כשאני רואה את המילה קורונה בא לי כבר לזפזפ הלאה בפיד, היא חונקת אותנו. עסקינן בחנוקים, אני חושב שהקורונה מציפה מחדש את המודחק היהודי העמוק ביותר שלנו: הפחד היהודי מלהישאר במקום.
בחצי השני של פרשת השבוע, פרשת מסעי מופיע סיכום של מסעות בני ישראל במדבר. המבנה קבוע, בתחילת הפסוק "ויסעו" ובסופו "ויחנו".
המגפה העולמית הזאת כובלת אותנו אל גבולותיה הצרים של הארץ המובטחת, ארץ שקשורה במסורת שלנו לגאולה כלומר לחופש האמיתי מכבלי המציאות. ואמנם לפעמים אני חושב שהגאולה האמיתית שמדינת היהודים מייצגת היא גאולת התנועה. היכולת שלנו לנוע בחופשיות בעולם, כמו שאבותינו ואימותינו הטביעו בנו מראש – להיות נוודים. לטוס לחופשה ביוון, לפגישת עסקים בניו יורק ולחתונה של בת הדודה השנייה בהאג. לזה אנחנו כמהים, להיות מוגנים מפני מבקשי רעתנו בגבולותינו, אבל כל עוד יש נתיב מילוט.
זו אגב אחת הסיבות שלאחוז פסיכי בקרב הישראלים יש אזרחות כפולה. גם בקרב ציונים אדוקים שעולים מארה"ב או מאירופה עדיין טבועה ההכרה ששום דבר לא בטוח, שתמיד צריך להיות עם חבילת מזומנים בשלוף, קצת יהלומים, כלי כסף וזהות כפולה. דרכון זר. אנחנו שומרים לעצמנו את כל האפשרויות כדי שתמיד נוכל להרגיש מוגנים. והקורונה היא איום, לא כל כך בריאותי כמו תודעתי. שמונה מיליון ישראלים וחצי כלואים בתוך גבולותיה הלא סופיים של המדינה הצעירה, בשיא הקיץ. בזמן שבו אנחנו מורגלים לשהות רחוק מכאן, לברוח מהלחות, מהפוליטיקה שלא הולכת לשום מקום. ועכשיו אנחנו כלואים. בלי בטן גב בלי מונומנטים בלי קרוזים ובלי טיסות.
ולמי שיש ספק, או חושב שאנחנו יכולים להתגבר על המכשול הזה, ולהנות דווקא מהנופים בארץ, הוא טועה בגדול. כי מספיק להציץ במבט חטוף בפרשת השבוע כדי להבין שזה לא עניין רצוני. מדובר במודחק הקולקטיבי שלנו שחרג מזמן אל האינדיבידואלי. "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן". ומכאן ועד "ירדן ירחו" אנחנו רק נוסעים וחונים. והיום אנחנו רק חונים. נשארים מעל קו השלושים מעלות של המזרח התיכון.
