השחרור שלי נגזל ממני. זה אולי קטנוני ואגואיסטי להודות בזה, אבל השירות שלי מצה"ל לא זכה לציון ראוי. הוא נבלע בשצף האירועים ההזויים שתקפו אותנו בחודשים האחרונים: משבר הקורונה על גווניו השונים והמאוסים. לא חגגתי במסיבת שחרור, במקום שבו שירתי אפילו לא עשו לנו שיחת סיכום או שלחו לנו דברי פרידה במייל. אפילו לא סיימתי מסכת שלא באמת סיימתי. כלום. בשבוע שבו השתחררתי מספר החולים הכפיל את עצמו מדי יום עד לכדי 104(!) חולים ביממה, והתחושה היתה שכולנו עומדים למות.
אפילו לטייל לא הספקתי. תכננתי טיול גדול ועשיר במזרח ובאיטליה שהיה אמור לתפקד ככדור נגד כאב ראש או כאלכוהול למחיקת הזכרון. וכל זה לא קרה. גם להתלונן על האבדן ולהתאבל עליו היה אסור בקול. בכל זאת, אנשים אבדו את מקור הפרנסה שלהם וישראל דהרה למיתון שהסוף שלו לא נראה באופק.
וזה דבר עצוב מאוד שהסוף של השירות לא צוין אלא פשוט נבלע בשצף החיים התקועים. כי אמנם החיים ממשיכים ומי זוכר בכלל שהיה כזה דבר להיות חייל בגלי צה"ל, אבל כשלא מציינים בעצם לא מכירים במשמעות. כשלא עוצרים רגע, מסתכלים וחושבים מה היה, טוב, רע, כמה ואיך ולאן פנינו מועדות אנחנו בעצם מוותרים על האמירה: זה היה חשוב,מה שעשיתי היה משמעותי.
וזו נראה לי שאלה גדולה. אם לדברים יש משמעות, (אם לחיים בכלל). ולא משמעות בקטע מפוצץ של תיקון עולם ,או עשיית טוב, או התרחקות מרע, אלא פשוט משמעות מסוימת, מקומית שנוגעת לי ולסובבים אותי. למי שלקחו איתי חלק בחוויה הזאת, שגם להם אגב נגזל השחרור. שעשינו משהו בעולם הזה ושהוא לא מחוק ורמוס, ושאנחנו יכולים להסתכל עליו בסיפוק הראוי ובסלידה הראויה.
ופרשת השבוע, כך נדמה לי אומרת שלדברים יש משמעות. כשהחקלאי הישראלי מגיע עם סל הביכורים למקדש , הוא בעצם אומר אני עושה כאן משהו משמעותי. ברמה הנקודתית, ואפילו בלי ציניות ברמה ההיסטורית. החקלאי מביא את היבול ומספר על גבו את הסיפור: "ארמי אבד אבי, וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים ויעננו… ונצעק… וישמע ה' את קולנו… ויוציאנו… ביד חזקה…ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת".