להיות עיתונאי בקווים כלליים זה לזהות כותרת. יסלחו לי כל מי שרוממות המקצוע בגרונם, אבל אם ננסה לזקק את הדברים, מעבר ל"חשיפת האמת" ו"למאבק הבלתי מתפשר בהשחתת השלטון" בסופו של דבר עיתנואים מחפשים להנגיש החלטות חשובות ומורכבות לכותרת פשוטה.
ולכן תעשיית הפושים האינסופית חוגגת ביישומי החדשות, ולכן כל היום שומעים ברדיו חצאי משפטים של אנשים באורך של 11 שניות, שמטבע הדברים הם גם חצאי אמיתות. כי בעצם עיתונאים לא טובים בלהעמיק. הם צריכים משהו ש"ימשוך" ש"יהיה מעניין", אחרת המאזינים או הקוראים בורחים אחרת זה לא קרה. כלומר אפשר להגיד דברים מאוד חשובים באוויר העולם, אבל אף אחד לא ישמע אותם כי הם לא כותרתיים.
וזה לא רק בתקשורת, זה גם בכלל בחיים שלנו. זמן הריכוז של אנשים הצטמצם דרמטית, כך לפחות אני מרגיש, בשנים האחרונות. אם במהלך שיחה אתה לא מתומצת, אנשים לא מחזיקים ראש. אם אין לך פאנצ', מהר מאוד זכות הדיבור שלך נגזלת.
ובפרשת השבוע משה פוסח על שתי הסעיפים. הוא מתחיל בכותרות (אינסרטים, כמו שקוראים לזה שמה ברדיו), הוא נותן הכרזות מפוצצות של אוי ואבוי למי שיעז למרוד באלוהים בעתיד: "פֶּן־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֞ה א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ ה' אֱלֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַֽעֲבֹ֔ד אֶת־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם פֶּן־יֵ֣שׁ בָּכֶ֗ם שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַֽעֲנָֽה". חשוב לשים לב לעושר הלשוני. עפות פה מילים כמו לענה – הצמח הרע והמר.
אבל בפתיחת הפרשה המחוברת, משה הולך. הוא מבין שככה זה לא יעבוד. הוא מבין שככה בטוח עם ישראל יעשה בעתיד הרע בעיני ה'. ולכן הוא מתכונן לשיר, או לפחות להגיד שירה. כי משה מבין שיש דברים שאי אפשר להסביר אותם במילים או בצורה רציונלית, ובטח שאי אפשר לתמצת אותם לכותרת. והוא מבין שהכותרות האלה יוצרות חברה נבובה וריקה שלא מסוגלת להבין באמת ולשמוע אחד את השני.
ויותר מזה, משה מבין שאי אפשר להסביר את הרומן ההזוי שלנו עם אלוהים במילים, אלא רק בשורות שבורות ובמילים עקומות שלא מסתדרות כמו שצריך, ובמנגינה פורחת.
כמו בשירה.
