אדם סביר, המתיימר לכתוב טור-בלוג חצי אישי וחצי פוליטי היה עושה מטעמים מאירועי השבוע. הפגנות סוערות, אלימות כלפי מוחאים, דיונים סוערים ברשתות החברתיות ואם לא די בכך, כל אלו מתרגשים עלינו דווקא בערב ט' באב. לצערי או לשמחתי, אדם עם הגיון סביר מעולם לא הייתי, ודווקא בשבוע זה, אני רוצה לחזור לאירוע מיוחד, כמעט חוץ גופי, שחוויתי בשבוע שעבר.
אני לא יודע אם אלו החיים, הרצון לכתוב עליהם או פשוט המשרה המשונה שהשגתי לעצמי בישיבה החילונית, שהביאו אותי לסיטואציה הבאה. קרוב ל-20 חבר'ה צעירים יושבים בגינה פסטורלית בעין כרם, שותים משקה, בולעים סיגריות אחת אחרי השנייה ושרים ניגונים חסידים. אם היינו מסתפקים בכך, היה מדובר בעוד ערב פולקלור חביב שמבחינה שיווקית נכון להעלות לאינסטגרם – אבל לא! השיא היה לפנינו – שיחה עם איש הרוח והשף הירושלמי הדיי עפאים. על מה השיחה? על מה שהדיי מכנה ה-'איימס' (אמת בהגייה אשכנזית). הדיי, דיבר במשך שעה שלמה וללא הפסקה, דיבר ודיבר, טס מנקודה אחת לאחרת, מצטט ומכאן, מדבר על נסיעה רוחנית לסלוניקי עם עיניים דומעות, על "מים מים", על הפרדס ועל השראה. הפרעת הקשב שלי (שהייתה באותו ערב רגישה במיוחד) והדיבור האסוציאטיבי של הדיי, לא נתנו לי לרדת לחלוטין לסוף דעתו. ובכל זאת בדבר אחד הוא הצליח לתפוס אותי – הסיפור התלמודי/קבלי המוכר על 'הכניסה לפרדס'. הסיפור התלמודי, מספר על ארבעת הרבנים בן עזאי, בן זומא, אחר ורבי עקיבא שנכנסו למקום המסתורי והלא מוכר בשם ה'פרדס'. בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אחר קיצץ בנטיעות ורק רבי עקיבא חזר בשלום. קצרה היריעה מלהיכנס לכל הפרשנויות הבלתי נגמרות לסיפור הקצר הזה אך שאלה שטוב להתחיל בה היא "מהו אותו פרדס"? המסורת היהודית והדיי מציעים לנו אפשרויות רבות. הדיי אומר שאותו פרדס הוא ה'איימס', פרשנות אחרת מזכירה את המקור השמי של המילה 'פרדס' – מקור שמי מהשפה הפרסית שמשמעותה גן עצים. אותה מילה ככל הנראה התגלגלה גם לאנגלית ומוכרת לנו בתור Paradise-גן עדן. המסורת היהודית בכלל גורסת שהפרדס הוא ראשי תיבות של פשט, רמז, דרש וסוד.
אז בשורה התחתונה מהו אותו פרדס? מהי ה-'איימס'? לאיש אין מושג.
בחזרה לעין כרם. הדיי, בידענות מופלגת ובטיעונים מתפתלים אך משכנעים, הציע פרשנות נוספת ולא שגרתית למונח המסתורי 'הפרדס'. הדיי הציע, שאותו פרדס הוא בכלל "ההשראה שכולם מחפשים".
ברגע הזה קצת הלכתי לאיבוד. האם ה'אמת' של הכל היא בכלל השראה? האם הפעולה הבימתית שמנחה את כולנו על בימת החיים היא חיפוש תמידי וכמעט אובססיבי אחר אותה השראה?
הערב הסתיים. אריאל ואבישי הקפיצו אותי לבית של ההורים ורגע לפני שנכנסתי, התחלתי בנוהל הקבוע של סיום ערב שיכר. פתחתי את דלת הבית בשקט, נשמתי נשימה עמוקה ולעסתי מסטיק מנטה כדי לא להיראות מחוק. אחר כך הלכתי למטבח בצעדי בלרינה, פתחתי את הארון הימני העליון והסתערתי על קופסת האדווילים. במיומנות של לוחם קומנדו פתחתי את המנגנון הסיבובי השטני של משכך הכאבים, הוצאתי שלושה אדווילים והורדתי אותם טוב טוב עם שתי כוסות מים, כוס סודה אחת ובכולן פינקתי בקצת תרכיז מנגו-אפרסק (נשמע מגעיל, טעים פיצוצים).
בבוקר, כשקמתי מעומעם אבל ללא בדל כאב ראש (ותודה לנוהל), חשבתי שוב על ההשראה של הדיי. כנראה שהוא צודק. במובן מסוים המאה ה21 היא עידן ההשראה. כל סטארטאפיסט מתחיל, כל פוליטיקאי בכיר, כל סופר חובב, כל תלמיד מגמת תיאטרון, כולם ללא יוצא מן הכלל, חיים במרדף אחר השראה. כמעט כל אחד בימינו רוצה לראות את האור, להיות יחיד ומיוחד ולברוא משהו בעולם. אני טועה?
ובכל זאת משהו הפריע לי בהנחה הטוטאלית הזאת ורק בצהריים של אחרי, הבנתי מה. במידה יומרנית – רבע מגלומנית, רבע פתטית וחצי נרקיסיסטית, מעולם לא רדפתי אחר 'השראה', היא בטובה, הגיעה אליי. ההשראה, בדומה למחשבה טורדנית, מחשבה אובססיבית או להתקף חרדה, מגיעה לבקר אותי גם ב2 בלילה, באמצע נשיקה סוערת, בארוחת צהריים סתמית ואפילו בשחייה בים. כשיוצא לכם לפגוש אותה באיזה ערב שיכר, אני ממש מבקש שלא תספרו לה, אבל בינינו, לעיתים, הייתי רוצה שהיא בכלל לא תבוא. ברמה הפואטית של הדברים, נראה שההשראה ותדמית 'האמן המיוסר' תמיד הלכו יד ביד. משחר ההיסטוריה ובעבודת מיתוג די טובה, יוצרים משלל תחומים הצליחו לשוות לעצמם את תדמית האמן המלנכולי, להציג את נפשם הדואבת כאיזה מס תודה הכרחי שמשלם האומן לאלוהים או ליקום בתמורה לנפלאות היצירה. בשירו "האוהבים הנבונים" (שאמור לעסוק באוהבים נבונים ולא בנתן זך), נתן זך מתעקש לחתום את מילות השיר בכתיבה על הכאב הקיומי שלו "…ורק קור נושב בעולם, וגם משורר ממצוקה, לא משפע הוא שר הישארו חבוקים…."
האם נתן זך צודק? אולי. גם אני בדומה אליו, מרגיש שיש קשר ישיר בין ההשראה, לקור הפנימי שנושב בעולם – דיכאון, מאניה, הפרעת קשב, ואולי לכל אחת מההפרעות הרבות בDSM (ספר ההפרעות הנפשיות). ייתכן שהפרדס הארור והמופלא אליו האורחים יכולים להיכנס, להיפגע ואפילו למות, הוא בכלל שם קוד לאחת מתחלואות הנפש הרבות.
במוצאי ערב ט' באב, כשאנו מציינים ומזכירים חורבן שהוא דוגמה נוראה לקור החיצוני ששורר בעולם, אני מאחל לעצמי וגם לכם לא רק השראה, אלא בעיקר נחת. הלוואי שכולנו נזכה להיות קצת רבי עקיבא. צנועים ועם חסינות לנזקי הפרדס.
