השירה של משה

פרשת דברים היא ציור אחד גדול משוח במילים. אפשר לקרוא משפט, לעצום עיניים ולראות אותו מתרחש היום. למרות התזמון הבעייתי שלה, ערב תשעה באב, תמיד אהבתי אותה מאוד והיא מצאה מקום חם בלב שלי. ואולי גם בגלל זה. אולי עצם הסמיכות של הפרשה לחורבן, לגעגוע, שופך אור נוסף עליה.
בפרשה שפותחת את ספר דברים (וקרויה על שמו), משה מגולל בפני הדור החדש של בני ישראל את הסיפור שלהם. את הסיפור שלו את מה שקרה כאן בארבעים השנה האחרונות, זו פנייה מאוד אישית.
אבל מעבר לקריאה הרציפה של הסיפור חשוב לשים לב למנגינה שלו, מנגינת הצער של משה על זה שהוא לא ממשיך, על זה שהסיפור מבחינתו נגמר. מצד אחד, "גם בי התאנף ה' בגללכם" אומר להם משה ומהצד השני "ותקרבון אלי כלכם". איזה משפט זה ותקרבון אלי כולכם. לכאורה, משה מתאר כרונולגיה היסטורית אבל בעצם יש פה סיפור שהוא גם קצת תפילה, קצת איחול: הלואי שהייתם קרובים ואיזה חבל זה שכבר לא תהיו, שהרומן שלנו נגמר, שאני לא ממשיך יחד איתכם, שדפקנו חלק מהדברים ושלא הכל היה מושלם. ובכל זאת היינו גם קצת קרובים לא? היה לנו רומן, סיפור משותף ותשוקה שזרמה בינינו.
לכן, נדמה לי שיותר מאשר שצריך להקשיב לסיפור, צריך להקשיב לשיר שמשה משורר כאן, למילים המאוד אישיות שלו, ולצער הנשקף מהן. לא צריך לחכות עד פרשת האזינו, אלא מספיק לנקד את המילים של הסיפור כדי להבחין בשיר על אבדן הקשר ודעיכת הרומנטיקה.