שירת חנה
מאת: אהוד לוסין
מאייר: זאביק בוגולמוני

דמויות


שירה
חנה
עמוס
זלמן
אמה של שירה (אמשש)
ילדה 1
ילדה 2
שבב 1
שבב 2

עלילת המחזה אינה לינארית. היא קופצת בין פרקי זמן שונים בין התמונות השונות.

תמונה 1

(אישה בגילאי ה30 לחייה מתקדמת לקדמת הבמה, היא אוחזת תינוקת)

שירה: שמי שירה. הודות לשם יתברך חגגתי אתמול יום הולדת 36. הזמנים חולפים מהר. רק אתמול היה אביב וכבר הסתיו מתדפק על דלתנו. כמה אני אוהבת את תקופת הסתיו, את השקיעות המוקדמות, את הצבע הכתום של השלכת.
(מצביע על התינוקת) זו חנה, אתמול חגגנו לה יום הולדת שנה. איזו ברכה זו הייתה ללדת אותה בדיוק ביום הולדתי. בעזרת השם יתברך חנה תגדל להיות בחורה דעתנית ועצמאית. שלושה שבועות לפני הזמן היא נולדה! כשהייתי רוטנת סביב מטלות הבית זלמן היה אומר לי "ניסים גדולים קוראים לעושים בענווה את מלאכתם", משפטים קצת נבובים יש לזלמן שלי אבל תמיד כוונות טובות. והנה לא האמנתי וקרה נס, אם ובת חוגגות יחדיו יום הולדת.
כבר מאוחר, הקטנה לא נותנת לעצום עין. אני אוהבת לצאת איתה עטופה בשמיכות לחצר בלילות הסתיו. בקרוב נאלץ להפסיק את המנהג, הלילות נעשים קרים, ונשימתה עדינה. לבינתיים מוטב ככה, איני רוצה שיתעוררו הישנים. ארבעה ילדים יש לי מלבד חנה: חננאל, יפתח, מירון ויגאל. אהבה גדולה אני אוהבת אותם. כבר 10 שנים שחברתי דינה מנסה להביא ילדים לעולם ואין. תפילותיה לא נענו. בעצב תלדי בנים היה עונשה של חווה כשגורשה מגן עדן. אני מודה שמגיל צעיר לא הבנתי את פשר העונש, תמיד חלמתי להיום אם. (חנה עושה רעש), היא תגדל להיות ילדה דעתנית ועצמאית, כמו חנה זיגמונד חברתי הטובה. כבר שנים שחנה ואני לא בקשר. אני מתפללת שהודות לשם יתברך ענייניה נפתרו וששלומה טוב. מי יודע? אולי עוד אזכה לפגוש בילדיה.

תמונה 2
(שירה נעמדת בקצה הבמה היא שרה וקופצת בחבל)

שירה:
רחל אימנו לא ידעה שיעקוב אוהב אותה,
שרה אימנו לא חשבה שאברהם רוצה אותה,
רבקה אימנו לא חסכה ביחס חם למר יצחק
ועל לאה המסכנה איש אינו צחק

שירה: הנה את! כבר שעה שאני מחפשת אותך, לא הבנתי לאן נעלמת

חנה: מצטערת שירונקה אמא ביקשה שאשאר לעזור לה עם הכלים

שירה: מה שלום אמא שלך?

חנה: (לוקחת את הצעיף שלה ועושה ממנו זקן, מחכה קול של גבר) "הודות לשם יתברך, מצבה משתפר מיום ליום. נושאים תפילה נושאים תפילה, ובשמיים יענו לנו"

שירה (צוחקת, מצטרפת לחיקוי): "טוב לשמוע מר זיגמונד, טוב לשמוע! בעזרת השם יתברך מצבה של אשתך ישתפר במהרה והיא תזכה לפזז בחתונות ילדך!"

חנה: "תודה רבה מר פיינגנבאום! אני מתפלל לשם יתברך שכל חבריי יהיו אדיבים ונעימים כמוך"
(שתיהן צוחקות)

שירה: ועכשיו ברצינות חניוק'ה, מה שלומך אמך?

חנה: (מתחמקת) חלשה, אין לה כל כך תיאבון, אבל עדיין עומדת על הרגליים.

שירה: כבר יודעים מה יש לה?

חנה: לא לא יודעים, ובאמת שירונקה שאני לא רוצה לדבר על זה

שירה: בטוח דודי?

חנה: בטוח

שירה (נכנסת לדמות אחרת): אם כך דודי על מה כן תרצה לדבר?

חנה: כמובן שעל שיערך השחרחר רעייתי!

שירה: אוי דודי החנפן מה בדבר שערי השחרחר?

חנה: ובכן רעייתי איני יכול שלא להתפעם בכל פעם מחדש למראה שיערך. שחור ובוהק, גלי ורועש, אדיר ועצום כמו הים ממש

שירה: כמו הים?

חנה: כמו הים רעייתי! כמו ים גדול ורחב! מרהיב וסוער! את ואני בחברת 40 מלחים שיכורים, מפליגים אל האופק

שירה: המחשבה של להפליג בחברת 40 מלחים שיכורים מצמררת גבירה עדינה וענוגה שכמותי דודי

חנה: ראי רעייתי, גל גדול הוטח בספינתנו ו40 המלחים השיכורים הושלכו מהסיפון. את רואה דודי? את רואה? מהר עזרי לי לנווט את הספינה גל גדול נוסף בדרכו אלינו

שירה: אבל דודי, דודי הטוב אני חוששת שאני עדינה ורגישה מכדי להשתתף בכל מטלות הסיפון הללו

חנה: אילו שטויות רעייתי אני בטוחה שאת יכולה לנווט עימי את הספינה באומץ רב

שירה: לא לא דודי החביב אני אומרת לך בלשון נחרצת שאין זה יאה שגבירה כמוני תתעסק במלאכתם של גברים

חנה: אבל רעייתי היקרה אנו עלולים לתבוע אם תדבקי בעקשנותך

שירה: מוטב שהים הגדול והרע ייקח אותי לחיקו מאשר שאעמול כך בפרך

חנה: (יוצאת בכעס מהמשחק) שירה! אוף איתך אי אפשר לשחק ככה כשאת כל הזמן משתמטת

שירה: זה חלק מהמשחק חנה, אמרנו שאת צריכה לחזר אחריי! אבל אל תדאגי בקרוב מאוד אני אסכים להפצרותייך.

חנה: מבטיחה?

שירה: מבטיחה מבטיחה

חנה: הו רעייתי היפה, אני מאמין באמונה שלמה שלא רק רוך ועדינות יש בתוכך, אלא גם עוצמות וכוח של אשת חיל אמיתית.

שירה: הו דודי הטוב, לו רק אמרת לי שאינך יכול בלעדיי הייתי ממהרת להצטרף למאמציך

חנה: (בחוסר חשק) הו רעייתי איני יכול בלעדייך

שירה: את כל המשפט

חנה: מה?

שירה: תגידי את כל המשפט, גם את ההתחלה עם הרוך והעדינות זה היה נחמד

חנה: דירבאלקום שירה אחרי זה את ממשיכה עם המשחק

שירה: קדימה קדימה

חנה: הו רעייתי היפה, אני מאמין באמונה שלמה שלא רק רוך ועדינות יש בתוכך אלא גם עוצמות וכוח של אשת חיל אמיתית. ואני כמובן לא יכול בלעדייך

שירה: ושאני הגבירה המיוחדת ביותר שאי פעם תפגוש בכל שבעת הימים

חנה: שירה!

שירה: בסדר בסדר. אהוי דודי! אם כך אתה אומר אצטרף למאמציך הכבירים להושטת הספינה.

חנה: חבל הרם!

שירה: חבל הרם!

חנה: משוטים לפנים!

שירה: משוטים לפנים!

חנה: ולמשוך בחוזקה!

שירה: למשוך בחוזקה!

(נופלות שתיהן על הרצפה וצוחקות שירה מדמה פני גוססת)

שירה: דודי הטוב !היה כל כך נעים להכיר אותך, מי יתן ותזכה לחיים טובים ושלווים. (מעמידה פני מתה)

חנה: לא רעייתי! לא רעייתי היקרה! ארור אתה ים אכזר שהטביע את אהבתי בגיא צלמוות. אני מבטיח כי אוהב אותך לעולמים!

שירה: "עד קץ כל הימים"  זה נשמע יותר טוב

חנה: אני מבטיח כי אוהב אותך עד קץ כל הימים (נושקת נשיקה ללחייה שירה מתעוררת)

שירה: הצלת אותי דודי הטוב! מה טובה אהבתך אליי, מים רבים לא יוכלו לכבותה!

(שתי בנות בנות גילן של שירה וחנה נכנסות לבמה)

הבנות שרות:
מי יודעת מה נהיה עם חנה הענייה?
אמה המסכנה חולה ואביה בשתייה
לכלוכית, תמהונית, כעורה ותפרנית
לחנה שמלה קנית? במצווה זכית
(צוחקות)

חנה: מצחיק נורא!

שירה: הן סתם טיפשות אל תתייחסי אליהן

ילדה 1 (מחקה את שירה) אוי דודי, דודי הטוב, דודי!

ילדה 2: רעייתי, רעייתי המתוקה כמה שאני אוהב אותך!

ילדה 1: כמה אני אוהבת אותך! (נופלות זו על זו וצוחקות)

חנה: שיר תחזיקי אותי לפני אתלוש להן את כל השערות!

ילדה 1: העלבנו את שירה הנסיכה הקטנה אז אבו גבר באה לעזרתה? בנות אתן יודעות מה מספרים על חנה בשכונה?

ילדה 2: אני שמעתי שאבא של חנה שותה המון אלכוהול ובכל ערב כשהוא כולו שיכור הוא מרביץ לה מכות רצח

ילדה 1: אני שמעתי שכבר שנה וחצי שאמה של חנה חולה חולה! כל הרופאים לא יודעים בכלל מה יש לה וכנראה בקרוב היא תמות

ילדה 2: אני שמעתי שבכל יום לפני השינה חנה מתפללת לשם יתברך "השם, השם יתברך בבקשה תקשיב לתפילותיי וקח אותי הרחק הרחק מהבית בו אני גרה" אבל בגלל שהיא כזאת מרשעת תפילותיה לא נענות

ילדה 1: אני שמעתי שחנה אוהבת את שירה כמו שבנות אוהבות בנים

חנה: זהו זה אני אהרוג אתכן (צווחת צווחה, מתנפלת על אחת הבנות ונושכת אותה)

ילדה2 : היא נשכה אותי!

ילדה 1: משוגעת!

ילדה 2: חולת כלבת!

ילדה 1: חכי חכי שאבא שלי ישמע על זה, הוא יכניס אותך לכלא! (הבנות יוצאות מהבמה)

חנה: (נסערת, מחקה אותה) "חכי חכי שאבא שלי ישמע על זה"

שירה: את בסדר?

חנה: כן כן, אני בסדר גמור

שירה: את לא באמת אוהבת אותי כמו בן נכון?

חנה (מסמיקה) מה פתאום! הן סתם מקנאות שאנחנו חברות כאלה טובות

תמונה 3, על ספת המטפל

(שירה נכנסת לחדר קטן ובו שתי כורסאות הניצבות באלכסון זו מול זו. לחדר נכנס בחור חייכן בשנות ה40 לחייו)

עמוס: סליחה על האיחור, יצאתי לפני שעה וחצי מהבית אבל הפקקים הכריעו אותי, בדרך כלל זה לא קורה לי, בטח לא בטיפול ראשון

שירה: אתה חושב שזה ראוי לפתוח טיפול בהתנצלות?

עמוס (צוחק): אמך אמרה לי שאת ילדה טובה אבל חדת לשון. זה בסדר גמור להתנצל. הבעת צער ולקיחת אחריות על מעשייך הם סימן היכר לבגרות נפשית.
את מרבה להתנצל בפני משפחה וחברים שירה?

שירה: כשאני צריכה

עמוס: את זוכרת מקרים בהם התנצלת כשהרגשת הכרח להתנצל ולוו דווקא כשבאמת הרגשת צער וחרטה על המעשים שלך?

שירה: לא הבנתי…

עמוס: אחדד את שאלתי, הרגשת בעבר כעס כאשר גורם סמכות הכריח אותך להצטער על מעשה שכלל לא רצית להצטער על שעשית אותו?

שירה: לפני שבועיים בארוחת שישי… (עוצרת את עצמה)

עמוס: מדוע נעצרת?

שירה: נראה שאתה יודע עליי לא מעט דברים ואני לא יודעת עלייך כלום

עמוס: את צודקת. סליחה. (צוחק) את רואה, שתי דקות אנחנו מכירים וזו כבר הפעם השנייה שאני מתנצל בפנייך. בואי נתחיל מהתחלה.
נעים מאוד, שמי עמוס, עמוס סופר. רב, מחנך, יועץ מיני ומנחה נפשי כבר 15 שנה. אני נשוי, אב לארבעה ילדים, חובב כדורגל ושירה עברית. ב15 שנותיי כמטפל עזרתי לעשרות בני ובנות נוער ולעשרות זוגות במצוקות השונות שליוו אותם. הבנתי שכמו כולנו גם את מתמודדת עם כמה בעיות משל עצמך, אבל אמך חושבת שאת זקוקה למעט עזרה מבחוץ.

שירה: נראה לי שהבנת לא נכון

עמוס: אמא שלך הייתה מאוד נסערת כשדיברנו בטלפון

שירה: לאמא שלי יש נטייה להיות היסטרית כשמדובר בילדים שלה

עמוס: (צוחק) זו אכן התנהגות שגרתית של הרבה הורים לילדים מתבגרים. ובכל זאת הבנתי שהיו מספר תקריות לא שגרתיות.

שירה: איזה תקריות? שום תקריות. סתם בהלה של אישה היסטרית

עמוס: שירה אני מבקש, לפחות כאן בואי נשמור על לשון נקייה ועל כיבוד הורים. את חייבת להבין, אמא שלך מודאגת מאוד והיא רק רוצה בטובתך. אני כאן כאוזן קשבת לכל הצדדים, וכמובן שהתרחיש האופטימי ביותר מבחינתי הוא שאמך נבהלה מדברים שהם פרי דמיונה בלבד.

(שירה שותקת)

אנחנו יכולים לשתוק. גם לזה יש מקום כאן. יש מטפלים שאצלם השתיקה היא כלי מרכזי בטיפול.  אישית, אני דוגל בשיטות דינמיות יותר.
את חושבת שאמך כבר סיפרה לי הכל נכון? ובכן זה לא מדויק ואני רוצה לשמוע ממך קצת על הרקע המשפחתי בו גדלת.
(שירה שותקת)
כמה אחים אתם?
(שירה שותקת)
את הבכורה?
(שירה שותקת)
כמה שעות ביום אבא נוכח בבית?
(שירה שותקת)

אני רואה שאת מסרבת לדבר. אם כך, בואי נשחק במשחק הניחושים, בסדר?
אני מניח שאתם בין חמישה לשבעה אחים, את מן הסתם האחות הבכורה, אמא שלך היא טיפוס מאוד דומיננטי ואפשר להגיד שהיא זו שלובשת את המכנסיים בבית. אביך הוא אדם טוב לב, אך נבלע תחת הצל הגדול שאמך מטילה עליו. הוא חסר כריזמה והסביבה וילדיו לא נותנים לו את הכבוד המגיע לו. היחס של אמא שלך מופנה בעיקר לאחייך הקטנים ואת מתבקשת לוותר ולטפל בהם לא פעם. אני מניח שינקת עד גיל חצי שנה לכל המאוחר, וכשהיית ממש קטנה חלמת לא פעם שאת עוקרת את העיניים של אחד מאחייך הקטנים, המחשבה הזאת ריגשה והפחידה אותך כל כך שלא סיפרת עליה לאיש מעולם.

שירה: איך אתה? איך יכול להיות שאתה? אמא שלי בטח…

עמוס: אמא שלך לא סיפרה לי ולו אחד מן הדברים שהרגע הזכרתי שירה. אני לא מדיום, או מכשף, פשוט לדברים הללו יש תבנית. לכל דבר יש סיבה ותוצאה. כשהחשקים המיניים הבלתי שגרתיים שלך תוקפים אותך, כשאת עוצמת את העיניים ומדמיינת חזה של אישה, את מלקה את עצמך בביטחון שאת יחידה בעולם. אני כאן להגיד לך שאת לא יחידה שירה, יש רבות ורבים שכמותך. חשקים בלתי שגרתיים תוקפים לא מעט בני נוער בגילך ואפילו אנשים מבוגרים. חשוב לי שתדעי שירה שלא רק שאת לא יחידה בעולם, את גם בטח לא לבד. המשפחה שלך דואגת לך מאוד, ועכשיו גם אני כאן. אני כאן כדי להקשיב. אני כאן כדי לעזור לך. עם שיתוף פעולה מצידך, קצת פתיחות מחשבתית וסיוע של השם יתברך אני מאמין שנמצא לך מרפא. אני מבטיח לך שירה הכל יהיה בסדר

עכשיו בואי נתחיל מהתחלה בפעם השלישית לפגישתנו זו. מתי בפעם הראשונה דמיינת גוף של אישה?

תמונה 4

(שירה אוחזת בבובת תינוקת ושרה לה)

שירה:
כשאהיה גדולה ואהיה כבר אמא, אחבק את ילדיי חזק חזק
ואלטף ואנשק אותם בלחי, ואדגדג עד שכל אחד מהם יבכה וגם יצחק

כל יום אכין להם מטעם אחר, ואפנק אותם באלף ממתקים
והם יהיו שלי ורק שלי, והם יהיו יפים כל כך ומתוקים
כשאהיה גדולה ואהיה כבר אמא, מרוב געגועים אל ילדיי גם לא אשן

ואתנגב למיטתם הקטנטנה כל לילה, ויחד נצטחק לקול התן!

לו רק הייתי כבר גדולה לו רק הייתי אמא

אמה של שירה: שירה, בואי לכאן אני צריכה שתעזרי לי

שירה: אמא אפשר לא עכשיו? אני עסוקה

אמה של שירה: כשאמא קוראת?

שירה: הילדים מגיעים

אמשש: אני חייבת שתעזרי לי קצת עם הבגדים, הם לא יקפלו את עצמם ויש לי כל כך הרבה על הראש. חוץ מזה לא דיברנו הרבה זמן רק את ואני

שירה: נחמד שהזמן היחיד שאת מוצאת לשיחות בינינו הוא תוך כדי מטלות הבית

אמשש: שירה לא להתחצף. מה לעשות? יש הרבה דברים שצריך להספיק ואשת חיל אמיתית צריכה למצוא פתרונות יצירתיים. הנה שתי נשות חיל מקפלות בגדים וגם מנהלות שיחה בוגרת

שירה: אני עוד לא אישה אמא

אמשש: בקרוב מאוד את כבר תהיי. הזמנים חולפים מהר שירה שלי. שמש האביב מאירה על הפרחים, ומבלי ששמנו לב כבר מגיחה לה השלכת. אשת חיל. שירה שלי תהיה אשת חיל

שירה: ואם אני לא רוצה להיות אשת חיל?

אמשש: ולמה שלא תרצי?

שירה: כי אני לא רוצה להתחתן

אמשש: שטויות! אני לא רוצה לשמוע. הרי מגיל צעיר את חולמת להיות אמא, מה אני לא רואה שאת עדיין משחקת עם הבובה התינוקית הזאת שלך. למה שלא תרצי להתחתן?

שירה: כי אני לא רוצה. אני אהיה רק אמא. אם חיל, בלי אישה

אמשש: ואיך תהיי אם מבלי להיות אישה? רוח הקודש תעבר אותך?

שירה: אולי

אמשש: ניסים קורים שירה אבל לא צריך להגזים עם בקשות לא הגיוניות מהשם יתברך. למה שלא תהיי אישה? את הרי תהיי אישה נפלאה. מי הכניס לך את השטויות האלה לראש?

שירה: הרי את בעצמך תמיד אומרת שאבא הוא כזה ילד מגודל ושהוא לא עוזר בכלל במטלות הבית. וחנה סיפרה לי מה אשת חיל עושה עם הבעל כדי להיכנס להריון וזה נשמע לי מאוד לא נעים.

אמשש: מאיפה חנה זיגמונד שומעת את הדברים האלו?

שירה: שמעה

אשש: את יודעת שחנה מאוד יקרה לי, אבל היא בטראומה. אבא שלה הוא טיפוס בעייתי ומאז שאמה נפטרה המזג התזזיתי שלה הפך למרדני מדי אם את שואלת אותי. חבל לי שאף אחד לא לוקח אחריות על הילדה המסכנה. לענייננו, מה שגבר ואישה עושים ביניהם יכול להיות נעים מאוד לשני הצדדים אם עושים זאת בצורה נעימה ומכבדת, אבל את עוד צעירה מכדי להיחשף לכל הדברים האלה

שירה: תמיד את עושה לי את זה. מצד אחד כשאת צריכה אותי את מחניפה לי שאני ילדה גדולה, ואיך התבגרתי ושאני עוד מעט אישה. ומצד שני אני לא גדולה מספיק ויש דברים שאי אפשר לדבר עליהם

אמשש: שירה! לא להתחצף. אף פעם לא לשכוח כיבוד הורים.

שירה: גם את זה את תמיד עושה. אי אפשר להתווכח איתך. כל פעם שאנחנו לא מסכימות את אומרת שאני חצופה וחוטאת בכיבוד הורים

אמשש: כשלא תתחצפי אני לא אזכיר לך את אחת המצוות החשובות ביותר, כיבוד הורים.

שירה: אני אעזוב את הבית! את תראי! תמשיכו להתייחס אלי כאל מובנת מאליה ואני אסתלק. חנה ואני נברח מכאן, ונשכור לנו חדר ונחיה רק שנינו. בלי הורים ובלי גברים, לא צריכות אף אחד.

אמשש: חנה המסכנה, גם התייתמה מאם וגם חברתה הטובה מעודדת אותה לברוח מהבית. אני מאוד מאוכזבת שירה, מאוד.

שירה: זה בכלל היה רעיון שלה

אשש: מישהו צריך לקחת אחריות על הילדה העזובה הזאת. תגידי לה שהיא תמיד מוזמנת אלינו, כמו בת בית היא בשבילנו. ברור?

שירה: ברור

אשש: אתן צמד טוב את וחנה. צמד טוב. שירה וחנה, הרבה "אהבת השם" יש בשמות הללו

שירה: אהבת השם?

אשש: בוודאי. שירה, גם על שם "שיר" אהבת המילה הכתובה והשפה העברית אבל גם על שם "שיר השירים", שיר אהבה בין עם ישראל לאלוהיו.

שירה: וחנה?

אשש: חנה ושבעת בניה כמובן. חנה שהורתה לשבעת בניה למות ולא לכפור באמונתם, ובסוף גם שמה קץ לחייה למען אותה אמונה.

שירה: זה נורא ואיום

אשש: כן. אני לא מאחלת לאף אחת להתמודד עם אתגרים שכאלו, שחייה שלה או חיי ילדיה יוצבו כנגד אהבתה לשם

תמונה 5

(שיירת הלוויה מתקדמת על הבמה. חנה נושאת דברים)

חנה:
אביב הלך, הקיץ תם ובא הסתיו אל העולם
ערום ומבויש עומד העץ המיותם
החורף בה, הקור גאה, האור הולך ונעלם
על מדרכות הרחוב הרדומות עולה השלג נערם
אשת חיל מי ימצא,
טעמה כי טוב סחרה
לא יכבה בלילה נרה
אך נר אימי כבה

(חנה עומדת מעל קבר אימה, שירה במרחק כמה צעדים ממנה)

שירה: כבר מאוחר

חנה: אני יודעת

שירה: קר נורא! את תקפאי

חנה: מוטב לי שאקפא

שירה: אל תדברי ככה

חנה: אני הרי יתומה מאם לא? אני יכולה לדבר איך שאני רוצה

שירה: אליי את לא יכולה לדבר ככה

חנה: היינו מאוד קרובות אמא ואני

שירה: אני יודעת

חנה: כמעט אף פעם לא רבנו. גם כשהיא הייתה מנקה את הבית שעות ואני הייתי מגיעה הביתה עם נעליים מלאות בוץ ודורכת על כל הרצפה היא לא הייתה צועקת עליי. "חניוקה שובבה שלי, איזו מתנה יפה הבאת לי. ערימות של בוץ!"

שירה: מאוד אהבתי שהיא קראה לך חניוקה

חנה: גם אני
כשהייתי קטנה, היה לנו מנהג כזה לפני השינה. היינו הולכות בבית על קצות האצבעות עד לספרייה והיא הייתה אומרה לי "חניוקה תעצמי עיניים" והייתי עוצמת. היא הייתה מורה לי להרים את האצבע ולסובב אותה באוויר סביב מדפי הספרים. ואז היא הייתה שרה

שירה: לא ידעתי שהיא אהבה לשיר

חנה: אהבה, אהבה מאוד. היה לה קול דק כזה כמו של ציפור. וככה בלילה, בעודי עוצמת עיניים ומסובבת סביב הספרייה את האצבע באוויר היא הייתה שרה לי
"לך אל המרעה גדי קטן שלי,
לך ואל תירא, החזק בכף ידי,
נהיה כבר מאוחר, השמש כבר שקעה,
לך אל אמא גדי, ותן לה נשיקה"

שירה: זה שיר יפה

חנה: כשהיא הייתה מפסיקה לשיר, הייתי עוצרת את האצבע והספר שמולו האצבע נעצרה נבחר

שירה: היא אהבה אותך מאוד.

חנה: את יודעת? אף פעם לא סיפרתי לה שרימיתי. הייתי מציצה בין חריצי האצבעות ובוחרת תמיד את הספר שהייתי רוצה

שירה: בטח היא ידעה

חנה: בת שקרנית כזאת היא גידלה

שירה: היי! מדובר בתעלול ילדים, אין שום סיבה לכעוס על עצמך

חנה: אני אכעס על עצמי כמה שאני רוצה (חובטת בעצמה) שקרנית! שקרנית! שקרנית!

שירה: (אוחזת בה ומונעת ממנה להמשיך) תפסיקי עם זה מיד. שוב טוב לא יצא לך מזה.

חנה: אני אף פעם לא אהיה אמא

שירה: בטח שתהיי

חנה: אף פעם, אף פעם, אף פעם לא. זה אנחנו הרגנו אותה. מצצנו כל בדל אנרגיה שהיה לה עד שהיא חלתה ומתה. אני לא מוכנה למות כמוה ולהשאיר את הילדים שלי לבד. אני אמות כשלא יהיה אף אחד שאתחרט שלא נשארתי לעזור לו

שירה: להביא ילדים זו מצווה גדולה

חנה: לאף אחד למעלה אין את הזכות להגיד לי מה מצווה גדולה ומה מצווה קטנה

שירה: את נסערת. מאוד נסערת. עברת טראומה נוראית וזה מובן. את תראי, עוד כמה שנים הפצע הזה ילך ויגליד, עד שלא יהיה לכאב כל זכר, רק זיכרון מתוק מהתקופה בה היא הייתה בחיים.
בואי נחזור, בסדר? בואי נחזור. אני תמיד אהיה כאן בשבילך, אני אוהבת אותך מאוד דודי, באמת.

(חנה ניגשת לשירה ומנשקת אותה בשפתיה)

תמונה 6

(על ספת המטפל)

עמוס: שלום שירה!

שירה: שלום עמוס!

עמוס: אכפת לך שאני אוכל? היו לי 7 פגישות ברצף ולא הספקתי לאכול כל היום

שירה: תאכל תאכל, שיהיה לך בתיאבון

עמוס: תודה תודה. אז מה שלומנו?

שירה: שלומנו בסדר

עמוס: "בסדר" זה גם התקדמות

שירה (צוחקת) זה גם מה שאמרת בפעם שעברה, ובפעם שלפניה ובפעם שלפניה

עמוס :את כבר מכירה את כל השטיקים שלי הא? בקיץ הקרוב ימלאו 5 שנים לפגישתנו הראשונה

שירה: 5 שנים? וואו הזמן באמת רץ

עמוס: את רואה ש"בסדר" זו גם התקדמות? (שירה מחייכת) נו אז איך הייתה הפגישה שלך השבוע?

שירה: אתה מתכוון עם הבחור?

עמוס: כן כן, הבחור שהוא לא אני. איך קוראים לו? נחום

שירה: כן נחום.

עמוס: ואיך היה? מוצלח?

שירה: היה בסדר

עמוס: עוד פעם בסדר?

שירה: אתה רוצה שאני אשקר לך? הפגישה לא הייתה הצלחה מסחררת

עמוס: נו אז יאללה, תשתפי קצת מה היה?

שירה: הגענו שנינו לפארק, לקח לי קצת זמן לזהות אותו, הוא היה נמוך וגם קצת רזה, לא בדיוק כמו שסיפרו לי

עמוס: דיברנו על זה אלף פעם שירה, גודל לא חייב לפסול גבר כן? אולי יש לו תכונות טובות אחרות

שירה: נכון, נכון. קצת נרתעתי בהתחלה אבל כמו שאמרנו המשכתי בנפש חפצה. התיישבנו, הוא הביא גזוז מתוק כזה ושתי כוסות פלסטיק, הציע לי לשתות

עמוס: נו נחמד! בחור אדיב!

שירה: אדיב? להביא בקבוק גזוז ממותק שהכנת בבית זה אדיב? בכל מקרה הנהנתי בנימוס וביקשתי שימזוג לי

עמוס: הצלה יפה

שירה: ואז הוא התחיל לדבר על עצמו ופשוט לא הפסיק. צפרות זה העניין שלו אתה מבין? הוא מדבר ומדבר, על המין הזה ועל המין ההוא, ועל גודל המקור, וצבע הנוצות, והעיניים שלו בורקות בורקות מאושר.

עמוס: נו! איזה יופי, גבר עם תשוקה. לא אמרת לי שזה מה שאת מחפשת בגבר? תשוקה?

שירה: תשוקה כן, אבל תשוקה לציפורים? אני צריכה יום אחד להתעורר ולראות אותו ם מקור דבוק לו לאף, זה נראה לך נורמאלי?

עמוס: יש בזה משהו מעט מוזר

שירה: וגם איזה ריח היה לו מהפה

עמוס: קצת ריח מהפה זו סיבה לפסול גבר?

שירה: קצת ריח? קצת ריח? ריח של גבייה עלה לו מן הפה. כאילו בזה הרגע בלס עשרה שיני שום. הבחור מפגע תברואתי

עמוס: (צוחק) עם גישה כזאת את תפסלי בסוף את כולם!

שירה: חלילה, רק את הצפרים והמסריחים שביניהם.

עמוס: ומה עם מחשבות זרות היו מחשבות חריגות לאחרונה?

שירה: מעט, בשבת צצו לי מחשבות שכאלה בשנת הצהריים

עמוס: והצלחת לגבור על היצר?

שירה: כן כן לחלוטין, הצלחתי לגבור על היצר.

עמוס: את רואה שבסדר זו גם התקדמות?

תמונה 7

שירה:
כשאהיה גדולה ואהיה כבר אמא, אחבק את ילדיי חזק חזק
ואלטף ואנשק אותם בלחי, ואדגדג שכל אחד מהם יבכה וגם יצחק

כל יום אכין להם מטעם אחר, ואפנק אותם באלף ממתקים
והם יהיו שלי ורק שלי, והם יהיו יפים כל כך ומתוקים
כשאהיה גדולה ואהיה כבר אמא, מרוב געגועים אל ילדיי גם לא אשן

ואתנגב למיטתם הקטנטנה כל לילה, ויחד נצטחק לקול התן!
לאור הכוכבים נקרא סיפור, על יער רע ועל מכשפה

ועל אביר נאה וגם אמיץ, שבסוף תמיד זוכה בבחורה יפה

לו רק הייתי כבר גדולה לו רק הייתי אמא

חנה: רעייתי! רעייתי היקרה? איה את רעייתי?

שירה: דודי הטוב! אני כאן אני כאן דודי!

חנה: ראי מה הבאתי לך מן ההרים רעייתי? (שולפת בקבוק שתייה חריפה)

שירה: חנה! השתגעת לגמרי? איך השגת את זה?

חנה: כשאבא ישן התגנבתי למחבוא הסודי שלו ושלפתי משם בקבוק!

שירה: הוא יהרוג אותך אם הוא יגלה שלקחת לו

חנה: אל תדאגי אל תדאגי, הוא ישן כמו תינוק כשהוא שיכור. וחוץ מזה הוא בכלל לא יזכור את הבקבוק הזה. יש לו המון

שירה: אבל מה נעשה עם זה?

חנה: נשתה כמובן!

שירה: אין סיכוי שאני שותה מהדבר הזה. בחיים לא.

חנה: רעייתי מפחדת? פק פק פק פק פק פק יש לנו כאן תרנגולת פחדנית פק פק פק פק פק

שירה: ממש, כאילו לך יש אומץ

חנה: הנה, תראי (לוגמת לגימה גדולה, ומשתעלת בחוזקה אחר כך)

שירה: (צוחקת) ילדה גדולה! את רואה שזה לא בשבילך?

חנה: זה קצת חזק אבל בקלות אני יכולה להתגבר על זה (שותה עוד )

שירה: (לוקחת ממנה את הבקבוק) היי היי! אל תגזימי

חנה: נו תרנגולת פחדנית את מוכנה לשתות גם?

שירה: בסדר אבל רק שלוק קטן (שותה מעט ומעווה את פניה) זה נורא ואיום!

חנה: (מתפוצצת מצחוק) כל הכבוד! כל הכבוד! תחשבי שזו תרופה, לשתות, לשתות! לא לחשוב!
(שירה שותה עוד כמה לגימות)

שירה: אני לא מרגישה שום דבר, רק קצת סחרחורת (נשכבת על הרצפה)

חנה: לאט לאט זה יעלה לך, אל תדאגי. (נשכבת על ידה) הכוכבים נורא יפים הלילה לא?

שירה: (מצטחקת) הכוכבים תמיד יפים טיפשונת, פשוט עכשיו יש לנו פנאי להסתכל בהם

חנה: (מחקה אותה) "עכשיו יש לנו פנאי להסתכל בהם" איזו עברית יפה רעייתי איזו עברית יפה. יכול להיות שאת קצת שיכורה?

שירה: (צוחקת, מתנהגת כילדה קטנה המסתירה משהו) אולי, אולי הראש שלי קצת מסובב יותר מבדרך כלל. (מנסה לקום, לא מצליחה, שתיהן צוחקות). ומה איתך דודי? הראש שלך מסובב?

חנה: מסובב, מסובב כהוגן

שירה: תראי, יש דובה גדולה בשמיים

חנה: האו האו האו אני דובה גדולה!!! ומפחידה!!!

שירה: ככה לא עושה דובה. ווף ווף ווף! אני דובה שמנה ואכזרית ווף ווף ווף

חנה: מיאו! מיאו! מיאו! אני דובה גדלה ומסריחה, מיאו!

(צוחקות)

רעייתי, אמרתי לך שאת נורא יפה הלילה?

שירה: דודי החנפן לא, טרם אמרת, אבל נחמד מצדך

חנה: אני הרי בחור נחמד! שידוך טוב לנערה רכה כמוך!

שירה: אתה בא ממשפחה עמידה דודי?

חנה: הו בוודאי רעייתי, אבי הוא יהלומן מוכר, יום יבוא וארש יחד עם אחיי את העסק המשפחתי

שירה: ובתורה אתה בקיא דודי? הרי חשוב לי מאוד שבעלי יוכל לשאת איזה וורט משובח בערבי שבת

חנה: בקיא? הלו אני מומחה גדול! רשי, רמב"ם, מה שתרצי ומתי שתרצי!

שירה: ואיזה מין הורה אתה תהיה? אב קשוב אני מקווה, כי ילדיי הם הדבר שהכי חשוב לי

חנה: אב השנה אהיה בשבילם! אשכים כל בוקר להכין להם כריכים עם מלפפון וגבינה צהובה, וכשאחזור מעבודת היהלומים שלי אשלח אותם חיש מהר למקלחת ואז אקריא להם איזה סיפור שיחפצו

שירה: אכן, אתה תהיה אב נהדר דודי.

חנה: ובעל למופת

שירה: ובעל למופת

(חנה רוכנת לעברה הן מתנשקות)

שירה: זה רעיון לא כל כך טוב דודי

חנה: מה יש רעייתי אנחנו רק קצת משחקות, הרי זו לא הפעם הראשונה שאני מנשקת אותך

שירה: וזה אף פעם לא מעשה מוצלח כל כך דודי

חנה: ואם אני קצת אגע לך בחזה

שירה: דודי! אתה פושטק כזה פורע חוק ממש

חנה: את רוצה להגיד לי שזה לא נעים לך רעייתי?

שירה: (מתענגת) לא דודי אני לא יכולה להגיד לך שזה לא נעים

חנה: הלו אמרת לי שאני פושטק, פורע חוק אמרת

שירה: ואולי יש לי חולשה מיוחדת לפורעי חוק כמוך?

חנה: את יודעת מה עלול להיות פשע אמיתי רעייתי?

שירה: אם תנשק אותי במורד הצוואר דודי (מנשקת אותה על צווארה)

חנה: זה פשע קטן רעייתי. (שולחת יד מתחת לחצאיתה) זה פשע אמיתי

שירה: (גונחת) דודי אני לא בטוחה, אני לא חושבת

חנה: את לא חושבת מה רעייתי?

שירה: אני לא בטוחה שזה רעיון כל כך טוב

חנה: את רוצה להגיד לי שלא נעים לך רעייתי

שירה: נעים. נעים מאוד אפילו

הפוסט שירת חנה הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

הערב הסתיים. אריאל ואבישי הקפיצו אותי לבית של ההורים ורגע לפני שנכנסתי, התחלתי בנוהל הקבוע של סיום ערב שיכר. פתחתי את דלת הבית בשקט, נשמתי נשימה עמוקה ולעסתי מסטיק מנטה כדי לא להיראות מחוק. אחר כך הלכתי למטבח בצעדי בלרינה, פתחתי את הארון הימני העליון והסתערתי על קופסת האדווילים. במיומנות של לוחם קומנדו פתחתי את המנגנון הסיבובי השטני של משכך הכאבים, הוצאתי שלושה אדווילים והורדתי אותם טוב טוב עם שתי כוסות מים, כוס סודה אחת ובכולן פינקתי בקצת תרכיז מנגו-אפרסק (נשמע מגעיל, טעים פיצוצים).
בבוקר, כשקמתי מעומעם אבל ללא בדל כאב ראש (ותודה לנוהל), חשבתי שוב על ההשראה של הדיי. כנראה שהוא צודק. במובן מסוים המאה ה21 היא עידן ההשראה. כל סטארטאפיסט מתחיל, כל פוליטיקאי בכיר, כל סופר חובב, כל תלמיד מגמת תיאטרון, כולם ללא יוצא מן הכלל, חיים במרדף אחר השראה. כמעט כל אחד בימינו רוצה לראות את האור, להיות יחיד ומיוחד ולברוא משהו בעולם. אני טועה?

ובכל זאת משהו הפריע לי בהנחה הטוטאלית הזאת ורק בצהריים של אחרי, הבנתי מה. במידה יומרנית – רבע מגלומנית, רבע פתטית וחצי נרקיסיסטית, מעולם לא רדפתי אחר 'השראה', היא בטובה, הגיעה אליי. ההשראה, בדומה למחשבה טורדנית, מחשבה אובססיבית או להתקף חרדה, מגיעה לבקר אותי גם ב2 בלילה, באמצע נשיקה סוערת, בארוחת צהריים סתמית ואפילו בשחייה בים. כשיוצא לכם לפגוש אותה באיזה ערב שיכר, אני ממש מבקש שלא תספרו לה, אבל בינינו, לעיתים, הייתי רוצה שהיא בכלל לא תבוא. ברמה הפואטית של הדברים, נראה שההשראה ותדמית 'האמן המיוסר' תמיד הלכו יד ביד. משחר ההיסטוריה ובעבודת מיתוג די טובה, יוצרים משלל תחומים הצליחו לשוות לעצמם את תדמית האמן המלנכולי, להציג את נפשם הדואבת כאיזה מס תודה הכרחי שמשלם האומן לאלוהים או ליקום בתמורה לנפלאות היצירה. בשירו "האוהבים הנבונים" (שאמור לעסוק באוהבים נבונים ולא בנתן זך), נתן זך מתעקש לחתום את מילות השיר בכתיבה על הכאב הקיומי שלו "…ורק קור נושב בעולם, וגם משורר ממצוקה, לא משפע הוא שר הישארו חבוקים…."

האם נתן זך צודק? אולי. גם אני בדומה אליו, מרגיש שיש קשר ישיר בין ההשראה, לקור הפנימי שנושב בעולם – דיכאון, מאניה, הפרעת קשב, ואולי לכל אחת מההפרעות הרבות בDSM (ספר ההפרעות הנפשיות). ייתכן שהפרדס הארור והמופלא אליו האורחים יכולים להיכנס, להיפגע ואפילו למות, הוא בכלל שם קוד לאחת מתחלואות הנפש הרבות.

במוצאי ערב ט' באב, כשאנו מציינים ומזכירים חורבן שהוא דוגמה נוראה לקור החיצוני ששורר בעולם, אני מאחל לעצמי וגם לכם לא רק השראה, אלא בעיקר נחת. הלוואי שכולנו נזכה להיות קצת רבי עקיבא. צנועים ועם חסינות לנזקי הפרדס.

הפוסט על השראה, הפרדס ודו קוטביות הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

'מאוד אהבתי את הספר שלך' שחר אמר לי בחיוך מבויש ואני רק הרהרתי למה גם ב2020 אנחנו ממשיכים לקרוא לשחר 'התימני'. אין לי תשובה מאוד טובה, אני רק יודע שבירושלים זה עדיין פוליטקלי קורקט לקרוא לאנשים בשם העדה שלהם. אולי אני קורא לשחר התימני כי הוא גדל במושב אורה שבהרי ירושלים. מושב אורה הוא מושב פסטורלי שבעבר נחשב לחור, אז העסקונה במפאי תקעה שמה כמה משפחות תימניות והן בתמורה הפכו אותו למושב משגשג והיום כל דירה שם נמכרת במיליונים. 'הרגשתי שמוסי הוא קצת אתה' שחר אמר לי ומזג את התה מגבוה בטכניקה ששמורה רק ללוחמי נח"ל. הוא לא טועה, בהרבה מובנים מוסי הוא הקול הילדי שיש לי בנפש.

אחת המנהלות שלי לשעבר מגל"צ, אשת תוכן מרשימה לכל הדעות, כתבה לי שלא ברור סביב מי סובב הסיפור, סביב מוסי או סביבי. התביישתי לכתוב לה שברור שהסיפור עוסק בראש ובראשונה בי. כזה אני, צר עולמי כעולם נמלה והסיפורת הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא עליי. מעניין מה רבנו פרויד היה אומר על זה. 'ותגיד איך התגובות' שחר התעקש להמשיך להסתכל לי בעיניים במבט מכיל ולשאול אותי שאלות. הוא רוצה להיות פסיכולוג השחר הזה אבל אני עם התסביכים הנרקסיסטים שלי לא אוהב כששואלים אותי על עצמי. זה לא שאני לא אוהב, אני אוהב מאוד, פשוט אני לא אוהב את זה שזה משהו שאני כל כך אוהב.

'עזוב אותי מה איתך, איך להשתחרר מהצבא לעולם של קורונה?" שאלתי אותו והוא לא ענה. רק שתק.

נראה לי שלא הייתה לו תשובה טובה אז אענה בשמו. הקורונה היא ההתחלה, האמצע והסוף של חיינו עכשיו והיא מחורבנת. בוודאי שיותר גרוע להיות עצמאי ללא משפחה, אבל האמינו לי שגם להיות אדם צעיר ללא כיוון בעולם של קורונה זה לא קל. חוץ מזה גם חשבתי על המצב הפוליטי שבו אנו נמצאים. אל תצפו ליותר מדי כי אין לי מה לחדש. את ביבי אני לא שונא והשיח הפוליטי סביבו בהקשר למשבר נראה לי כמעט מיותר. אז התעסקו במיסוי שלו כלפי המדינה, אז מה? אתם חושבים שהוא לא עבד כל יום עד לשתיים לפנות בוקר בכל מה שקשור לקורונה? שיאיר לפיד, או בני גנץ, או נפתלי היו מביאים פתרונות שונים לחלוטין? אני בכלל לא בטוח… הלוואי והייתי כלכלן והייתי יודע להגיד כמה יש בקופה ולמי זה צריך להיות מחולק. אני עדיין לא. אני רק בחור בן 22 שרואה עצמאיים צועקים ברחוב שהם עלולים להגיע לחרפת רעב וכואב לי הלב. בסוף יש חוזה בין המדינה לאזרחיה ואסור שהוא יופר.

שחר רצה לספר לי על היוזמה החדשה שלו להקים עסק לשזירת פרחים, שלדעתי לא תצליח בגלל הקורונה, אבל אני הייתי חייב ללכת – קבעתי עם מוסי שנשחק כדורגל אחר הצהריים. הודיתי לשחר על תה הלואיזה המשובח, נכנסתי להונדה החדשה שאבא קנה (כי הוא שכיר ועובד מדינה) ונסעתי למוסי. נסעתי לשחק כדורגל עם ילד בן 10 בדשא של גן השבשבת. תכל'ס מה עוד נשאר לי לעשות?

הפוסט על מפגש בתחנה וורודה באורה הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

המפגש של מוסי ושלי אמור היה להראות אחרת לגמרי. כשבוע לאחר שיחת הטלפון ביני לבינו, היינו אמורים להגיע לגן השבשבת. בגן, מוסי היה צריך לתת לי חיבוק גדול ואני הייתי מתיישב על ידו על כר הדשא ומתחיל לספר לו סיפורים.

זה לא קרה. שבוע לאחר שיחת הטלפון הגעתי להתאמן בפארק, אבל מוסי לא היה שם. גם ביום שלאחר מכן הגעתי לגן השבשבת בשעה היעודה ושוב מוסי לא טרח להופיע. המשכתי להגיע לגן בציפייה למפגש, וככל שעברו הימים עלה בליבי החשש שמוסי לא הבין את הרמז שנתתי לו והוא ואני כבר לא נזכה להיפגש. רק שבועיים לאחר מכן ראיתי אותו מרחוק עם חבורת הבנים של בני כיתתו. הוא בקושי אמר לי שלום. לימים אני יודע להגיד שהוא היה במצב בעייתי – אמא שלו עדיין כעסה עליי מאוד וטרחה להגיד לו את זה בכל הזדמנות והוא התפדח להראות רגשי אהבה וקירבה ליד המולת חבריו הבנים. בהתחלה נפגעתי מאוד. לא ידעתי לאכול את ההתנהגות החדשה של מוסי והרגשתי כמעט כמו אישה נבגדת. מה שכן, הייתי צריך להראות שאני קול, לא התאים לפאסון שגיבשתי שאתחיל להתייפח ליד ילד צעיר על כך שהוא לא רוצה להיות חבר שלי, זה באמת קצת מביך. מוסי ואני המשכנו להגיע לגן השבשבת, הוא כדי לרכב על אופניים עם חברים ואני כדי להתאמן ולהילחם בגזרה הרחבה.

זה היה עוד יום אביבי בבית הכרם, מוסי רכב על אופני הרים חדישות עם כמה חברים ואני התאמנתי במתקני הכושר הרעועים שיש לעיריית ירושלים להציע. הישרתי מבט למתקן המתח האדום והתחלתי במלחמה הפסיכולוגית: הדבר האחרון שרציתי באותו הרגע היה לשלוח שתי ידיים ארוכות לעברו ולבצע את התרגיל המדובר. לא היה לי ולו קורטוב של רצון להמשיך ולהתאמן, אך מצד שני, הייתי חייב.

למשקל ולי יש מערכת יחסים מורכבת שידעה עליות וירידות, אני עולה ואז נאבק בעצמי כדי לרדת. עד גיל 8 הייתי רזה ואז כמו עוגת שמרים חגיגית התחלתי לתפוח. לא משנה כמה התעמלתי ואכלתי בריא, עדיין כולם קראו לי 'אהוד השמן' מאחורי הגב (ותודה לחסמב"ה שדפקו את כל ה'אהודים' שבעולם). יש אנשים שמקבלים מהגנטיקה עונשים חמורים בהרבה, אבל גם עניין המשקל הוא עניין לא נעים במיוחד. אני תמיד מסתכל בקנאה על אנשים רזים ממני שדוחפים משולש פיצה לפה ללא חשש, בעוד שאני מסתפק בקולה זירו ומלמל 'לא זה בסדר כבר אכלתי בבית'. באמת אכלתי, אבל כנראה שהסתפקתי בפרוסת לחם שיפון.

בסוף כיתה י"א אחרי שנת אימונים מפרכת נכנסתי למשבר נפשי ואיבדתי את התיאבון. השילוב של השניים הפכו אותי לחתיך האולטימטיבי שתמיד רציתי להיות. באחת ממסיבות התיכון הסוערות של ירושלים יעל היפה מבית ספר זיו, הסתכלה עליי ואמרה לי 'וואי, אתה מה זה דומה לרן מושיוב'. כדי שתבינו את גודל המחמאה, רן מושיוב היה ה-חתיך של שבט בית הכרם ולהידמות אליו היה עבורי הגשמת חלום. עם הזמן הדיכאון חלף והתיאבון חזר ומעולם לא הצלחתי לחזור לגזרה של כיתה י"א. תקראו לי רדוד ושטחי אבל בעולם הכמעט יצאני בו אנו חיים, הייתי שמח להיראות כמו רן מושיוב ולא כמו 'אהוד השמן'.

בסוף ניצחתי במלחמה הפסיכולוגית. נתליתי על המתח והצלחתי לבצע עשר עליות וירידות. חשוב לזכור שלא מדובר במלחמה – מדובר בקרב. המלחמה על הבריאות, הכושר (או אם נהיה כנים על היופי והגזרה), היא מלחמה מתמשכת מלאה בקרבות קטנים, בהפסדים נעימים ובנצחונות מפוארים. אם מישהו מקוראיי הוא אחד מאלו שנראים טוב ללא מאמץ (גם אחרי בליסה של משולש פיצה), אני אשמח אם מדי פעם תטרחו להגיד תודה, זה הכל. תזכרו שזו אחת המתנות היותר מספקות שאפשר לקבל.

אחרי שסיימתי את המתח הסתכלתי הצידה. מוסי עמד שם שותק ליד החבורה הסוערת של בני כיתתו. אלה היו ניר ויובל ועדי ועוד איזה מישהו שלא זיהיתי אבל אני הסתכלתי רק על מוסי. הסתכלתי עליו בעודי משתנק כמו שמשתנקים כשפוגשים באקסית יפייפיה.

מאז שהוספתי לרזומה את התואר המפוקפק 'מורה מחליף', הפכתי במהרה לסלב אזורי בקרב התלמידים של בית הספר היסודי 'יפה נוף'. לאן שאני לא הולך זאטוטים אנרגטייים (בעיקר אלו מכיתות. ה' ו-ו') קוראים לי 'אהוד' בהתרגשות שמזכירה מפגש עם כוכב רשת ומרגישים דחף עז להציק לי. בדרך כלל אני נהנה מתשומת הלב, אך לעיתים היא גם לא נעימה. ניר שהיה הפעלתן מביניהם קרה לי מרחוק 'אהוד בוא לפה יא חייל' – ילד קקה. מצחיק, אבל הוא הרחיק שלב אחד יותר מדי בסולם החוצפה. יש לו מזל שמתוקף תפקידי אני חייב להישאר מאופק.

"כמה מתח ת'עושה?" ניר שאל בהתרסה.

"שלושה סטים של עשר" עניתי. הרגשתי שהוא מתרשם והחזה שלי התנפח מגאווה.

'וואלה אני עושה 15'

ממש. כאילו שהצפלון בן ה-11 עושה יותר מתח ממני וזה לא משנה שהוא מרים הרבה פחות משקל.

ניר המשיך לאכול את הראש ואני כבר רציתי להסתלק ולהמשיך את התרגילים בבית אבל נשארתי. נשארתי כי תהיתי אם אצליח לקבל תגובה ממוסי – בשלב זה הייתי מסתפק גם בשני משפטים יותר ארוכים מ-'שלום' סתמי.

בכל מפגש אנושי מאכזב אני ישר קופץ לאנלוגיה הדרמטית של משה והארץ המובטחת. משה רבנו, שהלך 40 שנה במדבר, בעודו מנהיג עם קשה עורף ונתון לרחמיו של אלוהים אכזרי. למרות שהוא עשה הכל כדי להמשיך ולצעוד בדרך הארוכה, הוא לא זכה להגשים את מטרת חייו. למה? כי הוא שבר איזה לוח? תעשו לי טובה. כמו למשה גם לי הייתה ציפייה גדולה שלא התממשה (שוב זו אנלוגיה באמת קצת דרמטית אבל כזה אני), הייתה לי ציפייה גדולה להיפגש עם מוסי ובסופה נפער לי עוד סדק בלב. רחל אמנו צדקה כהרגלה – 'בכל ציפייה יש עצב נבו'.

'ביי חבר'ה' אמרתי בפנים מחויכות ורגע לפני שהסתובבתי אחורה פניתי למוסי באופן ישיר –

'ביי מוסי'.

'להתראות', הוא אמר מבויש ואז הוסיף –

'טוב לראות אותך אהוד'.
שמחתי מכדי לענות. זו אומנם הייתה סנונית זעירה ביותר אבל הייתה לי הרגשה חזקה שהיא הולכת לסמל את בוא האביב. 'יש לי סבלנות' סיננתי לעצמי בדרך הביתה. באמת יש לי. הילד המנוול חדר לי עמוק ללב.

————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————

חלק 2

אחד הגיבורים הפוליטיים הטראגיים של תקופת הקורונה הוא נפתלי בנט. כמו כל גיבור טראגי טוב, גם לנפתלי יש הרבה תכונות שהופכות אותו למורם מעם. אך כמו כל גיבור של טרגדיה יוונית, גם הוא נתפס במעשה נורא במיוחד. הוא תפקד כראוי. ועל זה מבחינת בנימין נתניהו, אין כפרה.

אני לא יודע אם נפתלי חולל קסמים במשרד הביטחון, אבל ההתנהלות שלו בתקופת הקורונה הייתה ראויה לשבח. הוא לקח את המושכות מליצמן המקרטע, הציע פתרונות יעילים ומקוריים, פעל במהירות ובשקיפות וידע לרתום את כוחותיה האדירים של מערכת הביטחון הישראלית לטובת המטרה החדשה. אנשים רבים בציבור הישראלי מימין ומשמאל ידעו להעריך את פעלתנותו ואני מאמין שהקרדיט לא ישכח כל כך מהר. מי יודע? אולי לאחר הסתלקותו של נתניהו מהזירה הפוליטית (נגיד ב-2031?), נפתלי יהנה בעצמו מאהבת ההמון.

בנט ואני לא מאותו הכפר. בצבא יצא לי לפגוש חבר'ה רבים מהציונות הדתית, חבר'ה ליברלים, חדים וטובים עם שורשים נטועים עמוק באדמה. חלקם נמצאים בקונפליקט מתמיד בין הטוב והשפע של הדת היהודית לבין כוחות האור של החילוניות והליברליות; קונפליקט שרק מחדד את תפיסתם האנושית והחברתית.

יש לי הרבה ביקורת כלפי נפתלי בנט. אני לא מזדהה עם השיח הכמעט משיחי שהוא מנהיג כלפי ארץ ישראל (בעיני זה לא דמוקרטי ולא יהודי לסגוד ככה לאדמה), אני סולד משיתוף הפעולה עם ההומפוב בצלאל סמוטריץ', אבל גם מבין את המקום המורכב בו נפתלי נמצא. אנחנו לא מאותו מחנה פוליטי, אבל כמו כל אדם עם תפיסה ציבורית מורכבת, גם אני שמח שבמחנה הנגדי יש אנשים ראויים וטובים.

במידה מסוימת נפתלי מסמל את תקרת הזכוכית של הציונות הדתית. ציבור שבניו ובנותיו מובילים את מערכות הביטחון, החינוך, הרווחה ואפילו את ההייטק במדינת ישראל. ציבור שבגלל קונפליקטים פנימיים לא מצליח לתרגם את הישגיו הרבים לדומיננטיות אלקטורלית ולמקום נכבד בשולחן הממשלה. (אסייג ואגיד שללובי המתנחלים יש השפעה עצומה אבל לנבחרי הציבור מהגזר הדתי ציוני, אין השפעה זהה).

בסוף רב הדומה על השונה בין מחנה הכיפות הסרוגות למחנה שלי. כולנו צריכים להיות עצובים עבור נפתלי וכולנו נרוויח אם הוא יקבל מקום ראוי ליד הגה הנהגת המדינה.

הפוסט על אכזבה, השמנה ונפתלי בנט הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.

נצמדתי לשפופרת הטלפון, הייתי דרוך ומעט מבוהל. "אני לא רוצה שתגיע יותר" נורו המילים מפיה של ד"ר אהרונסון. שתיקה. אני מודה שהערכתי שכך תתנהל השיחה ובכל זאת נתקפתי בחילה אחרי שהמילים יצאו לאוויר העולם. "אני מבין" אמרתי בשקט והשיחה התנתקה.

חודש לתוך הבידוד החברתי, קצת לפני ערב פסח ד"ר אהרונסון תפסה את מוסי גולש באתר פורנוגרפי. תפסה זו מילה קצת גדולה. הילד החזיק את הסוד הנורא שלושה ימים בבטן ובמקום לספר לבייביסיטר המסור הוא החליט לדווח לאמא, כמו קתולי שמתוודה על חטא אצל הכומר התורן. חצי האשמה הגיעו אליי בשלב התחקיר. אחרי 5 דקות של חקירה צולבת, מוסי סיפר שהוא בסך הכל רצה לחפש בגוגל מה זה בדיוק אומר 'להביא ביד' ושהוא בכלל לא התכוון להגיע לאתר עם 'התמונות של הנשים העירומות'. גברת אהרונסון לא הייתה צריכה להיות בלשית מדופלמת כדי לקשר את התוכן המיני לשמרטף הוותיק. כשניסיתי לתאם עם מוסי גרסאות הוא הבהיר לי שכבר מאוחר מדי. פליטות הפה המיניות, הסיפורים שנקשרו במוות והתאבדות, העיסוק האובססיבי באהבה, בדיחות הקרש הלא מוצלחות. אין שטות שיצאה לי מהפה שלא הגיעה לאוזניה של ד"ר אהרונסון. מוסי בכלל לא התכוון לספר כל כך הרבה, אבל מסתבר שאם היא לא הייתה גניקולוגית, ד"ר אהרונסון יכלה בקלות לעבוד כחוקרת עצורים בשב"כ.

השיחה הראשונה של ד"ר אהרונסון ושלי אחרי התגלית הייתה טעונה וקשה. ניסיתי להסביר שמוסי מאוד בוגר לגילו ושלשיח בינינו ולתוכן המורכב של הסיפורים, הייתה השפעה חיובית על הילד בתקופה המבלבלת של מגיפת הקורונה. היא לא רצתה להקשיב. בדיעבד אני מכה על חטא וחושב שהיא צודקת. ייתכן שהתכנים שחשפתי בפני מוסי היו לא ראויים וצילקו אותו ברמה כזו או אחרת – כל זאת הילד מאוד רגיש וגם יתום מאב. כדי להירדם בלילה אני מספר לעצמי שגם אני בן אדם. שגם אותי תקופת הקורונה בלבלה והפחידה וכמו שאני הייתי לאוזן קשבת עבור מוסי כך גם הוא היה לאוזן קשבת עבורי. מוסי היה מישהו שיכולתי לחלוק איתו את הפחדים הכמוסים והנוראיים ביותר שלי, מישהו שיכולתי לדבר איתו בפתיחות מבלי לחשוש מביקורת או משיפוטיות. חבל שעל הדרך שכחתי שמדובר בילד בן עשר ולא בעובד סוציאלי מוסמך.

מערכת יחסים בין גורם סמכות לילד או נער היא תמיד מורכבת. היא נהיית בעייתית כשהגבולות מטשטשים ולא ברור מי המבוגר ומי הצעיר. היו לי מספר מערכות יחסים כאלו בחיי, אבל בדרך כלל אני הייתי הצעיר שקיבל על עצמו את תפקיד ההורה למבוגר התורן. אלו תמיד היו מערכות היחסים החשובות והחזקות ביותר בחיי ובאותה נשימה גם ההרסניות והרעילות מכולן. זו הייתה הפעם הראשונה שהיוצרות התהפכו ואני הייתי למבוגר שנשען על ילד צעיר וחכם.

אחרי השיחה הראשונה, ד"ר אהרונסון ביקשה זמן לחשוב. הבידוד לא הסתיים לגמרי, היא עדיין עבדה שעות ארוכות ומוסי מאוד אהב אותי וביקש שאשאר לשמור עליו. זו הייתה הפעם הראשונה מאז ששכל את אביו, שהוא נקשר למישהו עד כדי כך. לבסוף היא החליטה לפטר אותי. 5 מילים קצרות שפצעו לי את הלב כמו שאף בחורה לא פצעה מעולם. 'אני לא רוצה שתגיע יותר' היא אמרה ואני שתקתי. שתקתי שתיקה ארוכה ואז אמרתי שאני מבין. אני באמת מבין. לשגיאות ששגיתי עם מוסי, אין כפרה.

יומיים לפני ערב פסח קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. ד"ר אהרונסון התקשרה ואמרה בקול חמוץ שמוסי התעקש להתקשר אליי ולאחל לי 'חג שמח'. הרגשתי שהלב שלי דופק שלי על 200, רציתי לקפוץ מרוב אושר ובאותה נשימה גם להראות שאני קול.

"חג שמח אהוד"
"חג שמח מוסי. מה שלומך?"
"אני בסדר, ואתה?"
"גם"

"אתה לא בא יותר אהוד?"

לא ידעתי מה להגיד.

"לצערי לא חביבי."

יפה. ההתרגשות הוציאה ממני מילים של בחור בן 60.

"חבל שאסור לנו להיפגש"

"באמת חבל"

הנחתי שד"ר אהרונסון עומדת על ידו עם סטופר, אבל הייתי חייב להגיד משהו שישמור על הקשר שלנו בחיים.

"אתה יודע? אחרי פסח כשהעוצר והבידוד ירגעו אני בטוח אגיע כל יום ב-17.00 לגן השבשבת. בכל זאת, לשמור על כושר זה אחד הדברים הכי חשובים שיש"

אם הייתי מספר יודע כל, הייתי אומר שחיוך ממזרי עלה על פניו.

"אולי גם אני אגיע לעשות כושר בפארק מדי פעם"

חייכתי חיוך ניצחון.

"אני שמח לשמוע"

"להתראות לבינתיים אהוד"

"להתראות"

נשמתי נשימה עמוקה וטפחתי לעצמי על השכם. הרגשתי כמו פלמ"חניק צעיר שבדיוק הצליח לקבוע פגישה גורלית כשעתיד המדינה מונח על כתפיו. נתקפתי אושר בלתי מוסבר. כנראה שמוסי באמת חדר לי ללב, גם כשגברת אהרונסון פיטרה אותי ידעתי שלא נאמרה המילה האחרונה. ….

חלק 2

ההודעה על פירוק כחול לבן תפסה אותי באמצע ההתנדבות עם דנה. דנה למדה שנה מעלי בתיכון ובכיתה י"ב ביימה במגמת התיאטרון בליד"ה ולקחה אותי על תקן ניצב – היא הייתה קוראת לי "אבי ניצבי" והפכה אותי לבן טיפוחיה. במהלך השירות הצבאי הקשר בינינו נותק אבל בטיול הגדול שוב הצטלבו דרכינו, ומאז אנחנו מקפידים להתעדכן אחת לשבוע.

כשאסור היה לצאת מהבית דנה מצאה שיטה (והפכה אותי לשותף סוד) והיא 'התנדבות'. התנדבות כשלעצמה היא מעשה חשוב (או כל קלישאה אחרת ששרי אהרונסון מספרת ביום המעשים הטובים) אבל עבורנו (ליתר דיוק עבורי, מי אני שאדבר בשם דנה?) היא הייתה בעיקר תירוץ למפגש חברתי וליציאה לאוויר הפתוח. דנה גררה אותי לקניות בסופר עבור פנימייה של נערות בסיכון, כשחזרנו לאוטו עם הסלים התקבל הפוש האכזרי מכל – כחול לבן מתפרקת.

מכל התהפוכות הפוליטיות שאפיינו את תקופת הקורונה זו הייתה המשמעותית והקשה ביותר לעיכול. אני מהשמאלנים המעטים שצידדו בכניסה לממשלת האחדות (חלאס. הגיע הזמן שגם נבחרי הציבור שלי יהיו בשלטון), מה גם שלא באמת היו אלטרנטיבות פרקטיות והמדינה הייתה חייבת להמשיך ולהתנהל. מה שכן, יותר מהכל רציתי שההחלטה תתקבל ביחד. שכחול לבן על סך מפלגותיה תחליט אם היא נכנסת או לא. שסוף סוף לשמאל מרכז תהיה מפלגה אחת שתאתגר את ההגמוניה הליכודית.

החלום שלי התבדה. זה לא שאני לא מבין את יאיר ובוגי כן? אני מקבל את הטענה הבסיסית שכוח משחית. מצד שני, גם אי אפשר להגיד על הכל 'לא'. לשבת עם הערבים? 'לא'. לשבת עם החרדים? 'לא'. לשבת עם נתניהו ברוטציה? 'לא'.
אז מה כן?

במידה רבה נכמר לי הלב על בני גנץ. אני מאמין באמת ובתמים, שבני נכנס לפוליטיקה אחרי לחצים רבים ובתחושת שליחות אמיתית, שכולם הבהירו לו שהוא חייב להתגייס למען המדינה פעם אחת אחרונה. אבל מה לעשות? הפוליטיקה כדרכה והמחנה שמאל מרכז כדרכו, אוהב להמליך מלכים רק כדי לכרות את ראשם בכיכר העיר. לדעתי זה לא מגיע לבני. גם אם התוצאה עקומה הוא מלא בכוונות טובות. מי יודע? אולי אם היעד הסופי הוא מילא הגיהנום לא עדיף להיות מובל אליו על ידי איש עם כוונות טובות?

בכל מקרה אני כואב את פירוקה של כחול לבן. הלוואי שבבחירות הבאות (שבעזרת השם יהיו עוד ארבע שנים ולא עוד חצי שנה או שבוע) הכוחות בשמאל מרכז יתאחדו. הלוואי שהמצע שלהם לא יכלול חרם על כל העולם ואשתו ולא יסתכם בצירוף המילים הבלתי רלוונטי 'רק לא ביבי'. הלוואי שמפלגות השמאל מרכז יציעו דרך ורעיון כדי שבסוף, גם לאנשים כמוני תהיה אלטרנטיבה.

הפוסט על שיחת טלפון ובני גנץ הופיע לראשונה ב-סיפורים לשעת מגפה.