על תופעת המחאה הישראלית מול מגבלת האון היהודית (בהשראת פרשת עקב)

אחד הדברים היפים בהפגנות בירושלים ואולי בהפגנות בכלל הוא האמונה שפעולות מעשיות באמת יביאו לשינוי במציאות. הצעירים שגודשים את כיכר פריז, המבוגרים ששמחו בכיכר גורן בפתח תקווה ומכיוון אחר, נושאי הדגלים הכתומים נגד ההתנתקות באמת האמינו שהם יגרמו לשינוי, שהמחאות יבטלו את רוע הגזרה או יעיפו את ביבי ויביאו לתיקון בשלטון.
זו תודעה מאוד מרגשת להיות בה. תודעה של על סף שינוי, "הנה זה עומד אחר כתלנו" כמו ששרים תלמידי ותלמידי תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק. בהתנתקות למשל האמינו המוחים כי "היה לא תהיה", בהשפעת רבני הציונות הדתית. אני אפילו זוכר איך בליל תשעה באב עמד אחד המתפללים בבית הכנסת וייחל לבואו של משיח עטוף בדגל כתום, אף שהפינוי תוכנן ליום המחרת.
אבל התנועה המלהיבה הזאת עומדת כך נדמה לי בניגוד למוטיב המרכזי ששזור במסורת, ואולי במסורת בכלל. כי הדחף לשינוי והלהט האידיאולוגי הם כמעט הפכים גמורים של "כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה" שמופיע בפרשת עקב. כלומר ודאי שיש במסורת גם ערכים של דאגה לחלש, צדק חברתי נקיון כפיים ואפילו לאומיות יהודית, וכולם גם מופיעים בפרשה, אבל אולי הבנת המינוריות האנושית, מגבלות האון והכוח הם הסיפור. לא מדובר בפסוק יחיד, לאורך הפרשה ואולי לאורך הספר כולו, נדמה שמטרת התורה היא ללמד אותנו צניעות ושפלות ראש. " אל תאמר… בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת".
כמובן יהיו מי שיבקרו ויטענו (אנטישמים לאורך הדורות ואולי גם חלק מראשי הציונות) שמדובר בפריבלגיות של בורגנים יהודים שגרים בשכונות רווחה בירושלים בתל אביב או בברלין ומעדיפים להימנע מעימות, מנקיטת עמדה ומיוזמה. אותם לא עומדים לעקור מהבית, והם לא חרדים לעתידם הכלכלי. ובאמת אין צורך להיות אדישים לסבל, אולי פשוט קצת פחות נחרצים גם בהפגנות ובביטחון בצדקת דרכנו. לזכור את "אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ הַמּוֹלִ֨יכְךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר ׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ"