתי שתשלוף משהו יותר מבדר לעת קורונה."

"יש לי גם הרבה סיפורים מבדרים. למוסי אני מספר בעיקר את הסיפורים המבדרים." הלקיתי את עצמי שוב על השטויות שפלטתי למוסי. בעת כזאת חשוב לצחוק הרבה ולא לשקוע במחשבות עצובות.

"שלא תחשוב, אהבתי את הסיפור, כן? פשוט, הוא קצת הפתיע אותי. זה היה אמיץ."

נשמתי נשימה עמוקה ועמדתי להסתובב ולצאת. יש סיכוי שהעבודה שלי ניצלה בשנייה האחרונה, אבל אני באמת חייב לשלוט יותר על מה שיוצא לי מהפה.

"אני ומיכה כמעט התגרשנו, אתה יודע?"

"מה?"

"אני ומיכה, האבא זכרונו לברכה של מוסי. היינו כבר על סף גירושין. הלכנו לטיפול זוגי והכול, והייתי בטוחה שאני עוזבת אותו וחותכת. משום מקום הגיעה המחלה, הפסקנו את כל תהליך הגירושין, ואז הוא פשוט מת. זה לא שחלילה הוא הרים עליי יד או משהו כזה, ממש לא. מיכה היה אדם עדין נפש. זה פשוט… אני לא יודעת. תמיד הוא היה עבורי אי של יציבות בחיים האלה, והכול היה לי יציב מידי. בית, עבודה, בעל. רציתי לסעור טיפה, אתה מבין? מיכה היה הרבה דברים, אבל הוא לא היה סוער. לא יודעת למה העליתי את זה עכשיו. סליחה."

"לא, זה בסדר, אני שמח ששיתפת." יצאו לי המילים מהר מהפה. מובן ששיקרתי לה. לא הייתי מוכן לרמת פתיחות שכזאת. בכל זאת, אנחנו לא כל כך מכירים.

"ברור לך שזה סוד, כן? רק אמא שלי יודעת מכל העניין."

"ברור."

שוב שתקנו. שני דברים עלו לי לראש: אחד – שנשים פשוט לא הוגנות. הן רוצות את הכול בעצם: גבר שיהיה נחמד אליהן וחומל ועדין ויציב, אבל גם סוער ואנרגטי ומרגש. זה ממש לא הוגן לדרוש מאיתנו כל כך הרבה דברים. ליבי היה עם מיכה המסכן. מה לעשות? גם הוא היה רק בן אדם. מצד שני, אין לי מושג מה גברים דורשים במערכת יחסים, ואולי זה בכלל לגיטימי לדרוש את הכול. הדבר השני שעלה לי לראש הוא שאסור שמוסי יידע על זה בחיים. זה ישבור לו את הלב. בעצם עוד דבר עלה לי לראש: שד"ר אהרונסון נראית כל כך טוב מאחורי האי במטבח, עם החיוך העדין הזה שלה, עם העיניים הגדולות ועם המבט המשתאה. היא הסתכלה עליי ואני עליה, ולרגע דמיינתי שאני הולך לנשק אותה חזק על השפתיים ולעשות איתה אהבה מתוקה על כיור המטבח. אבל הדבר חלף במוחי רק לרגע. למרות שזה מתאים לפוזה שלי לשכב עם אלמנות יפות בגיל המעבר, מעולם לא יהיה לי האומץ לכך. אז רק חייכתי בנימוס, פתחתי את הדלת, יצאתי החוצה ומלמלתי מבלי להישיר מבט: "לילה טוב."

גל שושני תלמידת כיתה ז'

הפוסט 6 – גברת הבית הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>
5 – גשרhttps://elw.co.il/2020/05/07/%d7%92%d7%a9%d7%a8-%d7%97%d7%9c%d7%a7-1/ Thu, 07 May 2020 06:09:56 +0000 https://elw.co.il/?p=109אני בכלל לא יודע איך מוסי ואני הגענו לשיחה הזאת. הוא היה ילד בן עשר, ואני – צעיר בן עשרים ואחת. שנינו באנו מחינוך חילוני, מוסי כבר דפק שלוש פעמים שניצלים, ודקה אחר כך אכל מילקי, ואני חצי צמחוני שרגיש לחלב. שנינו היינו במטבח הפינתי בבית משפחת אהרונסון (שזה המקום שבו הייתי אולי הכי הרבה […]

הפוסט 5 – גשר הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>

אני בכלל לא יודע איך מוסי ואני הגענו לשיחה הזאת. הוא היה ילד בן עשר, ואני – צעיר בן עשרים ואחת. שנינו באנו מחינוך חילוני, מוסי כבר דפק שלוש פעמים שניצלים, ודקה אחר כך אכל מילקי, ואני חצי צמחוני שרגיש לחלב.
שנינו היינו במטבח הפינתי בבית משפחת אהרונסון (שזה המקום שבו הייתי אולי הכי הרבה בזמן הבידוד), והשאלה הזאת פשוט עלתה לאוויר. לא יודע אם זה בגלל התפאורה הירושלמית, או אולי בשל יצר הסקרנות של מוסי (והרצון שלי לענות לו על כל שאלה), או משום שיש משפט לא כתוב שאומר שכששני אנשים תקועים יחד בחדר יותר משבוע, השאלה הזאת חייבת להישאל.

"לא יודע, מוסי."

"מה לא יודע? שאלתי לדעתך."

"לא יודע, מוסי, תעזוב אותי, זה עניין מסובך."

"מה מסובך? אתה מאמין באלוהים או לא מאמין באלוהים?"

כמו אצל הרבה אנשים, גם אצלי היחסים עם אלוהים הם מורכבים.

"אני לא יודע אם יש אלוהים, מוסי, בסדר? מאיפה לי לדעת? לא אומר לך שאין ולא אומר לך שיש. אומר לך את האמת – שאני לא יודע."

"לא שאלתי אותך אם יש אלוהים, כי ברור לי שאין אלוהים. שאלתי אותך בסך הכול אם אתה מאמין באלוהים או שאתה לא מאמין באלוהים?"

"עקרונית, אני בא ממשפחה מסורתית, מוסי. אנחנו עושים קידוש ואוכלים כשר, למרות שלי זה לא רלוונטי, כי אני בכלל צמחוני. אנחנו גם מציינים חגים וצמים ביום כיפור, ואבא שלי הולך לבית הכנסת, אבל אנחנו לא שומרים שבת."

"מה הקטע שאתם עושים חלק מהדברים אבל לא את הכול?"

לטענה הזאת היו לי שתי תשובות מוכנות מראש:

"קודם כל, מוסי, החיים הם לא הכול או כלום. אני חצימחוני. אני לא אוכל עוף ובשר, אבל אני כן אוכל דגים, ואני לא טבעוני. עדיף לעשות חלק מהדברים ולא לעשות את הכול. יש תרי"ג מצוות. נראה לך שכולם מקיימים תרי"ג מצוות? גם האנשים הכי דתיים שאני מכיר לא באמת מקיימים תרי"ג מצוות."

על זה מוסי היה יכול להגיד שהיהדות אינה דמוקרטיה, ושאתה לא בוחר אלו מצוות לקיים ואלו לא. היהדות היא מערכת חוקים מחייבת, וגם אם לא מבינים או לא מסכימים על הכול, צריכים לקיים את המצוות. היתרון בלדון בנושא עם ילד בן עשר היה שהוא לא יכול להקשות עליך יותר מידי.

"דבר שני, מוסי, היהדות היא לא רק אוסף מצוות, היא גם מסורת. יש פה אלמנט תרבותי זהותי. בן אדם הוא יצור קהילתי, שמנסה לשמור על מסורת או על אורח חיים, שאבות אבותיו ובני הקהילה שלו קיימו ומקיימים במשך אלפי שנים. תכל'ס, אני אוהב את ההגדרה 'מסורתי,' אפשר לחיות  איתה."

"וואו, אהוד, אני חוזר על זה בפעם האלף. לא שאלתי אותך אם אתה חילוני או מסורתי, ולא שאלתי אותך אם יש אלוהים או אין אלוהים, שאלתי אותך אם אתה מאמין באלוהים או לא?"

לא ידעתי מה לענות לו. לך תסביר לילד שהבית מסורתי, אבל החינוך בתיכון שליד האוניברסיטה (או בקיצור ליד"ה) היה חילוני פרופר. לך תספר לו שאת לימודי התנ"ך בכיתה ז' פתח יואל המורה  בטענה: "צריך לקרוא את התנ"ך כאילו בן אדם כתב אותו, לא אלוהים, כי אין אלוהים." לך תסביר לו שלמרות אותה קביעה, התנ"ך בשבילי הוא אבן יסוד, ואני  עובד "בישיבה החילונית" בירושלים, שכבר השם שלה הוא אוקסימורון מובנה. לומדים בה אנשים חילוניים, שהחליטו לאמץ לליבם את ספר הספרים של הדתות המונותיאיסטיות, בטענה שהם חילונים. זה כמעט כמו אישה מוכה, שטוענת שהיא פמיניסטית. לך תגיד לו שהביקור באושוויץ בקיץ של כיתה י"א שבר לך את הלב וריסק את בדל האמונה שעוד נותר, אבל שבצבא התאהבת בדוסה, וכשחשבתם להתחתן, הבטחת לה שתשמור את השבת ואת מרבית המצוות. חשבתי וחשבתי, ובינתיים שתקתי מולו שתיקה כזאת רועמת, שאם מוסי לא היה מוסי אלא אני, הוא כבר היה מחייך לי חיוך של 'ניצחתי אותך בויכוח, אז לך לעזאזל!' אחרי ששתקנו איזו חצי דקה, הבנתי שהכי טוב שאספר לו על ליזי.

"אין לי תשובה למה ששאלת,  אבל כל השיחה הזאת מזכירה לי את מה שקרה לי עם ליזי."

"מי זאת ליזי?"

"ליזי היא איזו בחורה שפגשתי בבית חב"ד בנפאל." השתתקתי. איזה אהבל אני. באמת שצריך להוציא נגדי צו הרחקה.

"לא משנה איזו מישהי. קיצר, אין לי תשובה לתת לך עכשיו, מוסי, וואלה, התקלת אותי."

"מי זאת ליזי?"

"עזוב, סתם אחת שפגשתי בטיול למזרח. באמת לא משנה."

"נו, אתה לא יכול להתחיל ככה לספר ולהפסיק באמצע. זה לא מגניב."

זה באמת לא מגניב. אבל מה אני אעשה שבמקום סיפורים חייכנים לילד בתקופת המגפה, אשכרה רציתי לספר לו על בחורה שספק התאבדה בטיול הגדול. הילד נמצא אחרי טיפול פסיכולוגי, ואחרי חודש איתי בבידוד כבר יתחילו לחלק לו כדורים.

ניסיתי להפעיל סמכות על הילד וקצת הרמתי את הקול.

"עזוב, מוסי, אמרתי עזוב. אתה צודק שלא הייתי צריך להתחיל ואז להפסיק, זה יצא מִתְגָרֶה וזה לא מתאים לי. אבל וואלה, לפעמים נפלטות לי שטויות, כי אני רגיל לאנשים מבוגרים, וזה באמת לא לגילך ולא צריך לעניין אותך. זו פאשלה שלי. אני מצטער, וכאן מסתיים העניין, כי אני אמרתי."

"אתה תמיד עושה את זה, ואתה תמיד מתייחס אליי כמו לילד קטן."

"תשמע, מוסי, לא נעים לי להגיד לך, אבל אתה באמת ילד קטן. אתה אמנם מאוד בוגר לגילך, אבל אתה בסך הכול בן עשר,  אחי. יש לך עוד הרבה מה ללמוד."

"אל תקרא לי 'אחי' ואל תזלזל בי, ואתה לא בסדר, ואתה יודע שאתה לא בסדר."

הוא היה נסער והתיישב בהפגנתיות על הרצפה בפינת החדר. אני באמת צריך להפסיק לקרוא לו "אחי". זה סלנג מטומטם שנדבק לי מהחבר'ה, ועכשיו כל שיחה איתו אני נשמע כמו איזה אהבל מהקריות.

חלפו חמש דקות. מוסי עדיין כעס ועמד על שלו. אמא שלי תמיד אמרה לי שאני צריך לוותר על פנטזיות הכתיבה ולהיות מורה. היא לא זכרה שבסוף הלב שלי עשוי ממרגרינה בקטעים האלה, וכמו טאטאל'ה אני ארוץ לרצות את הילד.

"בסדר, אני אספר לך על ליזי, אבל אתה צריך לזכור שאלף, זה כי אתה ילד בוגר ואינטליגנט שעבר דבר או שניים בחיים הקצרים שלו, ובית, התאבדות היא אף פעם לא הפתרון. גם אם אתה חילוני גמור, אתה עדיין יהודי, וביהדות יש מונח שנקרא 'קדושת החיים.' אתה מבין אותי? לא, לא, אל תהנהן סתם, תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאתה מבין אותי. אתה מבין אותי?"

"כן."

"יופי. וגימל, לא מתאים לי כל ה'אבי נעלבי' הזה והכעס והבכי, כי זה לא עובד עליי, הדברים האלה. זה רק עשה לי חשק לא לספר לך, ואני מספר לך רק כי אתה חכם והכול, אתה מבין אותי?"

"כן. אני מבין. מה קרה לליזי הזאת?"

"עקרונית, אני יודע שלא תאהב את זה, כי אתה שונא שאני מספר סיפורי אהבה, וגם ההורים שלה לא יסכימו איתי, אבל עקרונית זה קרה בגלל דן."

"דן?"

"כן, בן הזוג שלה לשעבר, דן. לא הכרתי אותו, אבל כשפגשתי אותה, היא דיברה עליו עם כל כך הרבה אש ואור, שלא אפיינו אותה בדרך כלל. רק אחר כך, כששמעתי מה שקרה, וכשביקרתי את המשפחה של ליזי בארץ, הנחתי שהיא כנראה כבר הייתה בדיכאון. אז שתבין, שגם כשהיא הייתה בדיכאון וגם אחרי שדן כבר לא היה, היא דיברה עליו במין אש כזאתי. בחיים לא שמעתי אף אחד מדבר ככה על אדם אחר. היא דיברה עליו כמו על איזה חצי אל, כן? דן שלה היה כנראה יפה ואדיב וחכם וטוב אליה, לא כמו הרבה אנשים שפשוט לא יודעים להיות טובים לאהובים שלהם. אמא של דן אמרה לה שבגלל זה אלוהים לקח אותו, כי הוא היה טוב מכדי להיות אמיתי."

"אבל מה הקשר של כל זה לאלוהים ולליזי?"

"אתה צודק, לא הייתי ברור. בשביל אתה צריך קצת רקע על ליזי. אני מקווה שמה שאני אומר לך נכון, כי את רוב הדברים הבנתי ממנה בשיחת נפש שהייתה לנו ביום כיפור, והרבה דברים השלמתי אחר כך לבד בארץ מהחברות שלה. ליזי גדלה בבית דתי ליברלי, אבל דתי לגמרי, כן? היא שמרה שבת והלכה לבית הכנסת בערבי שישי. היו להם שני כיורים בבית לבשר ולחלב. היא לבשה מכנסיים לפעמים, אבל בעיקר חצאיות, הלכה לצופים הדתיים ואפילו אמרה את ברכת המזון, אבל זה רק כי אמא שלה ישבה לה על הראש. בחיים של ליזי אלוהים תמיד היה ברקע, גלוי ונסתר בו זמנית. הדבר התבטא החל מה"ברוך השם" השגרתי ועד לחצאית הג'ינס שהייתה סימן ההיכר שלה ושל שאר הבנות מהגדוד. אלוהים תמיד היה שם ברקע. דן היה החבר הראשון שלה, והיא אהבה אותו כמו משוגעת, ואהבה גם את המשפחה שלו יותר מאת שלה. בשבתות היא הייתה יושבת עם עדנה בעזרת הנשים ושרה זמירות של שבת בלחנים ספרדיים שהיא לא הכירה. לקח זמן, כן? אתה יודע איך זה אצל דתיים, זה לא מהר כמו אצלנו, אבל חצי שנה אחרי שהם התחילו לצאת, היא באה אליו לשבת ראשונה. הוא היה גדול ממנה בחמש שנים לפחות, והדבר הדליק כמה נורות אדומות גם אצל ההורים שלה וגם אצל ההורים שלו. בסוף המצב נרגע וכולם התרגלו אליו. ליזי תמיד הייתה בוגרת לגילה. שנתיים אחרי שהם התחילו לצאת, ההורים של דן ושלה עצמו עיניים והרשו להם אפילו לישון באותה מיטה בסופי שבוע. זה היה בתנאי שדן יקום מוקדם בבוקר ויתגנב למיטה הקבועה שלו. הם לא רצו שהאחים הקטנים יראו שהם ישנים ביחד וישאלו שאלות. זוהי מין עצימת עין שגרתית בציבור הדתי, כשמובן לכולם שהזוג בדרך לחתונה. הכול השתנה אחרי שדן נהרג."

"איך הוא נהרג?"

"כדור תועה בתרגיל אימונים. זו הייתה הלוויה צבאית מכובדת אך קשה לעיכול. במשך כל הלוויה אמא שלו, עדנה, נשכבה על הקבר וייללה. 'למה את דן? למה את דן שלי לקחו? למה את דן?' בשבעה היא הייתה דבוקה לכיסא ורק מלמלה מילות הודיה להשם על הזמן שהם זכו לחיות לצידו של דן. ליזי לא יכלה לסבול את זה. דן היה הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים, וכעס אדיר נכנס לה ללב. הכעס פעפע בכל מערכת הדם שלה ושרף לה את העצמות. ברגע הזה היא הכריזה שאין אלוהים. ככל שהכעס המשיך להיאגר, חלחלה אצלה ההבנה שהיא לא עשתה כלום שיצדיק את מותו של דן, ושגם הוא עשה כלום ולא ההורים שלו ולא אף אחד אחר. היא החליטה שהכול ארעי ומקרי ואכזרי ורע, אבל שאין כאן יד מכוונת. סתם רע. אין אלוהים, יש אטומים שמתנגשים זה בזה בחלל הריק וזהו. אני לא יודע מה היו המחשבות האחרונות שלה על הגשר, אבל נראה לי שאלוהים אפילו לא היה שם כדי לראות את זה. רק היא ודן והגשר ורכס ההרים המושלגים והשמיים הכחולים. אבל לא נראה לי שאלוהים היה שם איתה ברגע הזה."

"היא קפצה למטה?"

" תלוי את מי שואלים. בהרבה מקרים כאלה חברת הביטוח לא יכולה או לא רוצה לקבוע שמדובר באופן מוחלט בהתאבדות. מצאו על הארץ שאריות מהגשר, שהיה קצת שבור, והעצמות שלה נשברו בזווית מסוימת, כך שההורים שלה יכלו להחליט שזו הייתה תאונה. זה היה חשוב להם גם ברמת האמירה וגם ברמת הקבורה."

"למה?"

"עקרונית ביהדות אסור להתאבד. כאמצעי ענישה קוברים אותך מחוץ לגדר. אי אפשר להעניש אדם שמת, כן? אז מענישים את המשפחה שלו. האיש הזה בחר למות, תראו כולם. הוא לא חלק מאיתנו, הוא מחוץ לגדר. בסוף המשפחה אוכלת את הלב והוא – מה אכפת לו? התאבד. "

"אז למה אתה חושב שהיא התאבדה?"

"אני לא חוקר מקרי מוות, פשוט הבנתי מהחברות שלה בארץ, שהיה לה גם רקע של מצוקות נפשיות. ליזי הייתה כנראה אדם מאוד חרדתי. שנות התיכון היו לה קשות במיוחד ומלאות בחרדה. זה נכון שהדגש במקרה שלה היה על בולימיה, אבל לרוב זה הולך ביחד, אתה יודע."

"מה זה בולימיה?"

יופי. עוד חודש איתי בבידוד והילד יוכל לעבור בהצטיינות בחינה על הפרעות נפשיות, על מקרי מוות פתולוגים, על תרופות פסיכיאטריות וכדומה. בפעם הבאה אני אלמד לסתום את הפה ונקרא שוב את הארי פוטר מצידי.

"בולימיה זאת הפרעת אכילה. אין לי מושג איך מרגישים במצב כזה, אבל בגדול תחשוב שליזי תמיד ראתה במראה השתקפות של אדם שמן. בצידי הבטן מעל האגן היו לה שכבות עגולות של שומן כמו למרבית בני האדם, רק שליזי סלדה מהן. היא בטח רצתה להיות רזה כמו אחותה הגדולה יעל. את המידע היא מצאה בקלות באינטרנט. שתייה קלה ומתוקה אחרי כל ארוחה, שתי אצבעות עמוקות בגרון, והאוכל בחוץ. בכיתה י"א היא כבר הגיעה לארבעים ותשעה קילוגרמים. לא רע עבור בחורה בגובה מטר ושבעים. מתישהו ההורים שלה שמו לב. הם לקחו אותה לבית חולים ייעודי, והיא הפסידה בית ספר וריכוז של  שכבה ד' בשבט הנשיא של הצופים. המטפלים במכון תמיד שאלו אותה באופן טיפולי ומבוקר, האם היה לה שווה להפסיד רגעים חשובים כל כך מהחיים בגלל הדיאטה הקיצונית. מובן שהיא אמרה להם שלא, היא לא הייתה מטומטמת. הם רצו שהיא תגיד להם "לא," אז היא אמרה להם "לא", אך עמוק בלב היא חשבה שכן –  שהאשפוז היה שווה את זה. למרות שליזי עברה תהליך משמעותי בבית החולים, היא מעולם לא שינתה את דעתה בנושא. ככה היא ודן התחילו לצאת.

דן היה המרכז הבוגר שלה בצופים. כשהיא הייתה בכיתה ה' והוא בשכבה הבוגרת, היא זכרה אותו כמדריך הנערץ. הוא היה מהבחורים החתיכים והמוצלחים האלה, שכל הבנות מדברות עליהם במסיבת הפיג'מות, אבל הם אף פעם לא שמים לב לכך. אדם נחשב הרבה יותר יפה, דווקא כשהוא לא חושב כל הזמן שהוא כל כך מושך ומיוחד. אחרי הצבא דן חזר לשבט כמרכז בוגר, וישר נוצר ביניהם קליק. בהתחלה הוא לא עשה כלום. דן היה ג'נטלמן אמיתי וליזי הייתה צעירה ממנו בחמש-שש שנים. החיבור הרומנטי ביניהם נוצר בבית החולים. הוא הגיע לבקר אותה עם בלון וחפיסת שוקולדים. 'אסור לי שוקולד,' היא אמרה לו, והוא רצה לקבור את עצמו באדמה. מי יודע מה מביאים לבחורה שהגיעה לתת משקל? זו הייתה הפעם הראשונה שהיא צחקה מאז שנכנסה לאשפוז. היא אהבה לראות אותו מבויש. היא ביקשה שיגיע שוב, והוא בא. ההורים שלה כמעט לא תפקדו בתקופה הזאת. ליזי תמיד עשתה להם בעיות, עוד כשהיא הייתה ילדה קטנה. אחרי הגירושים המצב נהיה קטסטרופלי, אבל לתוצאה כזאת הם בחיים לא ציפו. תחושת האשמה אכלה אותם מבפנים וגררה מריבות נוספות, אחרי שהעניינים ביניהם כבר נרגעו. כל אחד האשים את האחר במצבה של ליזי. כל מה שליזי רצתה זה שהם יהיו נוכחים שם יחד איתה, אך הם לא היו. ליזי יכלה להיות פרזנטורית מצוינת להורים ששוקלים להתגרש. 'אל תתגרשו,' יהיה כתוב בענק על מסך הטלוויזיה, והתמונה של ליזי מהיום הראשון בבית החולים תתנוסס על המרקע בגאון. 'אל תתגרשו לעולם!' חשוב לי שתדע, מוסי, שזאת הגרסה שליזי סיפרה לי. רוב האנשים ששמעתי אותם אמרו משהו אחר. הם אמרו שעמוס ונירה היו ליד המיטה שלה בבית החולים כל יום, ושליזי פשוט לא זכרה או לא רצתה לזכור את זה. יש ילדים שנולדים קשים עם חרדות, דאגות ופחדים, עוד לפני שהעולם בכלל התחיל לפגוע בהם לרעה. ילדים שהיו צריכים להיוולד לאינקובאטור שיחזק ויזין אותם כל החיים, וגם אז היו צצות להן הבעיות. אי אפשר לזרוק הכול על גירושין."

מוסי הנהן למשמע ההטפה שלי. אני לא יודע אם כל הדברים שאמרתי עברו לו מעל הראש, אבל קיוויתי שאולי מעט מזה כן נכנס פנימה.

"את דן ליזי כן זכרה. היא זכרה אותו מתיישב בעדינות על קצה המיטה הלבנה ומדבר איתה על פוליטיקה ועל הצבא ועל העולם הגדול. דן היה הראשון בעולם שלא התייחס אליה כמו אל מטומטמת. היא באמת לא הייתה מטומטמת. אומנם לא הייתה לה יכולת החשיבה המתמטית של אחותה יעל, אבל היה בה יצר סקרנות אדיר, יכולת טובה לקלוט ולנתח סיפורים וחשיבה ביקורתית ויצירתית. דן היה מצחיק אותה, בין אם התכוון לכך ובין אם לא. הוא היה גבוה עם עיניים חומות ופנים שזופות וגוף שרירי וחסון. את הנשיקה הראשונה שלהם היא בחיים לא תשכח. זה היה בדייט הראשון מחוץ לבית החולים. הוא לקח אותה לעיר העתיקה בירושלים. היא הייתה שם כבר אלף פעם, אבל איתו זה היה שונה, מיוחד. הוא היה שטותניק כזה, והכריח אותה לטפס על החומה הצרה שמקיפה את העיר כמו שעושים בסיור, והוא שר לה שירים וסיפר לה בדיחות גרועות. מעל ממילא הוא רכן קדימה והם התנשקו. גם עוד דברים שבנים ובנות עושים ביחד הגיעו. היא הייתה בסוף התיכון, והם התחילו לגעת באיברים הפרטיים של הגוף שלהם וזה פשוט קרה בלי כל הכנה מוקדמת. להורים לקח לה חצי שנה לספר. אחרי כל הצרות שהיא גרמה להם, היא לא רצתה להיות הבחורה המופקרת ששוכבת עם גברים לפני החתונה. בסוף היא סיפרה. בהתחלה נירה נבהלה כהוגן, אבל החברות שלה הרגיעו אותה: 'כולם עושים את זה היום לפני החתונה. זה הדור, אין צורך להילחם מלחמות אבודות. העיקר שהוא בחור טוב'. הוא באמת היה בחור טוב. חבל לעולם שהוא איבד את החיוך היפה של דן. תרגיל מילואים, החברה היו בלי שש שעות מטכ"ליות. למ"פ היה חשוב לתרגל הסתערות עם חיפוי. דן היה עם הדגל וסימן את גבולות הגזרה, מישהו שלא ישן טוב, לא כיוון כמו שצריך וזהו. אין יותר דן בעולם.
אין לי מושג כמה זמן היא עמדה על הגשר המסריח הזה בשלוחת האנפורנה לפני שהיא החליטה לקפוץ. זה אשכרה אחד הטרקים המטוילים בעולם, ואף אחד לא היה שם כדי לעצור אותה או לצעוק לה "what are you doing?" ולהבהיל אותה מעצמה.

חברות שלה בארץ אמרו שכנראה כמה חודשים אחרי המוות של דן היא נכנסה לדיכאון. השמיים נהיו אפורים, לאוכל שהיא כל כך אהבה ושנאה בו זמנית כבר לא היה טעם, היה לה קשה לקום בבוקר ולקום בכלל. אף אחד מהסביבה הקרובה שלה לא ידע כלום. כולן תיארו אותה כזאב בודד. כמה שהיא חיכתה לטיול הגדול עם דן שלה. שנה שלמה היא עבדה במלצרות כמו מטורפת ושלושה חודשים לפני הטיסה הוא נהרג. אף אחד לא ידע להגיד לי אם הרעיון לנצל את הכרטיס בכל זאת היה שלה, או שמישהו הכניס לה אותו לראש. אולי היא קיוותה שבנפאל לאוכל שוב יהיה טעם ושהשמיים יהיו צבועים בכחול ולא באפור. מהרגע שהיא החליטה, כולם עודד אותה: 'צאי, תטיילי, תעשי חיים! את תחזרי ותשכחי את הכול.'

רק אחותה יעל חשבה שאולי לא נכון שהיא תיסע לבד אחרי טראומה כזאת. מובן שליזי טסה בסוף. גם כשהיא הייתה בדיכאון, אי אפשר היה להניא אותה מההחלטה שקיבלה.
אף פעם אי אפשר לדעת מתי בן אדם מחליט להתאבד. כשאני ראיתי אותה בבית חב"ד בנפאל, היא נראתה לי כבויה, אבל לא יכולתי להגיד בפה מלא שזו בחורה שהחליטה למות. היא אשכרה חיפשה פרטנרים למסע ושכרה מכשיר לוויני ובלון חמצן.

לטרק היא יצאה עם מיטל. בחורה דתייה מבית שמש, שהיה להן מכר משותף בארץ. הן ארזו דברים הכרחיים, שילמו לחברת הטיולים "סוויסה אדום" ויצאו לדרך. אחרי שלושה ימים של טיול היא ומיטל נפרדו. מיטל סיפרה אחר כך שאי אפשר היה לטייל עם ליזי. היא קמה מאוחר, לא דיברה, בקושי אכלה. מיטל הפצירה בה שתפסיק את הטיול ותחזור ארצה, אבל במקום זה ליזי התעצבנה ופוצצה את השותפות. מכאן והלאה היא המשיכה לבד."

את מיטל יצא לי לפגוש אחר כך בארץ. היא נראתה חיונית בהרבה ממה שהיא נראתה כשנפגשנו בפוקרה במקרה. היא החליטה ללמוד עבודה סוציאלית ומשפטים.

"ואז היא קפצה?"

"יומיים אחרי שהיא נפרדה ממיטל, הקשר איתה נותק. פחות מעשרים וארבע שעות אחר כך מצאו את הגופה שלה בשלוחה של הנחל שנמצא מתחת לגשר שממנו היא כנראה קפצה או נפלה. את הגופה שלה הביאו לארץ במטוס, ובגלל ההחלטה המשותפת של ההורים ושל חברת הביטוח שלא מדובר בהתאבדות, קברו אותה במקום רגיל ולא מחוץ לגדר. ההודעה על המוות שלה התפשטה מהר בין כל המטיילים הישראלים בנפאל ודי הכניסה אותנו להלם. שבועיים אחר כך כבר הייתי בארץ, ויצא לי לדבר עם ההורים שלה ועם חברות ולהשלים קצת מידע על החיים שלה. לליזי ולי הייתה שיחה טובה בליל יום כיפור. ישבנו בבית חב"ד לצד התפילות ושיחקנו קטאן. היא הסבירה לי שהיא לא צמה, והתגלגלנו לסיפור החיים שלה ולנושא האמונה באלוהים. בארץ ההורים שלה דיברו הרבה על גן עדן ועל החיים שלאחר המוות. הם אמרו בביטחון שהיא נמצאת כרגע עם דן, ששניהם רוקדים מתחת לחופה ושיש סביבם המון מלאכים. אולי רק בשביל זה שווה להאמין באלוהים, מוסי. בשביל לא לקפוץ מהגשר ובשביל לקוות שיש שם משהו אחרי המוות. שמישהו יקר מחכה לך עם חיבוק."

מוסי שתק במשך כמה דקות. נראה שהוא הבין שהתשובה שלי בגדול היא שאני מאמין, אבל שזוהי תשובה מורכבת, אז הוא לא שאל אותי שוב. מה שכיף במוסי זה שרואים אותו חושב על דברים כאלה לעומק. "קלאק, קלאק, קלאק" הגלגלים בראשו מסתובבים.

לימים הבנתי שהסיפור שאני הכי מתחרט שסיפרתי אותו למוסי הוא הסיפור על ליזי ודן. אני לא באמת חושב שהוא יתאבד, בכלל לא. פשוט, נראה לי שמאז הסיפור הוא חושב הרבה על העולם שאחרי המוות. אולי הוא חושב על היום שבו יפגוש שוב את אבא שלו.

גל שושני תלמידת כיתה ז'
גל שושני תלמידת כיתה ז'

הפוסט 5 – גשר הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>
4 – ירח קַארְמָהhttps://elw.co.il/2020/05/07/%d7%99%d7%a8%d7%97-%d7%a7%d6%b7%d7%90%d7%a8%d6%b0%d7%9e%d6%b8%d7%94-%d7%97%d7%9c%d7%a7-1/ Thu, 07 May 2020 06:09:00 +0000 https://elw.co.il/?p=103מוסי ואני ישבנו מול הטלוויזיה. פירקנו שני דליי פופקורן ובקבוק וחצי של קולה זירו.  "לא כל כך אהבתי." "מוסי, אל תגיד את זה. בבקשה, תחזור בך." "אני בסך הכול אומר את האמת. לא כל כך אהבתי." "מוסי, זה סטארוורז! זה מגניב לאללה! יש להם חרבות אור והם שולטים בדברים בכוח המחשבה ויש מלא חייזרים. זה […]

הפוסט 4 – ירח קַארְמָה הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>

מוסי ואני ישבנו מול הטלוויזיה. פירקנו שני דליי פופקורן ובקבוק וחצי של קולה זירו.

"לא כל כך אהבתי."

"מוסי, אל תגיד את זה. בבקשה, תחזור בך."

"אני בסך הכול אומר את האמת. לא כל כך אהבתי."

"מוסי, זה סטארוורז! זה מגניב לאללה! יש להם חרבות אור והם שולטים בדברים בכוח המחשבה ויש מלא חייזרים. זה כמו הארי פוטר, רק בחלל."

"זה בכלל לא דומה להארי פוטר, ואני גם בכלל לא אוהב חייזרים."

"מה? אתה משוגע על כל הראש. כישופים זה מגניב ויש לזה מקום, אבל זה לא משתווה למדע הבדיוני. תחשוב שכישופים אף פעם לא יהיו ממש קיימים, אבל מדע בדיוני מאפשר הצצה אל העתיד. חלליות, חייזרים, מכשירים שמעצימים כוחות מחשבה. אולי אתה ואני עוד נזכה לראות את זה."

"אבל אין חייזרים בכלל."

"איך אתה יודע?"

"כי אין. פשוט אין. זה בכלל לא קיים."

"אני לא אחד מחובבי הקונספירציות, שמאמינים שהגיעו חייזרים לכדור הארץ ושממשלת ארצות הברית שומרת אותם באיזה אזור מאובטח בכספת; אבל תחשוב על זה שסטטיסטית בדוק יש חייזרים. יש מיליארדים על מיליארדים של כוכבי לכת, אז חייב להיות שם עוד מישהו חוץ מאיתנו."

"לא יודע… נגיד."

"טוב, אתה ילד, אתה לא מבין כלום. שנראה ת'חלק השני?"

"לא בא לי. משעמם."

שוב המילה הזאת – "משעמם." עם כל הכבוד למגיפת הקורונה, הורים בכל רחבי הארץ צריכים להתמודד עם מגפה מסוכנת הרבה יותר – מגפת השעמום. מדובר ביצורים קטנים ואנרגטיים, שצריך לספק את חושי העניין שלהם עשרים וארבע  שעות ביממה.

"אז מה נעשה?"

"לא יודע, תגיד אתה. אתה שומר עליי, לא אני עלייך."

עקרונית הוא צודק. זה אני שצריך לבדר אותו ולא הוא אותי.

"אתה בטוח שאתה לא אוהב את החלל החיצון?"

"לא אוהב. למה?"

"סתם, יש לי אחלה סיפור על החלל החיצון."

"אין לך משהו על קוסמים?"

" האמת שלא, אבל יש לי משהו ממש טוב על החלל החיצון."

"הוא באמת ממש טוב?"

"לא יודע, אבל שווה לנסות. זה על העתיד כזה."

"בסדר."

הוא הוריד את הטלפון וישב על הכורסא שליד הספה הרחבה שבמרכז הסלון.

"אני מקשיב."

"אתה מכיר את כוכב הלכת צדק?"

"כן, שמעתי עליו."

"אז עקרונית זה מתרחש בעוד כמה מאות שנים על אחד הירחים של…"

"אתה שוב עושה את זה."

"עושה מה?"

"כמו שמסבירים בדיחה, נו, אתה מסביר ת'סיפור. פשוט תספר אותו."

"אבל אני לא בטוח שתאהב אותו, אז אני מספר לך חלק כדי שתחליט אם להמשיך."

"אמרתי שננסה, נכון? אז תספר לי."

מזגתי עוד חצי כוס קולה ולקחתי שני גרעיני תירס אחרונים. אני מת על הגרעינים שלא נפתחו ושנשארו בתחתית הדלי. אני לועס אותם כמו סוכרייה קשה ומלוחה כזאת.

" 'היום יהיה יום קיץ,' לחשה לעצמה ג'וליה כשהמערכת הממוחשבת השמיעה ציוצי בוקר טוב. 'היום יהיה יום קיץ,' הכריזה בתקיפות מחויכת בעודה שרה לעצמה ולכיפה. מגיע לה שהיום יהיה יום קיץ. היא עבדה כל כך קשה ביום ה- 4575. מאז שהייתה צעירה במתחם האימונים בכוכב האם, אהבה ג'וליה את הקיץ. בחורף היה לה קר מידי, בסתיו היה עדיין צונן, והאביב נראה לה כמו חיקוי דהוי של העונה האהובה. היא לא נמשכה ללבלוב הפרחים או לפרפרים יפי הכנף, היא נמשכה לחום הנהדר שהקרין כולו על גופה הארוך. ג'וליה התמתחה. עשרה כיפופים לצד ימין ואחר כך עשרה כיפופים לצד שמאל. אחרי הכיפופים החלה בשגרת הבוקר של שימון הצירים ברגלה הימנית וצחצוח מתמשך של פלג גופה העליון. 'היום יהיה יום קיץ' חזרה והכריזה, 'היום יהיה יום קיץ.' היא יצאה החוצה. עלי שלכת כתומים נערמו בחצר, עצים ערומים נראו באופק ורוח קרירה נשבה באוויר. עוד יום סתווי על הכיפה הגדולה בירח קארמה. בהחלט לא יום קיץ. לפתע הרגישה נורא. בחילה עזה תקפה את בטנה, ליבה דפק בחוזקה ומחשבות טורדניות ניקרו במוחה. ג'וליה חזרה וניתחה את פעולותיה מאתמול. כמה שעות הסתובבה על האדמה הסלעית, כמה אבנים אספה במהלך העבודה, כמה נתונים העבירה חזרה לכוכב האם. הכול דפק כמו שעון ביום ה-4,575, אז מה, לעזאזל, היא עשתה שהגיע לה לקבל יום סתווי? היא נשמה נשימה עמוקה, החזיקה את האוויר בסרעפת ולחצה לחיצה ממושכת על הכפתור הורוד שהוצב בצד השמאלי של מצחה העבה, עוד לחיצה ממושכת שבסופה כאב הבטן נעלם. הלב חזר לדפוק כסדרו, והמחשבות הטורדניות נפסקו. חיוך עלה על פניה. היום ה – 4,576  בקארמה עומד להתחיל, והוא יהיה יום נהדר.
ג'וליה עמדה מול דלת הכיפה. לגופה לבשה חליפה כתומה ועבה ועל ראשה הונחה קסדה ענקית שהותאמה בדיוק למידותיה. היא הקישה קוד בן שבע ספרות, ודלת הכיפה הענקית נפתחה לרווחה. ג'וליה ריחפה באוויר והחלה לדלג אל עומק הירח. בחוץ נכונה לה טמפרטורה של 110 מעלות צלזיוס, אבל בתוך החליפה הייתה טמפרטורה קיצית של 22 מעלות. בעזרת מכוש חשמלי היא פירקה שכבות סלע שונות ואספה אותן לתיקה בצנצנות רחבות. היא ניסרה את האבנים הצבעוניות ומיקמה אותן במקומן.

בשעות הצהריים ג'וליה הרשתה לעצמה לשיר. בכוכב האם לא אהבו את תחביב השירה שלה  ודרשו שתשיר לכל היותר שיר אחד כל רבע שעה. לא היה סגנון מוזיקלי שג'וליה לא אהבה, אבל היא נמשכה במיוחד לשירים ממחזות זמר של המאה ה20. משהו בקצב של המוזיקה העתיקה הזאת ריתק אותה ושאב אותה לתוכו. 'קברט', 'חנות קטנה ומטריפה', 'שיער', היא צפתה בכולם אין ספור פעמים בשעות הפנאי המעטות שהוקצו לה בלו"ז. היא הייתה מנסרת את האדמה הצבעונית ושרה. שרה כמו מטורפת, שרה לקהל דמיוני, שהציף את הירח סביבה ובסיום מחא לה מחיאות כפיים סוערות. פתאום זה הכה בה. אתמול, בין השיר התשיעי לעשירי, היא חיכתה רק שתים עשרה דקות וחצי במקום חמש עשרה דקות. מערכת הפיקוח יודעת הכול. לכן היא קיבלה יום סתווי בכיפה הגדולה במקום יום קיץ שרבי ונעים. ג'וליה רצתה לשרוט את עצמה עד זוב דם, אבל חליפת החלל לא אפשרה זאת. היא שנאה כאשר התשוקות האנושיות גברו עליה. דופק הלב שלה שוב האיץ וגם הבחילה חזרה. היא לא חשבה פעמיים ולחצה לחיצה ארוכה על הכפתור הוורוד שבצד המצח. תוך עשרים וחמש שניות היא נרגעה. בכוכב האם הזהירו אותה שעדיף לא ללחוץ על הכפתור יותר מפעם אחת ביום, אבל באותה נשימה גם אמרו במפורש שאסור לה לסבול, ושאם קשה לה מידי, היא יכולה ללחוץ. באותו רגע ג'וליה החליטה שעד סוף היום היא תפסיק לשיר, גם כאמצעי ענישה על מאורעות האתמול וגם כי אולי זה מה שיביא את יום הקיץ המיוחל. היא המשיכה בעבודת הניסור בשקדנות. עוד שלוש שעות מסתיים יום העבודה, ואז היא תוכל לחזור הביתה ולצפות במחזות הזמר שכל כך אהבה."

חדלתי לרגע לדבר. ראיתי שעיניו של מוסי מביטות בחריץ הספה ובקערת הפופקורן החצי ריקה.

"לא מעניין אותך, הא?"

" זה לא שזה לא מעניין אותי, אני פשוט לא הכי מבין."

"מה אתה לא מבין?"

"לא הבנתי אם היא רובוט או בן אדם."

"היא עקרונית חצי חצי, אבל אנחנו עוד אמורים להגיע לזה."

"וגם מה הקשר לשיר? באיזה סרט על החלל החיצון שרים שירים על הירח?"

"תחשוב שהמסכנה תקועה שם על הירח המסריח הזה, ואין לה מה לעשות, אז היא שרה שירים. חצי מדינה יוצאת החוצה לשיר עידן רייכל במרפסת אחרי בידוד של שבוע, אז למה היא, שתקועה שנים על ירח בקצה החלל, לא תשיר? זה הגיוני."

"טוב."

"עזוב, מוסי, לא בכוח. אתה יודע, אני מנסה לשמח אותך, אבל אם זה לא מעניין, חבל על הזמן של שנינו."

"לא, זה בסדר, אתה יכול להמשיך, אבל תכניס קצת קצב לסיפור, שתהיה איזו התרחשות."

"התרחשות?"

"כן, התרחשות. תעשה שמשהו יקרה פתאום, משהו מפחיד טיפה, שיהיה מתח."

"אהה, בסדר. אפשר לנסות."

"לפתע, ובלי שום התראה מוקדמת, הופיע כדור אש ענקי בשמיים. מעין מטאוריט אדיר ומאיים. ג'וליה הפסיקה את עבודתה ובהתה בכדור הענק. אחרי כמה  דקות הוא נעלם מהאופק ונשמע רעש אדיר. ג'וליה רעדה מפחד, הדבר האחרון שהיה חסר לה עכשיו זה מפגש עם גורם זר. כבר קרוב לשתים עשרה  שנים היא נמצאת על ירח קארמה, ומעולם לא פגשה אף אחד. בהתחלה הבדידות הייתה קשה לה, אבל עם הזמן היא התרגלה אליה ואפילו התאהבה בתחושת הבדידות.  אף אחד לא הסתכל עליה בעיניים שיפוטיות כמו בתקופת ההכשרה בכוכב האם. היא ידעה שהעיניים הבוחנות היו לטובתה, ושכאן המערכת מפקחת עליה במקום המפקדים, אבל היה לה נעים שבני אדם לא היו מעורבים ישירות בהליך הפיקוח. מבט אנושי מאוכזב יכול היה לפצוע אותה יותר מכל מכוש חשמלי תועה. ג'וליה הביטה בענן העשן, והדופק בליבה האיץ.  היא לא רצתה ללחוץ בשלישית על הכפתור הורוד במצחה. היא מעולם לא לחצה על הכפתור יותר מפעמיים ביום אחד, והיא לא הייתה בטוחה מה יהיו ההשלכות של מעשה כזה. היא נעצה בחוזקה את ציפורניה החדות בבשרה ונשמה נשימות עמוקות. ככה עמדה קפואה על מקומה חצי שעה, כשהיא דוממת ומבוהלת, עד שנשמע קול עמום מרחוק."

"זה בסדר, או שפחות עובד?"

"לא, נו, זה בסדר, תמשיך."

"עד שנשמע קול עמום מרחוק. 'יש כאן מישהו?' קרא הקול. מערכת השפות המובנית שבראשה תרגמה לה את הנהימות המשונות. היא ציפתה לגרוע מכול, והגרוע מכול אכן התממש. היה זה איש מאדים. 'אני כאן,' הצליחה ג'וליה להוציא מגרונה קול נחוש שהפתיע גם אותה. 'M18946, ואני הסגן האחראי על ירח זה מטעם שלוחת כוכב האם המאוחדת.'
'דרואידית, אני רואה…' סינן הקול בזלזול. ג'וליה נבהלה מעט, אבל השתדלה שהדבר לא ייראה על פניה. מזה מאה שנה מילת הגנאי 'דרואיד' הייתה אסורה בכוכב האם. מה גם שהיא בכלל לא דרואידית, היא הומו-דרואידית, הלחמה מושלמת בין ישות אנושית בסיסית לרובוט דמוי אדם.
'שכחתי שהמילה הזאת אסורה אצלכם בכוכב האם. סלחי לי, אני לא רגיל לתרבות הפוליטקלי קורקט הזאת שלכם, אנשי הארץ.' "
"מה זה פוליטקלי קורקט?"

"אמממ… איך אני אסביר? זו תקינות פוליטית כזאת. ניסיון להגיד את האמת בצורה עדינה יותר. נגיד, יש לך יוצאי אתיופיה בכיתה, נכון?"

"כן."

"אז אתה בחיים לא תקרא להם 'כושים,' נכון? כי זו מילת גנאי לאדם שחור. ויותר מזה, אתה גם לא תקרא להם 'אתיופים' או ל'רוסים' 'רוסים,' כי כולם ישראלים, נכון? אז תגיד 'יוצאי אתיופיה' או 'יוצאי ברית המועצות, אתה מבין? זו מין שמירה על שיח מכבד, אבל לפעמים גם קצת צבוע, מכבסת מילים כזאת."

"זה כמו שהמורה שלי צרחה על יניר כשהוא קרא לי 'יתום', כי זה מעליב, למרות שאני באמת יתום?"

"נכון. "

"אתה יודע, הוא לא העליב אותי כשהוא קרא לי 'יתום,' כי אני באמת חצי יתום, ואני יודע שאבא שלי נפטר."

"אוקיי… אבל זה גם לא הכי נחמד לקרוא למישהו כעקיצה 'יא יתום,' אתה מבין? ולכן ג'וליה קצת נעלבה כשקראו לה דרואידית, כשהיא בעצם חצי דרואידית בכלל. זה נועד קצת להשפיל אותה, כאילו להגיד לה 'את לא בת אדם,' אתה מבין?"

"נראה לי שכן…"

" 'סלחי לי, אני לא רגיל לתרבות הפוליטקלי קורקט שלכם שם בכדור הארץ' קרא האיש הענק. 'יש לך שם אמיתי, דרואידית?'
ג'וליה שתקה. היא לא ידעה מה לענות. מצד אחד הדבר האחרון שרצתה זה לחשוף את שמה האמיתי לאיש המאדים המאיים. מצד שני, היא רצתה שיראה שהיא אנושית לא פחות ממנו, ושיזהר לקרוא לה דרואידית עוד פעם אחת.
'קוראים לי ג'וליה', אמרה בקול  תקיף אך  רועד.
'שם יפה,' ענה לה ג'ו.
'מה אתה עושה כאן?' שאלה בעודה מחזיקה את המכוש החשמלי באופן הכי מאיים שאפשר להחזיק בו כלי עבודה.
'הספינה שלי נפגעה מאסטרואיד תועה, והייתי חייב לבצע כאן נחיתת חירום. מערכת ההזנה של החללית שלי נפגעה, אני צריך את עזרתך.'
היא חששה לסמוך על איש המאדים. 'צר לי, אבל אני לא יכולה לעזור לך. אין לי די משאבים לסייע לאיש חלל תועה.'
'את משקרת, אני יודע שאת משקרת.' הטיח בה ג'ו. 'כיפות המגורים של כוכב האם באזורים מרוחקים מצוידות היטב ויכולות להזין גם חמישים  אנשים לתקופה ממושכת. בסוף אני אנושי, את יודעת. על פי ההסכמים האינטרגלקטיים השלישיים, את מחויבת להגיש לי סיוע'.
היא ידעה שהוא צודק. כחלק מהכשרתה כסגן, ג'וליה הייתה צריכה ללמוד את כל סעיפי ההסכמים האינטרגלקטיים בעל פה. היא הייתה מחויבת בלי שום צל של ספק להגיש לאיש המאדים עזרה.
'תסתכלי עליי. אני בן אדם, בדיוק כמוך. ג'ו, ג'ו האמסון. את לא יכולה להשאיר אותי כאן למות.'
'זהו צחוק הגורל שאיש מאדים תלוי בהומודרואידית כמוני, אתה לא חושב, ג'ו?'
'עברו כבר מאה וחמישים שנה מסוף העבדות על כוכב מאדים, ג'וליה. אין סיבה לנטור לי טינה על חטאים של אבות אבותיי.'
ג'וליה חרקה שיניים. דודתה נרצחה במהומות הגדולות על נוגה לפני שבעים וחמש שנים. מהומות אלה אורגנו בלי שום ספק על ידי ממשלת מאדים, גם אם היא התכחשה אליהם בגלוי. מגיל צעיר היא חונכה לשנוא את אנשי המאדים. הם היו גדולים ותאווי בצע, בני אנוש שהוכלאו בדמותם של אנשי שטן. מצד שני, היא גם חונכה לשאוף לרמת המוסר הגבוהה ביותר. היא בטח לא רצתה להיות כמותם. 'בסדר, ג'ו, איש המאדים. בוא אחריי, נלך לכיפה.' השניים צעדו בדממה מתוחה. ג'וליה שמעה את ג'ו מתנשף. היא לא ידעה מהי רמת החמצן שנותרה לו בחליפה. לבסוף הם הגיעו. היא הקישה את הקוד במהירות, כדי שג'ו לא יקלוט אפילו שמץ של מידע רלוונטי, והכניסה אותו פנימה. 'מקום יפה יש לך פה. גינה נחמדה, עצים חביבים.' התפעל ג'ו.
'תודה,' ענתה לו ביובש. הם צעדו אל תוך הביתן הענקי ששימש לה כבית, והיא הגישה לו כוס מים צלולים וערמה ענקית של ענבים.
'אני יכול להגיד משהו?' שאל ג'ו בנימוס, שלא אפיין בן מאדים טיפוסי.
'אני מניחה שכן, אבל אם מדובר בשאלה הנוגעת למידע רגיש, מן הסתם לא אוכל למסור לך אותו.'
'מוזרה לי הבחירה בעונת הסתיו. הקור המקפיא שעל אדמת הירח לא עושה חשק למזג אוויר יותר אביבי בחצר הכיפה?'
כל כך טיפוסי לאיש המאדים, חשבה ג'וליה בליבה. הוא בוודאי יודע על מערכת הענישה הממוחשבת שבתוך הכיפה, וכאקט של מניפולציה רגשית החליט לעסוק בנושא הרגיש.
'אין לי שליטה על בחירת העונה שתוצג בכיפה' התחמקה ג'וליה באלגנטיות. 'זה אלגוריתם מובנה של המערכת הממוחשבת.'

'ואין לך שליטה על האלגוריתם?' שאל ג'ו בהיתממות מניפולטיבית.
'לא, אין לי.'
'טכנולוגיה מוזרה יש לכם שם, בכוכב האם. מדובר בשליטה באלגוריתם ברמה מאוד בסיסית. אני מופתע מכך שלא חשבו אצלכם על האפשרות לשלוט בדבר כל כך משמעותי כמו מזג האוויר שבחצר הכיפה.'

'נראה שאנחנו לא מתוחכמים כמו בני המאדים.'

'לא התכוונתי להעליב… רק העליתי נקודה למחשבה, זה הכול'.

ג'וליה לא ידעה איך להגיב להתנהגותו המוזרה של ג'ו. במהלך האימונים בכוכב האם היא עברה סדרה שלמה, שהייתה אמורה להכשיר אותה להיתקלות עם בן מאדים. היא ידעה שמדובר ביצורים מניפולטיביים, אבל להצגה של התנהגות אדיבה ואנושית כזאת היא לא ציפתה. 'בכל מקרה, ג'ו, איש המאדים, הנה המצעים שלך. אתה תישן כאן בחדר האורחים השלישי של הכיפה. עוד שעה אגיש לנו מנת חלבון דחוסה עם פחמימה וירק לארוחת הערב. זה מה שיש לי להציע, והמזון בא מן האספקה הרזרבית שלי. אני מקווה שזה מסתדר עם התזונה שאליה מורגלים אנשי המאדים.'

'זה מצוין. באמת, אלפי תודות לך, 'ג'וליה ההומודרואידית.' הוא צחק, והיא לא הבינה מדוע.

'אני לא יודעת מהי ההתנהגות המקובלת על כוכב מאדים לאנשים שמצילים לך ת'תחת, אבל בשלוחות של כוכב האם נהוג לא לצחוק להם בפנים.'

'אני מתנצל, לא התכוונתי להעליב. פשוט מצחיק אותי שאת כל פעם מציינת שאני 'מכוכב מאדים'. 'ג'ו איש המאדים', לא יותר פשוט 'ג'ו' וג'וליה?' בלי 'איש המאדים' ובלי 'הומו-דרואידית?' 'ג'ו' ו'ג'וליה,' מקובל?'

היא נלחמה בחיוך הקטן שאיים לעלות על פניה. 'מקובל.' אומנם בעונה המוצגת בחצר הכיפה היא לא שלטה, אבל במיזוג האוויר שבפנים היא שלטה ועוד איך. היא חיממה את החדר לטמפרטורה של 25 מעלות ופשטה את חולצתה. שני שדיה הקטנים והעגולים נגלו לעיניו, והיא מזגה לעצמה כוס מים קרים. היא הבחינה שג'ו בוהה בה בצורה מוזרה. 'הכול בסדר, ג'ו?'

הוא חייך. 'כן, כן בוודאי, אני פשוט לא רגיל לתרבות הגוף של אנשי הארץ. בכוכב המאדים לא נהוג שנשים מסתובבת גלויות חזה ליד גבר שהן לא מכירות.'

'כמו שגבר הולך בקיץ ללא חולצה, ככה גם אישה יכולה. בסך הכול זה רק גוף, אני לא צודקת?'

'את צודקת בהחלט,' הוא חייך במבוכה, 'תמיד היה לי קשה עם הסגפנות שמאפיינת את המולדת. פשוט לוקח קצת זמן להתרגל, זה הכול.'

ג'וליה חייכה, והפעם היה זה חיוך גדול וגלוי. היא אהבה לשים את ג'ו במקום קצת לא נוח, אהבה לראות אותו מתפתל, ויותר מכל אהבה שהוא היה קצת מבויש. בכוכב האם הזהירו אותה מגברים אלימים, שחושבים שהכול שייך להם. כשגילתה  סוג של איפוק שכזה אצל בן מאדים, הדבר הסב לה שמחה רבה מאוד.

'אני מקווה שאני לא מפריע לך בשגרת הערב שלך, ג'וליה.' ניסה ג'ו לשנות את נושא השיחה. 'מה את עושה לרוב כדי להפיג את השעמום במקום המבודד הזה?'

היא לא ידעה למה, אבל היא הרגישה שהיא בוטחת בו, הבינה שהוא בא לה לתת לו הצצה לעולמה הפנימי. 'אגלה לך, בתנאי שתבטיח שלא לצחוק, ג'ו, 'איש המאדים.'
'אני מבטיח שלא אצחק, אם תבטיחי שתפסיקי לקרוא לי 'איש המאדים' כל הזמן, 'ג'וליה בת ארץ,'

מוסכם?'

'מוסכם.'

'אני אוהבת לראות מחזות זמר מהמאה ה-20.'

'מחזות זמר מהמאה ה-20?'

'כן, מחזות זמר מהמאה ה-20. אני אוהבת את המשחק המוגזם ואת השירים הקצביים, את התיאטרליות המופגנת, את העלילה הבנאלית, וזהו.'
'וזהו? זה הכול? שמעתי סודות נוראיים מזה, 'ג'וליה בת ארץ'. אם כך, במה נצפה הערב?'

פרפרים החלו לעלות בבטנה.
'אולי נצפה ב'שיקאגו,'  ג'ו, איש המאדים?'

"אני לא מכיר, אבל נשמע נהדר.'

הם ישבו זה לצד זה על הספה הגדולה וצפו במחזמר. היא הייתה ערומה למחצה, והוא היה לבוש בחולצתו החומה והעבה. שניהם הזיעו כהוגן. ג'וליה כבר הכירה את כל השירים בעל פה, ובמקום לבהות במסך עקבה בעיניה הסקרניות אחר ג'ו וחייכה בכל פעם שהגיב לסרט שהוצג מולו.
בלילה חלמה ג'וליה על ג'ו, איש המאדים. היא דמיינה אותו מרים אותה על כתפיו הרחבות ומסובב אותה באוויר. הוא נגע בה באופן שאיש לא נגע בה מזה שנים. היא קמה באמצע הלילה בדפיקות לב מואצות, אך הפעם, בניגוד לפעמים אחרות, הן לוו בתחושה נעימה. לרגע היא קצת נבהלה. הדבר האחרון שהייתה צריכה במהלך המשימה על כוכב קארמה היה רומן אקראי עם איש מאדים. היא נשמה נשימה עמוקה וחשבה עליו שוב. 'לעזאזל המשימה,' עלה קול מרדני בראשה של ג'וליה. היא אהבה להרגיש מאוהבת. בבוקר נתקלו ידיהם זה בזה מספר פעמים, היתקלויות אקראיות שהיו לה נעימות במיוחד. שניהם התארגנו ויצאו החוצה. עוד יום סתווי שלט בחצר הכיפה, אבל הפעם לא היה לה אכפת. היא יצאה בחדווה ליום העבודה החדש ואפילו לא חשבה ללחוץ על הכפתור הוורוד. ג'ו לקח מספר כלים והתקדם צפונה לתיקון מערך ההזנה של החללית התקולה. בצהריים הוא הגיע אליה והם אכלו יחד. ג'וליה הקציבה לעצמה שלושים  דקות לארוחה, שנמשכה לבסוף יותר זמן.

'אני חייבת לחזור לעבוד!' הזדקפה לפתע בבהלה. 'מה כבר יקרה, ג'וליה בת ארץ? ממה את כל כך מבוהלת?'

'אתה לא מבין… מערכת הפיקוח… אני… אני… אני לא בסדר… אני חייבת לחזור לעבודה.' הוא שתק. שניהם קמו ממקומם והוא התרחק. לרגע חשבה שהוא מתכונן לאחוז בידה ולנשק אותה נשיקה גדולה וסוערת. הם הסתכלו זה בעיני זה למשך דקה ארוכה, ולבסוף הוא גמגם במבוכה:  'גם אני חייב לזוז,' והלך.

אחרי המפגש עם ג'ו, הרגישה ג'וליה שהזמן מתקדם לאט בצורה מחרידה. היא ציפתה לראות אותו שוב. בזמן שהמתינה, היא זמזמה לעצמה לחן כלשהו כמו ילדה קטנה ומאושרת ולא הפסיקה להציץ בשעון הדיגיטלי שעל ידה השמאלית.
שעת הערב הגיעה. היא ארזה את המכוש החשמלי ואת שאר כלי העבודה ופנתה לחזור הביתה. בפתח הכיפה עמד ג'ו וחיכה לה. היא ניסתה לקרוא מרחוק את הבעת פניו, אך ללא הועיל. 'שלום, ג'ו, 'איש המאדים.' '

'שלום, ג'וליה, בת ארץ. לצערי, באתי להיפרד.'

'להיפרד?'

'מערך ההזנה בחללית תוקן בהצלחה. אני יכול להמשיך ולנסוע מכאן.'

'לאן תיסע?'

'אני לא יודע.'

בליבה רצה קול אדיר לצעוק לו: אני אצטרף אליך! אני אעזוב את הכול וניסע מכאן ביחד. זה לא קרה. במקום זאת היא הגישה לו את ידה החמה ללחיצה ואמרה בשקט: 'להתראות, ג'ו, היה נעים להכיר.'

'להתראות, ג'וליה,' ענה לה ג'ו, נשק בחטף ללחייה והלך.
בלילה לא הצליחה ג'וליה להירדם. הבחילה המוכרת תקפה אותה, והיא חשבה על חייה המבודדים והרחוקים על כוכב קארמה, על המשימה הגדולה ועל האנשים שאולי אכזבה בכוכב האם. אחרי שלוש שעות של מחשבות בלתי פוסקות החליטה ג'וליה ללחוץ לחיצה ארוכה על הכפתור הורוד שבמצח. לחיצה זו הרדימה אותה במהרה. בבוקר היא קמה תשושה, ובצעד לא אופייני – החליטה לוותר על המתיחות ולחתוך ישר לארוחת הבוקר. היא הסתכלה מבעד לחלון וחשבה על גופו הגדול של ג'ו ועל הריח הנעים של פיו שעלה שוב בנחיריה. פתאום היא הבחינה בפלא. תוך שניות אחדות יצאה לחצר הכיפה והסתכלה מסביב. אור שמש שטף את גופה הארוך והקרין על העצים שבחצר הכיפה. היה זה יום קיץ. סוף סוף, יום שרבי ונעים. 'היום אני אשיר בלי הפסקה!' הכריזה. 'מהבוקר ועד הערב,  ושילכו לעזאזל ג'ו, מערכת הפיקוח והמשימה הגדולה.'"

"לא הבנתי," קטע מוסי את שטף דיבורי, "איך אחרי שהיא הייתה לא בסדר ולא עבדה כמו שצריך וכמעט התנשקה עם איש המאדים, היא זכתה לקבל יום קיץ?"

"זו שאלה טובה. את האמת שאין לי עליה תשובה ברורה. חשבתי שאולי מערכת הפיקוח היא סתם שקר פסיכולוגי, ושהאלגוריתם שמפעיל את מזג האוויר בכיפה הוא אקראי. זה נתון לפרשנות. קיימת גם האמירה האופטימית שדווקא הניסיונות לאהוב והסיוע לאדם זר שיכול להיחשב לאויב, הם שהביאו את הקיץ, אבל זה קצת פתטי, לא?"

"כן, זה פיתרון עלוב. אני הייתי הולך על האפשרות של האלגוריתם."

לרוב הייתי נותן למוסי לנצח בוויכוחים, אבל הפעם הרגשתי שאני חייב לעמוד על שלי. "אתה יודע מה? לא אכפת לי שפתטי. אני הולך על האפשרות שהאהבה הביאה את הקיץ."

"רק אהבה יש לך בראש, אתה יודע?"

צחקתי. מוסי הלך למקרר להביא משהו לאכול. אני פתחתי את הטלוויזיה וזפזפתי לערוצי החדשות. משפחות שכולות מפגינות מול בית הנשיא על הכוונות של גנץ להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת. הטוויטר גועש על ממשלת האחדות או על ממשלת המיעוט או על ממשלת הטרור. אני מודה שכבר הפסקתי לעקוב אחרי ההתפתחויות. לאנשים ברחוב אין פרנסה, והם מתווכחים על מי יישב עם מי וכמה ולמה. ממש מעניין לי את התחת. אבל מה עוד יש לעשות חוץ מלגלול את הפיד? מוסי חזר עם קערה גדולה של דוריטוס. נתתי לו פרצוף עקום, אבל בלב לא היה לי אכפת שהתזונה העיקרית שלו מורכבת בעיקר מחטיפים. כל עוד ד"ר אהרונסון לא יודעת, מבחינתי זה בסדר גמור. הוא הסתכל על החדשות ביחד איתי ונראה מתעניין.

"אתה יודע מי זה אחמד טיבי?" שאלתי.

"לא, לא בטוח."

נכנסתי לגוגל וחיפשתי תמונה.

"אההה, אני מכיר אותו מהטלוויזיה. הוא אוהד בני סכנין, לא?"

כמעט עמדתי לפתוח בהרצאה על הקריירה הפוליטית של טיבי, על היחסים החמים שלו עם ערפאת ובכלל – על כל המפלגות ברשימה המשותפת. בסוף החלטתי שמוסי צודק ולא אני.

"כן, מוסי. אתה צודק. הוא אוהד בני סכנין."

הפוסט 4 – ירח קַארְמָה הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

]]>