למרות התדמית החגיגית שלו, של תפוחים בדבש ורימונים ובגדים לבנים, ראש השנה הוא יום (או יומיים) של משפט. ובמשפט בדרך כלל מה שעושים זה מנסים להביא טענות ענייניות ללמה הנאשם זכאי, או למה כדאי לשופט להקל בעונש. אבל בראש השנה זה לא מה שקורה. בראש השנה בסך הכל באים לפני המקום ברוך הוא ואומרים: "אָדָם… מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף".
כי בעצם בעצם ראש השנה הוא יום שבו אנחנו עומדים מול עצמנו, ויותר מאשר אנחנו מנסים להגיד שנשתנה אנחנו בעצם אומרים אנחנו לא נשתנה. ככה אנחנו. אם עד עכשיו זה מה שהיה אז סביר להניח שככה גם יהיה. ובניגוד לניסיון להצדיק אותנו בדין אנחנו בעיקר מרימים ידיים ואומרים אנחנו הגרועים "ואתה הוא מלך אל חי וקיים לעד". כי אחרי שנה או שנתיים או חמישים שבהן אנחנו מנסים לצאת מעצמנו ולהטיב את דרכנו בפרמטרים שונים, בסוף מגיעה ההבנה שאין כל כך עם מה לעבוד ואיך לשחק. שאנחנו באמת חרס הנשבר. גם בשבריריות, אבל גם בחשיבות. חסרי תוחלת אנחנו, כחלום נעוף.
והסגר הזה שאנחנו עומדים בפתחו מעלה בי את התחושה הדומה, של אין מה לעשות. אנחנו עומדים מובסים ומרימים ידיים. מדינה שמתגאה בהישגים כמו כלכלת הייטק מפותחת, והסכמי שלום מרכינה ראש בפני הנגיף הרע הזה ופירור הסולידריות החברתית שבוחשת כאן בחודשים האחרונים. אנחנו נכנסים לסגר ואומרים: "ככה אנחנו נגפים, חלשים ומסוכסכים איש באחיו ואשה באחותה".
—
לפעמים התקיעות הזאת מובילה לחידוש. לא צריך להאחז ולהיתלות בה אבל לפעמים זדונות הופכים לזכויות והבלתי אפשרי מתרחש דווקא מהרמת הידיים. לפעמים המציאות משתנה
