על זיכרון האינטרנט ופרשת כי תצא

האינטרנט זוכר הכל. גם הווצאפ זוכר כמעט הכל, ברמה של שש שנים אחורה שזה בעצם המון.
זה דבר נורא ואיום היישומים האלה מכריחים אותך לחזור אחורה ולראות אלפי תמונות ועשרות אלפי שיחות בימים שונים ושעות שונות שהמוח פשוט לא מתוכנן לזכור. זה דבר נורא ואיום שהווצאפ זוכר הכל, שאפשר בכל רגע לחזור לאחת הדרכים הנפוצות לתקשר עם בני זוג ועם חברים ועם משימות בקורס העיתונאים ועם אנשים בישיבה ורבנים, וגם סתם עם אנשים שהביאו לנו טרמפים מדי פעם ללמטה.
זה דבר נורא ואיום כי לפעמים אנשים רוצים לשכוח, אבל בגלל שזה קיים לאף אחד אין אומץ לבוא ולהגיד "וואלה אני אמחק את זה". אז אנשים בעצם עוסקים כל הזמן בגיבוי הטלפון כי כאילו מה יהיה אם משהו יאבד.
וזה גם די שונה מצילום תמונות בעבר, או מחליפת מכתבים. כי הפונקציות ההן תעדו רק באופן חלקי. אף בן אדם בעולם לא החזיק לפני 10 שנים 3000 תמונות של עצמו, לא היה לזה מקום. גם זה שהטלפון צמוד לבני האדם ובכל רגע נתון אפשר לרוץ אחורה ולגלול עד 2014 (!) לא היה בעבר.
והיום כבר אי אפשר לברוח מעצמנו או להדחיק, כי אם פתאום משעמם בעבודה במקום לקרוא ספר, אנשים מעדיפים לגלול למטה ולחפש (לצד השיטוט האינסופי בפייסבוק ובאינסטגרם) את עצמם בראי ההיסטוריה.

והתורה בפרשת כי תצא, לפחות בסוף שלה משחקת עם זיכרון ושכחה. היא אומרת לנו מחה תמחה ולא תשכח. כי התורה מבינה כמה זה גרוע שהכל שמור שכל הפחדים והכשלונות שלנו והגרסאות הלא מעודכנות שלנו צפות באוויר. ולכן היא קוראת לנו לשכוח. לא לגלול לעמקי הזיכרון שלנו ושל הטלפון שלנו אלא להדחיק חלק, לבטל. ובאותה נשימה היא מבקשת שלא נשכח. שנזכור שהיה לנו רע כשהיינו בכל מני מקומות וגם שהיה לנו טוב. היא רוצה שנזכור את התמונה הכללית אבל גם מבקשת לטשטש את הפרטים. לא לזכור כל שיחה וכל דמעה וכל צעקה. לשחרר ולעבור הלאה. זה מה שהתורה מבקשת שנמחה אבל לא נשכח