מאייר זאב בוגולמוני

תמונה 8

על ספת הפסיכולוג

עמוס: שלום שירה

שירה: שלום

עמוס: נראה שאת בחוסר נוחות מסוימת

שירה: אנחנו נוגעים כאן בדברים לא הכי נוחים

עמוס: נכון, אבל הרי אנחנו רק בהתחלה. בסוף את תראי שתרגישי נינוחה ביותר על ידי. אחד מתפקידי כמטפל הוא לגרום לך להרגיש נינוחה

שירה: והתפקיד השני הוא לקחת אותי לקצה

עמוס: (צוחק) חדת לשון כהרגלך. חשבת קצת על מה שדיברנו?

שירה: על מה מבין מה שדיברנו?

עמוס: על העינוג העצמי

שירה: לא מרגיש לי נכון לדבר על הדברים הללו עם גבר

עמוס: אני מבין. אבל את הרי יודעת שאני גבר נשוי ובינינו יש אך ורק יחסים של מטפל מטופל נכון?

שירה: כן

עמוס: אם כך נוכל להתנהג כשני אנשים בוגרים ולחזור לעניינינו? יצא לך לגעת בעצמך?

שירה: כן

עמוס: וכשנגעת בעצמך חשבת על דמויות נשיות או גבריות?

שירה: נשיות

עמוס: אני מבין

שירה: אבל אני כמעט ולא עושה את זה. רק לעיתים מאוד נדירות אני נוגעת לעצמי.

עמוס: והרי זהו שורש הבעיה.

שירה: אני לא מבינה

עמוס: לעיתים אנו כל כך חוששים מהתפרצות המיניות טרם זמנה, שאנו מדכאים אותה בחוזקה ללא סיבה. התוצאה הרת האסון של זה היא שהחשקים המיניים הטבעיים נאלצים לעבור תמורות מסוכנות

שירה: אני לא מבינה, אתה בעד שאני אגע בעצמי?

עמוס: זה יכול להיות מעט מבלבל אני מבין. בגלל האיסור על הגבר להוציא זרע לבטלה אנחנו נוטים לגרור את הנשים לאותו איסור ובעצם מפנים אתכן כנגד היצר הטבעי שלכן

שירה: אני עדיין לא מבינה

עמוס: אסביר שוב. בדברים רבים היצר הגברי שונה מיצר האישה. חכמינו זכרונם לברכה עמדו על השוני הזה ולכן הורו על דרכי התמודדות שונות עם היצר. בעוד שלגברים נעזור לרסן את היצר, ולא להוציא זרע לבטלה ולחטוא, נשים אנחנו דווקא נרצה לעודד לגעת בעצמן כדי שהיצר שלהן ינותב למקום הנכון.

שירה: אתה בעצם טוען שריסון היצר, עצם זה שאני נמנעת מלגעת בעצמי הוליד אצלי נטיות אסורות?

עמוס: זו אפשרות רווחת מאוד. כמובן שאנחנו רוצים שתענגי את עצמך רק בהתאם לנטייה הטבעית ולא בהתאם לנטייה האסורה ועל זה נעבוד בפגישות הקרובות.

שירה: איך עובדים על דבר כזה?

עמוס: לצערי נאלץ להשתמש בעזרים ויזואלים ובמנכיחי כאב

שירה: מנכיחי כאב?

עמוס: אחת הדרכים הטובות ביותר לעבוד על נטיות אסורות, היא תזכורת פיזית לחטא שלהן.
בואי נתחיל לעבוד. (צללית של בחורה נראית באחורי המסך)

שירה: (משפילה מבט) היא ערומה לגמרי…

עמוס: אני אצא מהחדר. כשאצא אבקש ממך לגעת בעצמך.

שירה: אני לא .. זה לא…

עמוס: אין שאלה יקרה. אני המטפל שלך ואני אומר לך שזה חלק עיקרי בטיפול. כאן בצד יש סכין חיתוך קטנה. אל תדאגי הסכין מחוטאת לחלוטין. בכל רגע בו את צופה בסרטון אבקש ממך לחתוך את עצמך בירך השמאלית שלך. (מגיש לה את הסכין).

שירה: זה יכאב?

עמוס: לצערי כן. אולם באותה נשימה זו הדרך היחידה בה הטיפול שלנו יוכל לעבוד. את הבטחת לאמך שתעבדי קשה כדי להחלים נכון?

שירה: כן

עמוס: אם כך אני יוצא. בהצלחה

תמונה 9

(חנה ושירה מטפסות על מיכל מים ענק)

חנה: תזהרי! עוד מדרגה אחת והגעת

שירה: הרווח בין היתדות גדול מאוד אני לא מסוגלת

חנה: קדימה תרנגולת פחדנית, בטח שאת מסוגלת

(שירה מצליחה לטפס)

שירה: למי קראת תרנגולת פחדנית הא?

חנה: ברגע שתפסיקי לפחד אני אפסיק לקרוא לך תרנגולת פחדנית

שירה: וואו! איך יפה פה!

חנה: נכון? זה המקום הסודי החדש שלי.

שירה: כמה מים יש פה?

חנה: אין לי מושג. אבל אלפי קוב, זה יכול לספק מים לחצי מדינה (שולפת סיגריה) רוצה?

שירה: רוצה רוצה בטח רוצה.

חנה: אני רואה שבקרוב אני כבר לא אצטרך לקרוא לך תרנגולת פחדנית יותר הא? (חנה מדליקה לה את הסיגריה שירה משתעלת)

חנה: (צוחקת) אני מבינה שאולי קצת הקדמתי את המאוחר

שירה: מאיפה השגת את זה?

חנה: מה זה עניינך? העיקר שהשגתי לא?

שירה: את מעשנת קבוע?

חנה: קצת, לאחרונה

שירה: חבל דודי זה מאוד לא בריא. אבא שלך יודע מזה?

חנה: הוא לא יודע מכלום. ואני מצפה שזה ישאר ככה מובן?

שירה: מובן מובן

חנה: את מוכנה לקפוץ למים?

שירה: למים האלה? לא את משוגעת על כל הראש

חנה: תראי אותי (קופצת למים צוללת ולא עולה)

שירה: חנה! חנה! (חנה עולה מהמים)

חנה: מה את דואגת תרנגולת פחדנית, מה את דואגת? את חייבת להצטרף! המים פשוט נהדרים

שירה: בכלל מותר להיכנס למים האלה? זה לא יכול לזהם אותם?

חנה: כל עוד את לא עושה פה פיפי הכל בסדר גמור

שירה: בסדר. על החיים ועל המוות! שמע ישראל (קופצת. בולעת קצת מים ומשתעלת)

חנה: לאט לאט, לאט לאט. אם תבלעי את כל המים לא ישארו לנו מים לשחות בהם. הכל בסדר רעייתי אני מחזיקה אותך

שירה: אני מצליחה לשחות. ווהווו! המים משגעים

חנה: המים באמת משגעים. (צוללת למטה)

שירה: דודי! דודי הטוב! איה אתה דודי? (חנה מגיחה מקצה הבריכה)

חנה: אני כאן רעייתי בין הגבעות וההרים

שירה: אתה אוהב אותי דודי?

חנה: מאוד רעייתי. מאוד (מתנשקות. חנה עולה ומתיישבת על קצה הבריכה. היא מתחיל לרעוד. שירה מצטרפת אליה)

שירה: את רועדת כולך דודי!

חנה: זה שום דבר.

שירה: תראי את השפתיים שלך! הן כחולות לגמרי

חנה: הן תמיד כחולות, את כנראה אף פעם לא באמת שמה לב

שירה: את תחטפי דלקת ריאות. בואי אני אעזור לך לפשוט את החולצה (שירה מורידה לה את החולצה. מתגלים שני סימנים אדומים) מה זה?

חנה: זה? זה שום דבר

שירה: מה שום דבר? את אדומה לגמרי, מי עשה לך את זה?

חנה: זה שום דבר אני החלקתי במדרגות

שירה: בסדר

חנה: זה בעיקר לא עניינך

שירה: ומה עם אבא שלך הוא יודע מזה?

חנה: הוא לא יודע כלום ואת גם לא תעזי לספר לו

שירה: לפחות תספרי לי חנה מי עשה לך את זה?

חנה: זה שום דבר. הייתה לי איזשהי תקרית עם שני גברים מסריחים. הם תפסו אותי ושלחו ידיים וכשלא הסכמתי הם הרביצו לי טיפה

שירה: זה נורא ואיום! אבא שלך חייב לדעת מזה

חנה: אבא שלי יהרוג אותי אם הוא יידע. הוא תמיד מזהיר אותי לא להסתובב עם ברנשים כאלה מתאר בחצי חיוך מה הם עלולים לעשות לי. הוא יהרוג אותי בעצמו אם הוא ישמע את זה ולכן את גם לא תספרי לו

שירה: דודי…

חנה: מכל העניין הזה הדבר היחידי שאני מסוגלת לחשוב עליו זה שאני בחיים לא אתחתן

שירה: מה הקשר?

חנה: אני לא מוכנה שאף גבר שעיר ומסריח יעמוד מעליי ויעשה בי את זממו. את מבינה אותי שירה? אני לא מוכנה. אני אתאבד לפני שאני אתן לזה לקרות

שירה: רק תזהרי לפני זה שלא תהרגי את עצמך בטעות לפני שתחליטי להתאבד

תמונה 10

(בחור יושב קפוץ על ספסל שירה מתקדמת לקראתו)

שירה: אתה בוודאי זלמן קיפצי

זלמן: כן כן! אני זלמן, ואת בוודאי שירה פיינגבאום, נעים להכיר

שירה: נעים להכיר

(שתיקה)

שירה: סליחה על האיחור, לרוב אני מגיעה בזמן אבל הפעם נשאבתי להתארגנויות ולא שמתי לב לשעה. אתה מחכה כבר הרבה זמן?

זלמן: רבע שעה? שעה? מה זה משנה? את יודעת מה אומרים? לנשים טובות ראוי גם לחכות

שירה: לא ידעתי שזה מה שאומרים

זלמן: אומרים אומרים, האמיני לי אומרים. ואת יודעת מה עוד אומרים?

שירה: (מחייכת) מה עוד אומרים?

זלמן: אומרים שהאומרים לרוב אומרים דברים שממילא נאמרים

שירה: (צוחקת קלות) ניכר שלפחות אתה אומר הרבה דברים זלמן קיפצי

זלמן: כבר הספקת להתרשם שאני מדבר יותר מדי? סליחה באמת סליחה. יש לי נטייה לברבר את עצמי לדעת כשאני מתרגש. אני מקווה שלא הספקתי להותיר רושם רע

שירה: עד עכשיו אתה בסדר גמור זלמן

זלמן: טוב לשמוע! טוב לשמוע. מדובר בסך הכל בפגישה השנייה שלי. ככה שההתרגשות באמת בשיאה. הפגישה הראשונה שלי הלכה נורא ואיום אם את שואלת. מרוב התרגשות לא סתמתי ולו לשנייה אחת את הפה. אם זה היה מסתיים בבלבולי שכל מילא, אבל כשליוויתי את הבחורה חזרה הביתה גם הצלחתי להקיא לה על הנעליים.

שירה: (צוחקת) אני מקווה שלא תסיים גם את הפגישה הזו בהקאה על בת הזוג

זלמן: כמובן שלא! כמובן שלא! לא אכלתי דבר מהבוקר במיוחד בשביל לא להקיא בפגישה. כך שגם אם מרוב התרגשות תתקוף אותי בחילה איומה, לא יהיה לי בכלל מה להוציא החוצה

שירה: (צוחקת) אתה מצחיק מאוד מר זלמן קיפצי זה יאמר לזכותך

זלמן: מצוין! מצוין! טוב שאת אומרת. הרי את יודעת מה אומרים? חוש הומור הוא הדלק המניע של כל זוגיות טובה

שירה: יפה, יפה מאוד גם את זה לא ידעתי שאומרים. ובכן מר זלמן קפצי, ספר קצת על עצמך?

זלמן: על עצמי?

שירה: כן כן על עצמך. אני בטוחה שהתאמנת רבות מול המראה לפני פגישתנו

זלמן: ואיך ידעת?

שירה: אתה יודע מה אומרים, אני יודעת איך גברים מתכוננים

זלמן: יפה יפה מאוד

שירה: אז ספר

זלמן: לספר?

שירה: כן כן, ספר

זלמן: (מגמגם) אהה את יודעת שמי זלמן

שירה: (מקניטה אותו) זהו זה כל מה שיש לך לספר זלמן? אני מצפה מגבר רציני שיידע להציג את עצמו

זלמן: לא לא, חבל שהתרשמת ממני שאני לא רציני. ההפך הוא הנכון. האמיני לי שאני בחור מאוד רציני והתאמנתי שעות! למרות שבאתי מוכן לפגישה, בכל הזמן שחיכיתי לך כאן חזרתי וחזרתי על קורות חיי, ועל תכונותיי ועל מעלותיי. כבר הייתי מוכן עם הטקסט כמו שחקן שייקספירי אבל ברגע שראיתי אותך נעלם לי כל הזיכרון

שירה: (צוחקת) הרגע, אני סתם מקניטה אותך. זה טבעי לחלוטין לשכוח דברים מרוב התרגשות, וטבעי עוד יותר להתרגש כהוגן בפגישות הראשונות שלך

זלמן: אני רואה שהמבוכה שלי מצחיקה אותך. נו טוב גם זו נחמה קטנה. את יודעת מה אומרים? סבל של אחד הוא אוצר של אדם אחר. (שתיקה)
אני אהיה בעל טוב את יודעת?

שירה: סליחה?

זלמן: אמרתי שאני אהיה בעל טוב

שירה: אם כך שמעתי נכון. קצת מוקדם לצאת בהצהרות שכאלה אתה לא חושב?

זלמן: יש לי נטייה כזאת להקדים את המאוחר, ולהגיד ישר מה שקופץ לי לראש. חברים שלי אומרים לי שאני קצת "מביך" אבל אמא תמיד אומרת שזו דווקא תכונה יפה, שיש משהו בכנות שמושך אלייך אנשים.

שירה: אני מניחה שאפשר להגיד עליך הרבה דברים זלמן אבל אתה בטח נתפס בעיניי כאדם כן וישר.

זלמן: אני שמח שהתחלת לקרוא לי רק זלמן, בלי שם המשפחה. הרבה יותר טוב ככה, הרבה פחות רשמי. זה אומר שבכל זאת הצלחנו קצת להתיידד

שירה: כן זלמן בהחלט הצלחנו קצת להתיידד

זלמן: אני גם אף פעם לא ארים את הקול בבית. ככה חונכתי אף פעם לא להרים קול. אמא שלי תמיד אומרת "זלמן הזה, יש לו נפש שברירית, בזבוב הוא לא מסוגל לפגוע".

שירה: נשמע שאתה ואמך מאוד קשורים

זלמן: כן, כן, בן הזקונים שלה. יש לנו קשר מאוד מיוחד לאמא ולי. למרות שאמא תמיד אומרת לא לדבר על הקשר שלה ושלי מול נשים אחרות, היא טוענת שזה עלול להרתיע. אבל אני כמובן לא מסוגל לסתום את הפה ולו לדקה ולשמור משהו לעצמי. לא מסוגל

שירה: בעייני זה דווקא מקסים הקרבה שלך לאמא. אתה בחור טוב זלמן קיפצי בחור טוב

זלמן: שוב זלמן קפצי! הרי אמרנו שתקראי לי רק זלמן גברת שירה פיינגבנאום רק זלמן!

שירה: (צוחקת) בסדר גמור, מעכשיו רק זלמן מבטיחה

זלמן: אם יש מעכשיו, זה אומר שיש הלאה?

שירה: לבינתיים כן זלמן, לבינתיים כן

תמונה 11

שבב א: איפה היינו?

שבב ב': יהודי, מוסלמי ונוצרי יושבים על גב של גמל

שבב א': נכון נכון, גב של גמל

שבב ב': ואז?

שבב א': תן לי להזכר איך זה הלך. כן כן!  יהודי, מוסלמי ונוצרי יושבים על גב של גמל

שבב ב': ואז?

שבב א': תן לי אני מגיע לזה. יהודי, מוסלמי ונוצרי יושבים על גב של גמל, פתאום! קם הנוצרי ואומר, "מכל נפלאות הבריאה הגמל היא הבריאה היפה ביותר!"

שבב ב': דווקא הגמל?

שבב א': איזה קטע! זה בדיוק מה שהמוסלמי בא לשאול אותו "דווקא הגמל?"

שבב ב': אתה קורא לי מוסלמי?

שבב א': לא, לא לא הבנת. מהתחלה. יהודי, מוסלמי ונוצרי יושבים על גב של גמל

שבב ב': יהודי, מוסלמי ונוצרי יושבים על גב של גמל

חנה: סליחה

שבב א' וב': לא עכשיו

שבב א': איפה היינו ?

שבב ב': יהודי, מוסלמי ונוצרי יושבים על גב של גמל!

שבב א': נכון נכון. פתאום קם הנוצרי ואומר "מכל נפלאות הבריאה הגמל היא הבריאה היפה ביותר!" שומע אותו המוסלמי ועונה לו "דווקא הגמל?"

שבב ב': איזה קטע? זה בדיוק מה שאני אמרתי

שבב א': לא לא לא הבנת! מהתחלה. יהודי, מוסלמי ונוצרי יושבים על גב של גמל

חנה: סליחה?

שבב ב': את לא רואה שהוא באמצע?

שבב א': אך זה אבוד היא הרסה לי את כל המומנטום הרסה לי.

חנה: סליחה שהפרעתי אני פשוט חייבת טובה, ונראה לי שאתם היחידים שיכולים לעזור לי.

שבב א' וב': תרמנו במשרד

חנה: לא נו אני מתחננת ממש טובה קטנה

שבב ב': אנחנו נראים לך מלשכת הסעד?

חנה: שכחתי את תעודת הזהות שלי בבית והמוכר לא מסכים למכור לי סיגריות. יש מצב שאני משלמת לכם ואתם קונים לי?

שבב ב':  בת כמה את בכלל? את נראית בת 14

שבב א': דווקא הייתי נותן לה 18 בכיף

חנה: כולם מעירים לי שאני נראית צעירה אבל מה פתאום אני כבר בת 19

שבב ב': שקרנית

שבב א': למה להעליב יהודיה? אם את אומרת אמת אז מה הבעיה לא הבנתי? לכי הביתה קחי את התעודה ותחזרי

חנה: זה סיפור בשבילי לחזור עכשיו הביתה. אני גרה רחוק זה שני אוטובוסים מכאן והמון הליכה ברגל. נתקעתי פה בלי סיגריות ואני אם אני לא מעשנת כל שעתיים אני נכנסת לקריז

שבב ב': אתה אוכל את השקרים שלה?

שבב א': זה במסגרת הסבר פניך לתייר

שבב ב':  מה הקשר לתייר?

שבב א': נזכרתי! ואז היהודי אומר לו

שבב א' וב': "אין הנחתום מעיד על דבשתו" (שניהם צוחקים)

חנה: נו אז מה אתם אומרים? תעזרו לעלמה במצוקה?

שבב א': תראה מה זה, יש לנו כאן עלמה במצוקה

שבב ב': תאמיני לי אנחנו עושים לך טובה. את לא יודעת שהעישון מזיק לבריאות? (שניהם צוחקים)

שבב א': זה באמת לטובתך. את בכלל לא נראית אחת שמעשנת

חנה: בטח שאני מעשנת

שבב ב': פינוקיו תזהרי האף שלך צומח

חנה: בשנייה אני מוכיחה לכם, תביאו סיגריה ותראו איך אני מעלימה אותה ברגע

שבב א': את האמת שזה יכול להיות ניסוי מעניין

שבב ב': אתה משתף עם זה פעולה?

שבב א': סיגריה אחת קטנה עוד לא הרגה אף אחד. (מוציא אחת מהקופסא) הנה קחי. (חנה לוקחת את הסיגריה). להדליק לך?

חנה: כן תודה (הוא ניגש אליה ומדליק לה את הסיגריה. חנה נושפת ומתחילה להשתעל. שניהם צוחקים)

שבב ב': ממש תומס הקטר יש לנו פה

שבב א': צ'ו, צ'ו! צ'ו צ'ו!

חנה: זה סתם כי אני לא רגילה לסוג הזה. (נושפת עוד נשיפה.) הנה אתם רואים? בקלות

שבב' א': יפה מאוד

שבב ב': באמת מרשים כל הכבוד

חנה: אז מה אתם אומרים תעזרו לי?

שבב' א': מה אתה אומר שנעזור לה?

שבב ב': שאנחנו לא נעזור ליהודי?

שבב א': חס וחלילה. הנה יש לי פה קופסא כמעט מלאה, את יכולה לקחת אותה

חנה: תודה! באמת תודה. כמה זה יעלה לי?

שבב ב': עקרונית זה 50 שקל

שבב א': עקרונית

שבב ב': אבל לך ניתן את זה במחיר מיוחד (תופס אותה מאחורה)

חנה: מה אתה עושה? תשחרר אותי

שבב א': בחורה פרא יש לנו פה הא?

שבב ב': פרא פרא שחבל על הזמן

שבב א': אל תדאגי מתוקה, אנחנו רק רוצים לשחק איתך טיפה

תמונה 12

עמוס: אני רוצה שנראה את זה שוב שירה, אולי הפעם נצליח לעורר אצלך משהו

שירה: אני באמת משתדלת עמוס, אבל אני כבר לא מרגישה כלום.

עמוס: אני מזכיר לך שגם זו התקדמות. בעבר הרגשת רתיעה, או שהגוף הנשי במיצג לקח את הפוקוס. קהות זו גם התקדמות

שירה: זו כבר הפגישה השלישית שאתה אומר את זה

עמוס: זוכרת מה אמרנו בהתחלה? אלו לא דברים שבונים ביום אחד. בואי ננסה לצפות בזה שוב בסדר? הנה הגבר (צללית של גבר עירום נראית באחורי הבמה) את בוחנת אותו?

שירה: כן

עמוס: תארי לי אותו

שירה: עיניים בהירות, שיער שחרחר, אף סולד, שפה עבה, סנטר דגוש

עמוס: יפה יפה מאוד, עכשיו רדי למטה

שירה: חזה מתוח, בטן מוצקה, שרירי ידיים מלאים, רגליים עבות, פין זקור

עמוס: ומה זה גורם לך להרגיש?

שירה: כלום

עמוס: בטוחה?

שירה: כן, כלום.

עמוס: בסדר עכשיו אני אצא מהחדר ואצרף את האישה למיצג (עמוס יוצא מהחדר. צללית של אישה ערומה נראית רכונה ליד צלליתו של הגבר)
אני רוצה שתמשיכי להתמקד בצללית של הגבר. מה מושך את עינך?

שירה: העכוז אני מניחה

עמוס: יפה, יפה מאוד
(הגבר והאישה מתחילים לשכב)

עמוס: עכשיו אני רוצה שתדמייני את עצמך במקום האישה, רכונה ככה מתחת לגבר

שירה: אני לא מסוגלת

עמוס: בוודאי שאת מסוגלת שירה. עצמי את העיניים ודמייני את עצמך שרועה שם במקום האישה

שירה: אני לא מצליחה

עמוס: התאמצי יותר שירה, אני מבקש ממך התאמצי יותר

שירה: אני לא מצליחה

עמוס: את הבטחת לי משהו שירה. את הבטחת לאמך ולי, את הבטחת לעצמך שירה את זוכרת?

שירה: דיי תפסיק עם זה אני לא מסוגלת!

(הצלליות נעצרות שירה קמה ממקומה)

עמוס: בסדר. הכל בסדר. אלו לא דברים שבונים ביום אחד

תמונה 13

אמשש: התפללתי עלייך לשם יתברך אתמול

שירה: תודה

אמשש: דיברתי על המקרה שלך עם הרב גורן והוא אמר שיש פתרון, הוא אמר שהוא מכיר מישהו

שירה: איזה מקרה? אין שום מקרה. את הבנת הכל לא נכון אמא

אמשש: אל תגידי מה הבנתי או מה לא הבנתי

שירה: אמא אבל לא היה שום דבר

אמשש: תשמרי על הפה שלך שירה. אל תשקרי לי. עשיתי הרבה טעויות אבל לא גידלתי ילדה שקרנית

שירה: אי אפשר לדבר איתך את היסטרית

אמשש: כיבוד אב ואם שירה כיבוד אב ואם! את לא תקראי לי היסטרית בבית שלי את לא תקראי לי היסטרית! שמעת?!

שירה: סליחה

אמשש: סליחה שהרמתי קול. את פשוט מאוד יקרה לי וזה כואב לי נורא שירה זה כואב לי נורא. זה לא הוגן שזה ייצא עלייך ככה זה באמת לא הוגן. זה לא אשמתך. זו הייתי אני כל השנים האלה, זו הייתי אני. לא נתנו לך מספיק תשומת לב, לא נתנו לך מספיק יחס. אבא שלך כמעט לא היה בבית לדברים כאלה יש השפעה ישירה על איך הילד יגדל

שירה: את סתם מלקה את עצמך

אמשש: אני רוצה שתלכי לטיפול. אני דיברתי עם הרב גורן ויש מישהו מוכשר מאוד שמטפל בבני נוער שהלכו לאיבוד. דיברתי איתו קצת והוא נשמע בן אדם מאוד רציני. הוא אמר שזה שכיח אצל רבים מבני גילך ושאין סיבה לדעה. עם הליווי הנכון אפשר לפתור הכל הוא אמר, אפשר לפתור הכל.

שירה: אני אוהבת אותה

אמשש: את בעיקר מבולבלת. את בעיקר מבולבלת וגם היא. יתומה אומללה, הוא אמר שחסך של דמות אם זו טרגדיה נוראה שיכולה להוליד נטיות שכאלה. את תתרחקי ממנה שמעת? היא ילדה מסכנה ואתן רק גוררות אחת את השנייה יותר למטה. החיבור הזה לא טוב לאף אחת מכן

שירה: אני אוהבת אותה

אמשש: את לא אוהבת אף אחד עדיין את שומעת אותי? את רק נערה ואת עוד לא אוהבת אף אחד. את אוהבת את עצמך ואת המשפחה שלך. את עצמך ואת המשפחה שלך את מבינה אותי?!

שירה: כן

אמשש: דיי דיי שקט עכשיו. הכל יהיה בסדר אני מבטיחה לך הכל יהיה בסדר. את תלכי לטיפול, ואת תצאי מזה, ואת תהיי רעיה ואם ויהיו לך חיים מאושרים. תסתכלי לי בעיניים שירה, אני מבטיחה לך חיים מאושרים

תמונה 14
(חנה ושירה יושבות על ספסל שתיהן מרוחקות)

שירה: טוב לראותך

חנה: תודה

שירה: עבר הרבה זמן

חנה: אכן עבר

שירה: אני מצטערת שלא…

חנה: זה בסדר

שירה: הרי לא יכולתי

חנה: זה בסדר, אני מבינה

שירה: התגעגעתי אלייך

חנה: אל תגידי את זה

שירה: אז מה להגיד?

חנה: אם היינו מקיימות את השיחה הזאת לפני כמה שנים, הייתי רק רוצה שתחבקי אותי ושתגידי לי שהכל היה חלום רע. אם היינו מקיימות את השיחה הזאת לפני שנה הייתי רק רוצה לשמוע "סליחה, אני מצטערת". אבל היום אני מבינה. באמת שירה, לא צריך שתגידי כלום.

שירה: אני באמת מצטערת

חנה: גם אני, על הכל.
(שתיקה)

שירה: אני מתחתנת

חנה: באמת?

שירה: כן. הכרתי בחור מקסים, שמו זלמן. יש לו מבנה גוף צנום והליכה קצת שפופה, אבל הוא כן, וחייכן, והוא מצחיק אותי מאוד. הוא לא יהלומן או משהו כזה, אבל אבא שלו עובד בבנק ויש להם יחידת דיור צמודה לבית שלהם ככה שנוכל להתחיל את חיינו בנחת בלי הלוואות.

חנה: אני שמחה בשבילך

שירה: תודה

חנה: אני מניחה שזה מה שתמיד רצית ולא יכולתי לתת לך

שירה: כן, זה מה שתמיד רציתי. מה שלומך? איך עברו עלייך השנים האחרונות?

חנה: לזמן יש נטייה לחמוק מבין האצבעות את יודעת? רק אתמול שיחקנו בזוג נאהבים והיום אנחנו יושבות מרוחקות על ספסל. החיים לא היו טובים אליי כמו שהם היו אלייך. עזבתי את הבית. אבא ואני מעולם לא הסתדרנו. מצאתי חן בעיניה של משפחת שוסטל ואני מתפקדת כעוזרת שלהם בימות השבוע בתמורה לחדר ומשכורת צנועה. אני מתכננת לטוס לאמריקה בקיץ

שירה: לאמריקה?

חנה: כן לאמריקה. לבנות לי חיים חדשים.

שירה: בקיץ את אומרת

חנה: כן בתחילת בקיץ, כשהאביב עוד בדמדומיו

שירה: חבל, אני מתחתנת בתחילת הסתיו. היה חשובה לי שתבואי

חנה: אין סיבה להצטער שירה. ממילא לא הייתי באה

שירה: למה?

חנה: את עדיין מאוד יקרה לי. לא הייתי מסוגלת לראות אותך בתכריכים לבנים, צועדת הישר לארון הקבורה של עצמך

שירה: זו ההחלטה הנכונה עבורי חנה. אני מאושרת

חנה: ומה תעשי כשבליל הכלולות שלך ובכל אחד מהלילות הבאים בחייך זלמן ירכן מעלייך ויגנח מאושר? גם אז את תהיי מאושרת? או שרק תעמידי פנים?

שירה: אני אוהבת אותו אהבת נפש חנה. תשוקה לבשר חולפת, הנפש היא זו שנשארת איתך לכל החיים.

חנה: אם את אומרת

שירה: אני אומרת

חנה: רק תדאגי שלנפש הזאת יש לאן לחזור אחרי שהיא מתעופפת בכל מיני עולמות עליונים

שירה: אל תדאגי לי

חנה: אני תמיד אדאג לך רעייתי. תמיד

תמונה 15 – אפילוג
(שירה בשמלה לבנה עומדת ליד זלמן מתחת לחופה)

שירה: ביום חתונתי עמדתי רועדת כולי ליד זלמן. זלמן הרגשן רעד אף יותר ממני והיה לשנינו חשש אמיתי שהוא לא יצליח לשבור את הכוס. בכל לילה מאז אירוסינו תקף את זלמן המסכן אותו חלום בלהות בו הוא דורך על הכוס והכוס המרשעת אינה נשברת ובן רגע מחתן השמחה הוא הופך למושא לצחוק וללעג.

זלמן: הרי את, מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל (דורך על הכוס)
שירה: עד יום מותי לא זכיתי לראות את זלמן מאושר כל כך כמו שראיתיו ביום ההוא. לא יודעת אם השמחה נבעה מאהבתו אליי ומהתרגשות מעצם נישואינו, או מהצלחתו הכבירה בשבירת הכוס. זלמן צהל ורקד וחיבק ונישק כל אדם שנקרא בדרכו. גם אני שמחתי נורא. רק ב5 לפנות בוקר הגענו עייפים ושיכורים למיטת כלולותינו.
זלמן: את בוודאי עייפה
שירה: אמר זלמן. שטויות! שנינו חיכינו לזה כל כך הרבה זמן. אל תחשוש, בוא אליי אהובי. והוא בא. 3 דקות החזיק זלמן שלי למראה אישה ערומה בפעם הראשונה בחייו.
זלמן: נהינת?
שירה: בוודאי. שיקרתי. וביני לבין עצמי לא ידעתי אם היעדר ההנאה נבע מגופו הכחוש והגברי של זלמן או מקוצר הזמן
חנה צדקה. הלילה הזה הסתיים ואחריו הגיע עוד לילה ועוד לילה, עם הזמן כוחו של זלמן גבר אבל מעט התשוקה שהייתה לי אליו נעלמה כלא הייתה מעולם. בשנה הראשונה חשבתי עליה. על עיניה הירוקות, על שפתיה העבות, על עורה החלק. זלמן המסכן לא ידע כלום. אולי טוב שכך. היה טוב לו ידע? 3 שנים מהלילה ההוא נולד בכורי חננאל. אחריו יפתח ומירון ויגאל ולבסוף חנה הקטנה שלי. אין דבר המשתווה לאהבת אם לילדיה. הזמנים חולפים מהר, עוד אביב הלך ונעלם לו והנה בא סתיו חדש. עלי שלכת נערמים על המדרכה היתומה. אני מקווה שחנה חיה באושר וטוב לה. שאחרי כל כך הרבה שנים היא מצאה את שחיפשה נפשה

הפוסט שירת חנה חלק ב' הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

שירת חנה
מאת: אהוד לוסין
מאייר: זאביק בוגולמוני

דמויות


שירה
חנה
עמוס
זלמן
אמה של שירה (אמשש)
ילדה 1
ילדה 2
שבב 1
שבב 2

עלילת המחזה אינה לינארית. היא קופצת בין פרקי זמן שונים בין התמונות השונות.

תמונה 1

(אישה בגילאי ה30 לחייה מתקדמת לקדמת הבמה, היא אוחזת תינוקת)

שירה: שמי שירה. הודות לשם יתברך חגגתי אתמול יום הולדת 36. הזמנים חולפים מהר. רק אתמול היה אביב וכבר הסתיו מתדפק על דלתנו. כמה אני אוהבת את תקופת הסתיו, את השקיעות המוקדמות, את הצבע הכתום של השלכת.
(מצביע על התינוקת) זו חנה, אתמול חגגנו לה יום הולדת שנה. איזו ברכה זו הייתה ללדת אותה בדיוק ביום הולדתי. בעזרת השם יתברך חנה תגדל להיות בחורה דעתנית ועצמאית. שלושה שבועות לפני הזמן היא נולדה! כשהייתי רוטנת סביב מטלות הבית זלמן היה אומר לי "ניסים גדולים קוראים לעושים בענווה את מלאכתם", משפטים קצת נבובים יש לזלמן שלי אבל תמיד כוונות טובות. והנה לא האמנתי וקרה נס, אם ובת חוגגות יחדיו יום הולדת.
כבר מאוחר, הקטנה לא נותנת לעצום עין. אני אוהבת לצאת איתה עטופה בשמיכות לחצר בלילות הסתיו. בקרוב נאלץ להפסיק את המנהג, הלילות נעשים קרים, ונשימתה עדינה. לבינתיים מוטב ככה, איני רוצה שיתעוררו הישנים. ארבעה ילדים יש לי מלבד חנה: חננאל, יפתח, מירון ויגאל. אהבה גדולה אני אוהבת אותם. כבר 10 שנים שחברתי דינה מנסה להביא ילדים לעולם ואין. תפילותיה לא נענו. בעצב תלדי בנים היה עונשה של חווה כשגורשה מגן עדן. אני מודה שמגיל צעיר לא הבנתי את פשר העונש, תמיד חלמתי להיום אם. (חנה עושה רעש), היא תגדל להיות ילדה דעתנית ועצמאית, כמו חנה זיגמונד חברתי הטובה. כבר שנים שחנה ואני לא בקשר. אני מתפללת שהודות לשם יתברך ענייניה נפתרו וששלומה טוב. מי יודע? אולי עוד אזכה לפגוש בילדיה.

תמונה 2
(שירה נעמדת בקצה הבמה היא שרה וקופצת בחבל)

שירה:
רחל אימנו לא ידעה שיעקוב אוהב אותה,
שרה אימנו לא חשבה שאברהם רוצה אותה,
רבקה אימנו לא חסכה ביחס חם למר יצחק
ועל לאה המסכנה איש אינו צחק

שירה: הנה את! כבר שעה שאני מחפשת אותך, לא הבנתי לאן נעלמת

חנה: מצטערת שירונקה אמא ביקשה שאשאר לעזור לה עם הכלים

שירה: מה שלום אמא שלך?

חנה: (לוקחת את הצעיף שלה ועושה ממנו זקן, מחכה קול של גבר) "הודות לשם יתברך, מצבה משתפר מיום ליום. נושאים תפילה נושאים תפילה, ובשמיים יענו לנו"

שירה (צוחקת, מצטרפת לחיקוי): "טוב לשמוע מר זיגמונד, טוב לשמוע! בעזרת השם יתברך מצבה של אשתך ישתפר במהרה והיא תזכה לפזז בחתונות ילדך!"

חנה: "תודה רבה מר פיינגנבאום! אני מתפלל לשם יתברך שכל חבריי יהיו אדיבים ונעימים כמוך"
(שתיהן צוחקות)

שירה: ועכשיו ברצינות חניוק'ה, מה שלומך אמך?

חנה: (מתחמקת) חלשה, אין לה כל כך תיאבון, אבל עדיין עומדת על הרגליים.

שירה: כבר יודעים מה יש לה?

חנה: לא לא יודעים, ובאמת שירונקה שאני לא רוצה לדבר על זה

שירה: בטוח דודי?

חנה: בטוח

שירה (נכנסת לדמות אחרת): אם כך דודי על מה כן תרצה לדבר?

חנה: כמובן שעל שיערך השחרחר רעייתי!

שירה: אוי דודי החנפן מה בדבר שערי השחרחר?

חנה: ובכן רעייתי איני יכול שלא להתפעם בכל פעם מחדש למראה שיערך. שחור ובוהק, גלי ורועש, אדיר ועצום כמו הים ממש

שירה: כמו הים?

חנה: כמו הים רעייתי! כמו ים גדול ורחב! מרהיב וסוער! את ואני בחברת 40 מלחים שיכורים, מפליגים אל האופק

שירה: המחשבה של להפליג בחברת 40 מלחים שיכורים מצמררת גבירה עדינה וענוגה שכמותי דודי

חנה: ראי רעייתי, גל גדול הוטח בספינתנו ו40 המלחים השיכורים הושלכו מהסיפון. את רואה דודי? את רואה? מהר עזרי לי לנווט את הספינה גל גדול נוסף בדרכו אלינו

שירה: אבל דודי, דודי הטוב אני חוששת שאני עדינה ורגישה מכדי להשתתף בכל מטלות הסיפון הללו

חנה: אילו שטויות רעייתי אני בטוחה שאת יכולה לנווט עימי את הספינה באומץ רב

שירה: לא לא דודי החביב אני אומרת לך בלשון נחרצת שאין זה יאה שגבירה כמוני תתעסק במלאכתם של גברים

חנה: אבל רעייתי היקרה אנו עלולים לתבוע אם תדבקי בעקשנותך

שירה: מוטב שהים הגדול והרע ייקח אותי לחיקו מאשר שאעמול כך בפרך

חנה: (יוצאת בכעס מהמשחק) שירה! אוף איתך אי אפשר לשחק ככה כשאת כל הזמן משתמטת

שירה: זה חלק מהמשחק חנה, אמרנו שאת צריכה לחזר אחריי! אבל אל תדאגי בקרוב מאוד אני אסכים להפצרותייך.

חנה: מבטיחה?

שירה: מבטיחה מבטיחה

חנה: הו רעייתי היפה, אני מאמין באמונה שלמה שלא רק רוך ועדינות יש בתוכך, אלא גם עוצמות וכוח של אשת חיל אמיתית.

שירה: הו דודי הטוב, לו רק אמרת לי שאינך יכול בלעדיי הייתי ממהרת להצטרף למאמציך

חנה: (בחוסר חשק) הו רעייתי איני יכול בלעדייך

שירה: את כל המשפט

חנה: מה?

שירה: תגידי את כל המשפט, גם את ההתחלה עם הרוך והעדינות זה היה נחמד

חנה: דירבאלקום שירה אחרי זה את ממשיכה עם המשחק

שירה: קדימה קדימה

חנה: הו רעייתי היפה, אני מאמין באמונה שלמה שלא רק רוך ועדינות יש בתוכך אלא גם עוצמות וכוח של אשת חיל אמיתית. ואני כמובן לא יכול בלעדייך

שירה: ושאני הגבירה המיוחדת ביותר שאי פעם תפגוש בכל שבעת הימים

חנה: שירה!

שירה: בסדר בסדר. אהוי דודי! אם כך אתה אומר אצטרף למאמציך הכבירים להושטת הספינה.

חנה: חבל הרם!

שירה: חבל הרם!

חנה: משוטים לפנים!

שירה: משוטים לפנים!

חנה: ולמשוך בחוזקה!

שירה: למשוך בחוזקה!

(נופלות שתיהן על הרצפה וצוחקות שירה מדמה פני גוססת)

שירה: דודי הטוב !היה כל כך נעים להכיר אותך, מי יתן ותזכה לחיים טובים ושלווים. (מעמידה פני מתה)

חנה: לא רעייתי! לא רעייתי היקרה! ארור אתה ים אכזר שהטביע את אהבתי בגיא צלמוות. אני מבטיח כי אוהב אותך לעולמים!

שירה: "עד קץ כל הימים"  זה נשמע יותר טוב

חנה: אני מבטיח כי אוהב אותך עד קץ כל הימים (נושקת נשיקה ללחייה שירה מתעוררת)

שירה: הצלת אותי דודי הטוב! מה טובה אהבתך אליי, מים רבים לא יוכלו לכבותה!

(שתי בנות בנות גילן של שירה וחנה נכנסות לבמה)

הבנות שרות:
מי יודעת מה נהיה עם חנה הענייה?
אמה המסכנה חולה ואביה בשתייה
לכלוכית, תמהונית, כעורה ותפרנית
לחנה שמלה קנית? במצווה זכית
(צוחקות)

חנה: מצחיק נורא!

שירה: הן סתם טיפשות אל תתייחסי אליהן

ילדה 1 (מחקה את שירה) אוי דודי, דודי הטוב, דודי!

ילדה 2: רעייתי, רעייתי המתוקה כמה שאני אוהב אותך!

ילדה 1: כמה אני אוהבת אותך! (נופלות זו על זו וצוחקות)

חנה: שיר תחזיקי אותי לפני אתלוש להן את כל השערות!

ילדה 1: העלבנו את שירה הנסיכה הקטנה אז אבו גבר באה לעזרתה? בנות אתן יודעות מה מספרים על חנה בשכונה?

ילדה 2: אני שמעתי שאבא של חנה שותה המון אלכוהול ובכל ערב כשהוא כולו שיכור הוא מרביץ לה מכות רצח

ילדה 1: אני שמעתי שכבר שנה וחצי שאמה של חנה חולה חולה! כל הרופאים לא יודעים בכלל מה יש לה וכנראה בקרוב היא תמות

ילדה 2: אני שמעתי שבכל יום לפני השינה חנה מתפללת לשם יתברך "השם, השם יתברך בבקשה תקשיב לתפילותיי וקח אותי הרחק הרחק מהבית בו אני גרה" אבל בגלל שהיא כזאת מרשעת תפילותיה לא נענות

ילדה 1: אני שמעתי שחנה אוהבת את שירה כמו שבנות אוהבות בנים

חנה: זהו זה אני אהרוג אתכן (צווחת צווחה, מתנפלת על אחת הבנות ונושכת אותה)

ילדה2 : היא נשכה אותי!

ילדה 1: משוגעת!

ילדה 2: חולת כלבת!

ילדה 1: חכי חכי שאבא שלי ישמע על זה, הוא יכניס אותך לכלא! (הבנות יוצאות מהבמה)

חנה: (נסערת, מחקה אותה) "חכי חכי שאבא שלי ישמע על זה"

שירה: את בסדר?

חנה: כן כן, אני בסדר גמור

שירה: את לא באמת אוהבת אותי כמו בן נכון?

חנה (מסמיקה) מה פתאום! הן סתם מקנאות שאנחנו חברות כאלה טובות

תמונה 3, על ספת המטפל

(שירה נכנסת לחדר קטן ובו שתי כורסאות הניצבות באלכסון זו מול זו. לחדר נכנס בחור חייכן בשנות ה40 לחייו)

עמוס: סליחה על האיחור, יצאתי לפני שעה וחצי מהבית אבל הפקקים הכריעו אותי, בדרך כלל זה לא קורה לי, בטח לא בטיפול ראשון

שירה: אתה חושב שזה ראוי לפתוח טיפול בהתנצלות?

עמוס (צוחק): אמך אמרה לי שאת ילדה טובה אבל חדת לשון. זה בסדר גמור להתנצל. הבעת צער ולקיחת אחריות על מעשייך הם סימן היכר לבגרות נפשית.
את מרבה להתנצל בפני משפחה וחברים שירה?

שירה: כשאני צריכה

עמוס: את זוכרת מקרים בהם התנצלת כשהרגשת הכרח להתנצל ולוו דווקא כשבאמת הרגשת צער וחרטה על המעשים שלך?

שירה: לא הבנתי…

עמוס: אחדד את שאלתי, הרגשת בעבר כעס כאשר גורם סמכות הכריח אותך להצטער על מעשה שכלל לא רצית להצטער על שעשית אותו?

שירה: לפני שבועיים בארוחת שישי… (עוצרת את עצמה)

עמוס: מדוע נעצרת?

שירה: נראה שאתה יודע עליי לא מעט דברים ואני לא יודעת עלייך כלום

עמוס: את צודקת. סליחה. (צוחק) את רואה, שתי דקות אנחנו מכירים וזו כבר הפעם השנייה שאני מתנצל בפנייך. בואי נתחיל מהתחלה.
נעים מאוד, שמי עמוס, עמוס סופר. רב, מחנך, יועץ מיני ומנחה נפשי כבר 15 שנה. אני נשוי, אב לארבעה ילדים, חובב כדורגל ושירה עברית. ב15 שנותיי כמטפל עזרתי לעשרות בני ובנות נוער ולעשרות זוגות במצוקות השונות שליוו אותם. הבנתי שכמו כולנו גם את מתמודדת עם כמה בעיות משל עצמך, אבל אמך חושבת שאת זקוקה למעט עזרה מבחוץ.

שירה: נראה לי שהבנת לא נכון

עמוס: אמא שלך הייתה מאוד נסערת כשדיברנו בטלפון

שירה: לאמא שלי יש נטייה להיות היסטרית כשמדובר בילדים שלה

עמוס: (צוחק) זו אכן התנהגות שגרתית של הרבה הורים לילדים מתבגרים. ובכל זאת הבנתי שהיו מספר תקריות לא שגרתיות.

שירה: איזה תקריות? שום תקריות. סתם בהלה של אישה היסטרית

עמוס: שירה אני מבקש, לפחות כאן בואי נשמור על לשון נקייה ועל כיבוד הורים. את חייבת להבין, אמא שלך מודאגת מאוד והיא רק רוצה בטובתך. אני כאן כאוזן קשבת לכל הצדדים, וכמובן שהתרחיש האופטימי ביותר מבחינתי הוא שאמך נבהלה מדברים שהם פרי דמיונה בלבד.

(שירה שותקת)

אנחנו יכולים לשתוק. גם לזה יש מקום כאן. יש מטפלים שאצלם השתיקה היא כלי מרכזי בטיפול.  אישית, אני דוגל בשיטות דינמיות יותר.
את חושבת שאמך כבר סיפרה לי הכל נכון? ובכן זה לא מדויק ואני רוצה לשמוע ממך קצת על הרקע המשפחתי בו גדלת.
(שירה שותקת)
כמה אחים אתם?
(שירה שותקת)
את הבכורה?
(שירה שותקת)
כמה שעות ביום אבא נוכח בבית?
(שירה שותקת)

אני רואה שאת מסרבת לדבר. אם כך, בואי נשחק במשחק הניחושים, בסדר?
אני מניח שאתם בין חמישה לשבעה אחים, את מן הסתם האחות הבכורה, אמא שלך היא טיפוס מאוד דומיננטי ואפשר להגיד שהיא זו שלובשת את המכנסיים בבית. אביך הוא אדם טוב לב, אך נבלע תחת הצל הגדול שאמך מטילה עליו. הוא חסר כריזמה והסביבה וילדיו לא נותנים לו את הכבוד המגיע לו. היחס של אמא שלך מופנה בעיקר לאחייך הקטנים ואת מתבקשת לוותר ולטפל בהם לא פעם. אני מניח שינקת עד גיל חצי שנה לכל המאוחר, וכשהיית ממש קטנה חלמת לא פעם שאת עוקרת את העיניים של אחד מאחייך הקטנים, המחשבה הזאת ריגשה והפחידה אותך כל כך שלא סיפרת עליה לאיש מעולם.

שירה: איך אתה? איך יכול להיות שאתה? אמא שלי בטח…

עמוס: אמא שלך לא סיפרה לי ולו אחד מן הדברים שהרגע הזכרתי שירה. אני לא מדיום, או מכשף, פשוט לדברים הללו יש תבנית. לכל דבר יש סיבה ותוצאה. כשהחשקים המיניים הבלתי שגרתיים שלך תוקפים אותך, כשאת עוצמת את העיניים ומדמיינת חזה של אישה, את מלקה את עצמך בביטחון שאת יחידה בעולם. אני כאן להגיד לך שאת לא יחידה שירה, יש רבות ורבים שכמותך. חשקים בלתי שגרתיים תוקפים לא מעט בני נוער בגילך ואפילו אנשים מבוגרים. חשוב לי שתדעי שירה שלא רק שאת לא יחידה בעולם, את גם בטח לא לבד. המשפחה שלך דואגת לך מאוד, ועכשיו גם אני כאן. אני כאן כדי להקשיב. אני כאן כדי לעזור לך. עם שיתוף פעולה מצידך, קצת פתיחות מחשבתית וסיוע של השם יתברך אני מאמין שנמצא לך מרפא. אני מבטיח לך שירה הכל יהיה בסדר

עכשיו בואי נתחיל מהתחלה בפעם השלישית לפגישתנו זו. מתי בפעם הראשונה דמיינת גוף של אישה?

תמונה 4

(שירה אוחזת בבובת תינוקת ושרה לה)

שירה:
כשאהיה גדולה ואהיה כבר אמא, אחבק את ילדיי חזק חזק
ואלטף ואנשק אותם בלחי, ואדגדג עד שכל אחד מהם יבכה וגם יצחק

כל יום אכין להם מטעם אחר, ואפנק אותם באלף ממתקים
והם יהיו שלי ורק שלי, והם יהיו יפים כל כך ומתוקים
כשאהיה גדולה ואהיה כבר אמא, מרוב געגועים אל ילדיי גם לא אשן

ואתנגב למיטתם הקטנטנה כל לילה, ויחד נצטחק לקול התן!

לו רק הייתי כבר גדולה לו רק הייתי אמא

אמה של שירה: שירה, בואי לכאן אני צריכה שתעזרי לי

שירה: אמא אפשר לא עכשיו? אני עסוקה

אמה של שירה: כשאמא קוראת?

שירה: הילדים מגיעים

אמשש: אני חייבת שתעזרי לי קצת עם הבגדים, הם לא יקפלו את עצמם ויש לי כל כך הרבה על הראש. חוץ מזה לא דיברנו הרבה זמן רק את ואני

שירה: נחמד שהזמן היחיד שאת מוצאת לשיחות בינינו הוא תוך כדי מטלות הבית

אמשש: שירה לא להתחצף. מה לעשות? יש הרבה דברים שצריך להספיק ואשת חיל אמיתית צריכה למצוא פתרונות יצירתיים. הנה שתי נשות חיל מקפלות בגדים וגם מנהלות שיחה בוגרת

שירה: אני עוד לא אישה אמא

אמשש: בקרוב מאוד את כבר תהיי. הזמנים חולפים מהר שירה שלי. שמש האביב מאירה על הפרחים, ומבלי ששמנו לב כבר מגיחה לה השלכת. אשת חיל. שירה שלי תהיה אשת חיל

שירה: ואם אני לא רוצה להיות אשת חיל?

אמשש: ולמה שלא תרצי?

שירה: כי אני לא רוצה להתחתן

אמשש: שטויות! אני לא רוצה לשמוע. הרי מגיל צעיר את חולמת להיות אמא, מה אני לא רואה שאת עדיין משחקת עם הבובה התינוקית הזאת שלך. למה שלא תרצי להתחתן?

שירה: כי אני לא רוצה. אני אהיה רק אמא. אם חיל, בלי אישה

אמשש: ואיך תהיי אם מבלי להיות אישה? רוח הקודש תעבר אותך?

שירה: אולי

אמשש: ניסים קורים שירה אבל לא צריך להגזים עם בקשות לא הגיוניות מהשם יתברך. למה שלא תהיי אישה? את הרי תהיי אישה נפלאה. מי הכניס לך את השטויות האלה לראש?

שירה: הרי את בעצמך תמיד אומרת שאבא הוא כזה ילד מגודל ושהוא לא עוזר בכלל במטלות הבית. וחנה סיפרה לי מה אשת חיל עושה עם הבעל כדי להיכנס להריון וזה נשמע לי מאוד לא נעים.

אמשש: מאיפה חנה זיגמונד שומעת את הדברים האלו?

שירה: שמעה

אשש: את יודעת שחנה מאוד יקרה לי, אבל היא בטראומה. אבא שלה הוא טיפוס בעייתי ומאז שאמה נפטרה המזג התזזיתי שלה הפך למרדני מדי אם את שואלת אותי. חבל לי שאף אחד לא לוקח אחריות על הילדה המסכנה. לענייננו, מה שגבר ואישה עושים ביניהם יכול להיות נעים מאוד לשני הצדדים אם עושים זאת בצורה נעימה ומכבדת, אבל את עוד צעירה מכדי להיחשף לכל הדברים האלה

שירה: תמיד את עושה לי את זה. מצד אחד כשאת צריכה אותי את מחניפה לי שאני ילדה גדולה, ואיך התבגרתי ושאני עוד מעט אישה. ומצד שני אני לא גדולה מספיק ויש דברים שאי אפשר לדבר עליהם

אמשש: שירה! לא להתחצף. אף פעם לא לשכוח כיבוד הורים.

שירה: גם את זה את תמיד עושה. אי אפשר להתווכח איתך. כל פעם שאנחנו לא מסכימות את אומרת שאני חצופה וחוטאת בכיבוד הורים

אמשש: כשלא תתחצפי אני לא אזכיר לך את אחת המצוות החשובות ביותר, כיבוד הורים.

שירה: אני אעזוב את הבית! את תראי! תמשיכו להתייחס אלי כאל מובנת מאליה ואני אסתלק. חנה ואני נברח מכאן, ונשכור לנו חדר ונחיה רק שנינו. בלי הורים ובלי גברים, לא צריכות אף אחד.

אמשש: חנה המסכנה, גם התייתמה מאם וגם חברתה הטובה מעודדת אותה לברוח מהבית. אני מאוד מאוכזבת שירה, מאוד.

שירה: זה בכלל היה רעיון שלה

אשש: מישהו צריך לקחת אחריות על הילדה העזובה הזאת. תגידי לה שהיא תמיד מוזמנת אלינו, כמו בת בית היא בשבילנו. ברור?

שירה: ברור

אשש: אתן צמד טוב את וחנה. צמד טוב. שירה וחנה, הרבה "אהבת השם" יש בשמות הללו

שירה: אהבת השם?

אשש: בוודאי. שירה, גם על שם "שיר" אהבת המילה הכתובה והשפה העברית אבל גם על שם "שיר השירים", שיר אהבה בין עם ישראל לאלוהיו.

שירה: וחנה?

אשש: חנה ושבעת בניה כמובן. חנה שהורתה לשבעת בניה למות ולא לכפור באמונתם, ובסוף גם שמה קץ לחייה למען אותה אמונה.

שירה: זה נורא ואיום

אשש: כן. אני לא מאחלת לאף אחת להתמודד עם אתגרים שכאלו, שחייה שלה או חיי ילדיה יוצבו כנגד אהבתה לשם

תמונה 5

(שיירת הלוויה מתקדמת על הבמה. חנה נושאת דברים)

חנה:
אביב הלך, הקיץ תם ובא הסתיו אל העולם
ערום ומבויש עומד העץ המיותם
החורף בה, הקור גאה, האור הולך ונעלם
על מדרכות הרחוב הרדומות עולה השלג נערם
אשת חיל מי ימצא,
טעמה כי טוב סחרה
לא יכבה בלילה נרה
אך נר אימי כבה

(חנה עומדת מעל קבר אימה, שירה במרחק כמה צעדים ממנה)

שירה: כבר מאוחר

חנה: אני יודעת

שירה: קר נורא! את תקפאי

חנה: מוטב לי שאקפא

שירה: אל תדברי ככה

חנה: אני הרי יתומה מאם לא? אני יכולה לדבר איך שאני רוצה

שירה: אליי את לא יכולה לדבר ככה

חנה: היינו מאוד קרובות אמא ואני

שירה: אני יודעת

חנה: כמעט אף פעם לא רבנו. גם כשהיא הייתה מנקה את הבית שעות ואני הייתי מגיעה הביתה עם נעליים מלאות בוץ ודורכת על כל הרצפה היא לא הייתה צועקת עליי. "חניוקה שובבה שלי, איזו מתנה יפה הבאת לי. ערימות של בוץ!"

שירה: מאוד אהבתי שהיא קראה לך חניוקה

חנה: גם אני
כשהייתי קטנה, היה לנו מנהג כזה לפני השינה. היינו הולכות בבית על קצות האצבעות עד לספרייה והיא הייתה אומרה לי "חניוקה תעצמי עיניים" והייתי עוצמת. היא הייתה מורה לי להרים את האצבע ולסובב אותה באוויר סביב מדפי הספרים. ואז היא הייתה שרה

שירה: לא ידעתי שהיא אהבה לשיר

חנה: אהבה, אהבה מאוד. היה לה קול דק כזה כמו של ציפור. וככה בלילה, בעודי עוצמת עיניים ומסובבת סביב הספרייה את האצבע באוויר היא הייתה שרה לי
"לך אל המרעה גדי קטן שלי,
לך ואל תירא, החזק בכף ידי,
נהיה כבר מאוחר, השמש כבר שקעה,
לך אל אמא גדי, ותן לה נשיקה"

שירה: זה שיר יפה

חנה: כשהיא הייתה מפסיקה לשיר, הייתי עוצרת את האצבע והספר שמולו האצבע נעצרה נבחר

שירה: היא אהבה אותך מאוד.

חנה: את יודעת? אף פעם לא סיפרתי לה שרימיתי. הייתי מציצה בין חריצי האצבעות ובוחרת תמיד את הספר שהייתי רוצה

שירה: בטח היא ידעה

חנה: בת שקרנית כזאת היא גידלה

שירה: היי! מדובר בתעלול ילדים, אין שום סיבה לכעוס על עצמך

חנה: אני אכעס על עצמי כמה שאני רוצה (חובטת בעצמה) שקרנית! שקרנית! שקרנית!

שירה: (אוחזת בה ומונעת ממנה להמשיך) תפסיקי עם זה מיד. שוב טוב לא יצא לך מזה.

חנה: אני אף פעם לא אהיה אמא

שירה: בטח שתהיי

חנה: אף פעם, אף פעם, אף פעם לא. זה אנחנו הרגנו אותה. מצצנו כל בדל אנרגיה שהיה לה עד שהיא חלתה ומתה. אני לא מוכנה למות כמוה ולהשאיר את הילדים שלי לבד. אני אמות כשלא יהיה אף אחד שאתחרט שלא נשארתי לעזור לו

שירה: להביא ילדים זו מצווה גדולה

חנה: לאף אחד למעלה אין את הזכות להגיד לי מה מצווה גדולה ומה מצווה קטנה

שירה: את נסערת. מאוד נסערת. עברת טראומה נוראית וזה מובן. את תראי, עוד כמה שנים הפצע הזה ילך ויגליד, עד שלא יהיה לכאב כל זכר, רק זיכרון מתוק מהתקופה בה היא הייתה בחיים.
בואי נחזור, בסדר? בואי נחזור. אני תמיד אהיה כאן בשבילך, אני אוהבת אותך מאוד דודי, באמת.

(חנה ניגשת לשירה ומנשקת אותה בשפתיה)

תמונה 6

(על ספת המטפל)

עמוס: שלום שירה!

שירה: שלום עמוס!

עמוס: אכפת לך שאני אוכל? היו לי 7 פגישות ברצף ולא הספקתי לאכול כל היום

שירה: תאכל תאכל, שיהיה לך בתיאבון

עמוס: תודה תודה. אז מה שלומנו?

שירה: שלומנו בסדר

עמוס: "בסדר" זה גם התקדמות

שירה (צוחקת) זה גם מה שאמרת בפעם שעברה, ובפעם שלפניה ובפעם שלפניה

עמוס :את כבר מכירה את כל השטיקים שלי הא? בקיץ הקרוב ימלאו 5 שנים לפגישתנו הראשונה

שירה: 5 שנים? וואו הזמן באמת רץ

עמוס: את רואה ש"בסדר" זו גם התקדמות? (שירה מחייכת) נו אז איך הייתה הפגישה שלך השבוע?

שירה: אתה מתכוון עם הבחור?

עמוס: כן כן, הבחור שהוא לא אני. איך קוראים לו? נחום

שירה: כן נחום.

עמוס: ואיך היה? מוצלח?

שירה: היה בסדר

עמוס: עוד פעם בסדר?

שירה: אתה רוצה שאני אשקר לך? הפגישה לא הייתה הצלחה מסחררת

עמוס: נו אז יאללה, תשתפי קצת מה היה?

שירה: הגענו שנינו לפארק, לקח לי קצת זמן לזהות אותו, הוא היה נמוך וגם קצת רזה, לא בדיוק כמו שסיפרו לי

עמוס: דיברנו על זה אלף פעם שירה, גודל לא חייב לפסול גבר כן? אולי יש לו תכונות טובות אחרות

שירה: נכון, נכון. קצת נרתעתי בהתחלה אבל כמו שאמרנו המשכתי בנפש חפצה. התיישבנו, הוא הביא גזוז מתוק כזה ושתי כוסות פלסטיק, הציע לי לשתות

עמוס: נו נחמד! בחור אדיב!

שירה: אדיב? להביא בקבוק גזוז ממותק שהכנת בבית זה אדיב? בכל מקרה הנהנתי בנימוס וביקשתי שימזוג לי

עמוס: הצלה יפה

שירה: ואז הוא התחיל לדבר על עצמו ופשוט לא הפסיק. צפרות זה העניין שלו אתה מבין? הוא מדבר ומדבר, על המין הזה ועל המין ההוא, ועל גודל המקור, וצבע הנוצות, והעיניים שלו בורקות בורקות מאושר.

עמוס: נו! איזה יופי, גבר עם תשוקה. לא אמרת לי שזה מה שאת מחפשת בגבר? תשוקה?

שירה: תשוקה כן, אבל תשוקה לציפורים? אני צריכה יום אחד להתעורר ולראות אותו ם מקור דבוק לו לאף, זה נראה לך נורמאלי?

עמוס: יש בזה משהו מעט מוזר

שירה: וגם איזה ריח היה לו מהפה

עמוס: קצת ריח מהפה זו סיבה לפסול גבר?

שירה: קצת ריח? קצת ריח? ריח של גבייה עלה לו מן הפה. כאילו בזה הרגע בלס עשרה שיני שום. הבחור מפגע תברואתי

עמוס: (צוחק) עם גישה כזאת את תפסלי בסוף את כולם!

שירה: חלילה, רק את הצפרים והמסריחים שביניהם.

עמוס: ומה עם מחשבות זרות היו מחשבות חריגות לאחרונה?

שירה: מעט, בשבת צצו לי מחשבות שכאלה בשנת הצהריים

עמוס: והצלחת לגבור על היצר?

שירה: כן כן לחלוטין, הצלחתי לגבור על היצר.

עמוס: את רואה שבסדר זו גם התקדמות?

תמונה 7

שירה:
כשאהיה גדולה ואהיה כבר אמא, אחבק את ילדיי חזק חזק
ואלטף ואנשק אותם בלחי, ואדגדג שכל אחד מהם יבכה וגם יצחק

כל יום אכין להם מטעם אחר, ואפנק אותם באלף ממתקים
והם יהיו שלי ורק שלי, והם יהיו יפים כל כך ומתוקים
כשאהיה גדולה ואהיה כבר אמא, מרוב געגועים אל ילדיי גם לא אשן

ואתנגב למיטתם הקטנטנה כל לילה, ויחד נצטחק לקול התן!
לאור הכוכבים נקרא סיפור, על יער רע ועל מכשפה

ועל אביר נאה וגם אמיץ, שבסוף תמיד זוכה בבחורה יפה

לו רק הייתי כבר גדולה לו רק הייתי אמא

חנה: רעייתי! רעייתי היקרה? איה את רעייתי?

שירה: דודי הטוב! אני כאן אני כאן דודי!

חנה: ראי מה הבאתי לך מן ההרים רעייתי? (שולפת בקבוק שתייה חריפה)

שירה: חנה! השתגעת לגמרי? איך השגת את זה?

חנה: כשאבא ישן התגנבתי למחבוא הסודי שלו ושלפתי משם בקבוק!

שירה: הוא יהרוג אותך אם הוא יגלה שלקחת לו

חנה: אל תדאגי אל תדאגי, הוא ישן כמו תינוק כשהוא שיכור. וחוץ מזה הוא בכלל לא יזכור את הבקבוק הזה. יש לו המון

שירה: אבל מה נעשה עם זה?

חנה: נשתה כמובן!

שירה: אין סיכוי שאני שותה מהדבר הזה. בחיים לא.

חנה: רעייתי מפחדת? פק פק פק פק פק פק יש לנו כאן תרנגולת פחדנית פק פק פק פק פק

שירה: ממש, כאילו לך יש אומץ

חנה: הנה, תראי (לוגמת לגימה גדולה, ומשתעלת בחוזקה אחר כך)

שירה: (צוחקת) ילדה גדולה! את רואה שזה לא בשבילך?

חנה: זה קצת חזק אבל בקלות אני יכולה להתגבר על זה (שותה עוד )

שירה: (לוקחת ממנה את הבקבוק) היי היי! אל תגזימי

חנה: נו תרנגולת פחדנית את מוכנה לשתות גם?

שירה: בסדר אבל רק שלוק קטן (שותה מעט ומעווה את פניה) זה נורא ואיום!

חנה: (מתפוצצת מצחוק) כל הכבוד! כל הכבוד! תחשבי שזו תרופה, לשתות, לשתות! לא לחשוב!
(שירה שותה עוד כמה לגימות)

שירה: אני לא מרגישה שום דבר, רק קצת סחרחורת (נשכבת על הרצפה)

חנה: לאט לאט זה יעלה לך, אל תדאגי. (נשכבת על ידה) הכוכבים נורא יפים הלילה לא?

שירה: (מצטחקת) הכוכבים תמיד יפים טיפשונת, פשוט עכשיו יש לנו פנאי להסתכל בהם

חנה: (מחקה אותה) "עכשיו יש לנו פנאי להסתכל בהם" איזו עברית יפה רעייתי איזו עברית יפה. יכול להיות שאת קצת שיכורה?

שירה: (צוחקת, מתנהגת כילדה קטנה המסתירה משהו) אולי, אולי הראש שלי קצת מסובב יותר מבדרך כלל. (מנסה לקום, לא מצליחה, שתיהן צוחקות). ומה איתך דודי? הראש שלך מסובב?

חנה: מסובב, מסובב כהוגן

שירה: תראי, יש דובה גדולה בשמיים

חנה: האו האו האו אני דובה גדולה!!! ומפחידה!!!

שירה: ככה לא עושה דובה. ווף ווף ווף! אני דובה שמנה ואכזרית ווף ווף ווף

חנה: מיאו! מיאו! מיאו! אני דובה גדלה ומסריחה, מיאו!

(צוחקות)

רעייתי, אמרתי לך שאת נורא יפה הלילה?

שירה: דודי החנפן לא, טרם אמרת, אבל נחמד מצדך

חנה: אני הרי בחור נחמד! שידוך טוב לנערה רכה כמוך!

שירה: אתה בא ממשפחה עמידה דודי?

חנה: הו בוודאי רעייתי, אבי הוא יהלומן מוכר, יום יבוא וארש יחד עם אחיי את העסק המשפחתי

שירה: ובתורה אתה בקיא דודי? הרי חשוב לי מאוד שבעלי יוכל לשאת איזה וורט משובח בערבי שבת

חנה: בקיא? הלו אני מומחה גדול! רשי, רמב"ם, מה שתרצי ומתי שתרצי!

שירה: ואיזה מין הורה אתה תהיה? אב קשוב אני מקווה, כי ילדיי הם הדבר שהכי חשוב לי

חנה: אב השנה אהיה בשבילם! אשכים כל בוקר להכין להם כריכים עם מלפפון וגבינה צהובה, וכשאחזור מעבודת היהלומים שלי אשלח אותם חיש מהר למקלחת ואז אקריא להם איזה סיפור שיחפצו

שירה: אכן, אתה תהיה אב נהדר דודי.

חנה: ובעל למופת

שירה: ובעל למופת

(חנה רוכנת לעברה הן מתנשקות)

שירה: זה רעיון לא כל כך טוב דודי

חנה: מה יש רעייתי אנחנו רק קצת משחקות, הרי זו לא הפעם הראשונה שאני מנשקת אותך

שירה: וזה אף פעם לא מעשה מוצלח כל כך דודי

חנה: ואם אני קצת אגע לך בחזה

שירה: דודי! אתה פושטק כזה פורע חוק ממש

חנה: את רוצה להגיד לי שזה לא נעים לך רעייתי?

שירה: (מתענגת) לא דודי אני לא יכולה להגיד לך שזה לא נעים

חנה: הלו אמרת לי שאני פושטק, פורע חוק אמרת

שירה: ואולי יש לי חולשה מיוחדת לפורעי חוק כמוך?

חנה: את יודעת מה עלול להיות פשע אמיתי רעייתי?

שירה: אם תנשק אותי במורד הצוואר דודי (מנשקת אותה על צווארה)

חנה: זה פשע קטן רעייתי. (שולחת יד מתחת לחצאיתה) זה פשע אמיתי

שירה: (גונחת) דודי אני לא בטוחה, אני לא חושבת

חנה: את לא חושבת מה רעייתי?

שירה: אני לא בטוחה שזה רעיון כל כך טוב

חנה: את רוצה להגיד לי שלא נעים לך רעייתי

שירה: נעים. נעים מאוד אפילו

הפוסט שירת חנה הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

הקטע בתחבורה ציבורית היא שהיא צריכה להיות יעילה. ככה מתבקש סך הכל. אולי זה לא התבקש בעבר כשזה היה מנגנון תחבורה לציבור הרחב, אבל משעה שהכבישים עמוסים עד כדי קיא במכוניות, התחבורה הציבורית אמורה להיות יעילה

והיא לא. התחבורה הציבורית בארץ הקודש היא סיוט מתמשך שהחמיר עוד יותר נוכח הקורונה. אנשים עומדים כמו שפרוטים בצנצנת בלחץ גבוהה כי יש הגבלה של 20 או 30 אנשים בכל נסיעה. אז הנהג אשכרה בא וסופר ידנית את האנשים שנכנסים מקדימה. עכשיו פשוט אסור מאחורה, הרי איך הנהג יספור? וככה ברגע אנחנו חוזרים עשר שנים אחורה. זה גם לא שככה נשמר הריחוק החברתי. אנשים משתעלים למוות אחד על השני בתור לאוטובוסים. לכל אחד יש איזו אמא יהודיה בראש שאומרת לו: "תקוף תקוף כנס לאוטובוס אל תהיה פראייר"

בכלל המצב בתחבורה הציבורית נהיה סיוט. אנשים צועקים שם יותר. המודעות לסביבה קורסת כשהצרכים הבסיסיים של אנשים נלקחים. אין פרנסה ואין אופק לחו"ל וליציאה ממרק הלחות התל אביבי. לכן אנשים מרשים לעצמם יותר מלפני ארבעה חודשים להתפרס במרחב. כל אחד חייב לשמוע איזה גלים תפסו הנערים שחזרו מהים, ותלמידי הישיבות חייבים להתווכח בקול על הסוגיה האחרונה שלמדו במסכת בבא קמא, והמעצבת הגרפית בדיוק פשוט שנייה בשיחה נורא חשובה שכל הרכבת צריכה לשמוע. על כולם כמובן עולים ההורים המרושעים, שהתירו את אוזננו לשמוע את כל אמרי השפר של ילדיהם בני השנתיים-חמש. לא עולה בדעת אף אחד מהם להסביר לילד שעוד אנשים נוסעים יחד איתם, וכשנמצאים עם עוד אנשים אפשר לספר על איך אכלנו קובבות קצת יותר בשקט

וזה דבר נורא. זה דבר נורא ואיום. התודעה הזאת נעוצה בהיסטורית הגטאות שלנו, באלפי שנים של דוחק ומחסור במקום שעכשיו כשיש ויש בשפע אני רוצה כמה שיותר. מגיע לנו, מגיע לי לדבר בקול בטלפון, הרי עברנו פוגרומים ואלפיים שנות גלות. הרי זה אני נגד העולם. אנחנו נגד העולם. העולם רע העולם מפריע לילדה שלי לצרוח ברכבת שהיא רוצה ארטיק אבטיח ולא מילון. מילון זה הרבה יותר טעים ילדה את לא קולטת את זה? זה הרבה יותר טעים והרבה יותר שקט

הפוסט תחבורה ציבורית הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

הפוסט על ראש השנה – חג שמח! הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

הפוסט על עיתונות בראי פרשת ניצבים וילך הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

הפוסט על פרשת כי תבוא בראי הקורונה הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

והתורה בפרשת כי תצא, לפחות בסוף שלה משחקת עם זיכרון ושכחה. היא אומרת לנו מחה תמחה ולא תשכח. כי התורה מבינה כמה זה גרוע שהכל שמור שכל הפחדים והכשלונות שלנו והגרסאות הלא מעודכנות שלנו צפות באוויר. ולכן היא קוראת לנו לשכוח. לא לגלול לעמקי הזיכרון שלנו ושל הטלפון שלנו אלא להדחיק חלק, לבטל. ובאותה נשימה היא מבקשת שלא נשכח. שנזכור שהיה לנו רע כשהיינו בכל מני מקומות וגם שהיה לנו טוב. היא רוצה שנזכור את התמונה הכללית אבל גם מבקשת לטשטש את הפרטים. לא לזכור כל שיחה וכל דמעה וכל צעקה. לשחרר ולעבור הלאה. זה מה שהתורה מבקשת שנמחה אבל לא נשכח

הפוסט על זיכרון האינטרנט ופרשת כי תצא הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

הפוסט לחצות את הנהר הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

הפוסט על תופעת המחאה הישראלית מול מגבלת האון היהודית (בהשראת פרשת עקב) הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

כשאנחנו חושבים על מעמד הר סיני, אנחנו נותנים דעתנו בעיקר על התוכן שנמסר שם: עשרת הדיברות והחוקים ומוסר העבדים היהודי שהופץ בעקבות הרגע הזה. כאנשים מודרנים, אנחנו ממעטים לעסוק במעמד עצמו. אם יש התעסקות כזאת, היא בעיקר נועדה להכחיש או לפקפק בעצם קיומו של האירוע.

אבל בפרשת ואתחנן, משה הוא המספר ואנחנו חווים את מתן תורה דרך העיניים של מי שקיבל אותה. משה מוסיף לגולל את ההיסטוריה באזני הדור שעומד להיכנס אל הארץ. כמובן שחשוב לו לדבר על עשרת הדיברות וכו', אבל הדבר העיקרי שעומד נגד עיניו, הוא השיח על המעמד שמכונן את הדינמיקה בין אדם לאלוהים ובין אדם לאדם.

העניין במעמד הר סיני הוא הסיכוי להיפגש באמת, האלוהים האינסופי עם הסופי, והאדם הסופי עם חברו הסופי. משה מדגיש באזני מאזיניו את הייחודיות של "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ ולמקצה השמיים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו? השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש ויחי?… אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו. מן השמיים השמיעך את קולו", כלומר זה שאלוהים מחליט ליצור קשר עם קבוצה של בני אדם, זה אירוע נדיר. זה לא קרה משחר ההיסטוריה וזה מרגש מאוד.

כשקוראים את הפסוקים הלאה אפשר להרגיש גם את הרצון של משה לשכנע, שכך באמת היה. שבאמת אלוהים דיבר איתנו מתוך האש. ואפשר גם לשמוע את המרירות. את האפשרות שהאירוע לא באמת קרה וכל הסיפור רק נועד "ליסרך" כמו שכתוב בהמשך. יש כאלה שיאמרו שהכוונה בליסרך היא ליצוק בך אמונה, אבל אני חושב שאפשר לקרוא את זה כאכזבה, כיסורים, כהבנה שהאירוע מוסמס, והוכזב. כאירוע שלא מרפה מאיתנו, למרות האפשרות שהוא בכלל לא התרחש. המפגש היחידני בהיסטוריה עם אלוהים נשאר כל הזמן בגדר אפשרות ומכאן הייסורים, תחושת ה"אולי זה לא קרה"

ועם זאת קיים כאן הסיכוי שבאמת דיברנו "פנים בפנים" עם האלוהי האינסופי. והדבר הזה מעורר רגשות עזים. גם אם אין ודאות לגבי ממשות המקרה בכל זאת הסיכוי הקטן שכן, עדיין יכול להלהיב. האפשרות להסתכל לאדם שעומד מולך ולשוחח איתו פנים בפנים. להביט באמת אל העצמות של העומד מולך בין אם זה אלוהים או אדם. לראות אל האינסופי שבו וליצור אהבה ואחווה שלום ורעות, בין חברים, בני זוג ואפילו אויבים.

הפוסט על הסופי והאינסופי במעמד הר סיני (פרשת ואתחנן) הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.