לכבוד הלחות של אוגוסט שלפעמים מגיעה עד ירושלים, הפעם לא יהיו אמרי שפר בשקל על פרשת השבוע, אלא פשוט קובלנה על מר גורלנו באוטובוסים
הקטע בתחבורה ציבורית היא שהיא צריכה להיות יעילה. ככה מתבקש סך הכל. אולי זה לא התבקש בעבר כשזה היה מנגנון תחבורה לציבור הרחב, אבל משעה שהכבישים עמוסים עד כדי קיא במכוניות, התחבורה הציבורית אמורה להיות יעילה
והיא לא. התחבורה הציבורית בארץ הקודש היא סיוט מתמשך שהחמיר עוד יותר נוכח הקורונה. אנשים עומדים כמו שפרוטים בצנצנת בלחץ גבוהה כי יש הגבלה של 20 או 30 אנשים בכל נסיעה. אז הנהג אשכרה בא וסופר ידנית את האנשים שנכנסים מקדימה. עכשיו פשוט אסור מאחורה, הרי איך הנהג יספור? וככה ברגע אנחנו חוזרים עשר שנים אחורה. זה גם לא שככה נשמר הריחוק החברתי. אנשים משתעלים למוות אחד על השני בתור לאוטובוסים. לכל אחד יש איזו אמא יהודיה בראש שאומרת לו: "תקוף תקוף כנס לאוטובוס אל תהיה פראייר"
בכלל המצב בתחבורה הציבורית נהיה סיוט. אנשים צועקים שם יותר. המודעות לסביבה קורסת כשהצרכים הבסיסיים של אנשים נלקחים. אין פרנסה ואין אופק לחו"ל וליציאה ממרק הלחות התל אביבי. לכן אנשים מרשים לעצמם יותר מלפני ארבעה חודשים להתפרס במרחב. כל אחד חייב לשמוע איזה גלים תפסו הנערים שחזרו מהים, ותלמידי הישיבות חייבים להתווכח בקול על הסוגיה האחרונה שלמדו במסכת בבא קמא, והמעצבת הגרפית בדיוק פשוט שנייה בשיחה נורא חשובה שכל הרכבת צריכה לשמוע. על כולם כמובן עולים ההורים המרושעים, שהתירו את אוזננו לשמוע את כל אמרי השפר של ילדיהם בני השנתיים-חמש. לא עולה בדעת אף אחד מהם להסביר לילד שעוד אנשים נוסעים יחד איתם, וכשנמצאים עם עוד אנשים אפשר לספר על איך אכלנו קובבות קצת יותר בשקט
וזה דבר נורא. זה דבר נורא ואיום. התודעה הזאת נעוצה בהיסטורית הגטאות שלנו, באלפי שנים של דוחק ומחסור במקום שעכשיו כשיש ויש בשפע אני רוצה כמה שיותר. מגיע לנו, מגיע לי לדבר בקול בטלפון, הרי עברנו פוגרומים ואלפיים שנות גלות. הרי זה אני נגד העולם. אנחנו נגד העולם. העולם רע העולם מפריע לילדה שלי לצרוח ברכבת שהיא רוצה ארטיק אבטיח ולא מילון. מילון זה הרבה יותר טעים ילדה את לא קולטת את זה? זה הרבה יותר טעים והרבה יותר שקט
