ישבתי על ספסל הברזל בתחנת האוטובוס הוורודה ולגמתי מהתה המסוכר ששחר התימני מזג. עד לא מזמן אימצתי בחיבה את הפוזה המזויפת שאני לא אוהב מתוק ושתיתי בלי, אבל היום אני מבקש חצי כפית סוכר גם בתה וגם בקפה – כי חלאס, חיים רק פעם אחת.
'מאוד אהבתי את הספר שלך' שחר אמר לי בחיוך מבויש ואני רק הרהרתי למה גם ב2020 אנחנו ממשיכים לקרוא לשחר 'התימני'. אין לי תשובה מאוד טובה, אני רק יודע שבירושלים זה עדיין פוליטקלי קורקט לקרוא לאנשים בשם העדה שלהם. אולי אני קורא לשחר התימני כי הוא גדל במושב אורה שבהרי ירושלים. מושב אורה הוא מושב פסטורלי שבעבר נחשב לחור, אז העסקונה במפאי תקעה שמה כמה משפחות תימניות והן בתמורה הפכו אותו למושב משגשג והיום כל דירה שם נמכרת במיליונים. 'הרגשתי שמוסי הוא קצת אתה' שחר אמר לי ומזג את התה מגבוה בטכניקה ששמורה רק ללוחמי נח"ל. הוא לא טועה, בהרבה מובנים מוסי הוא הקול הילדי שיש לי בנפש.
אחת המנהלות שלי לשעבר מגל"צ, אשת תוכן מרשימה לכל הדעות, כתבה לי שלא ברור סביב מי סובב הסיפור, סביב מוסי או סביבי. התביישתי לכתוב לה שברור שהסיפור עוסק בראש ובראשונה בי. כזה אני, צר עולמי כעולם נמלה והסיפורת הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא עליי. מעניין מה רבנו פרויד היה אומר על זה. 'ותגיד איך התגובות' שחר התעקש להמשיך להסתכל לי בעיניים במבט מכיל ולשאול אותי שאלות. הוא רוצה להיות פסיכולוג השחר הזה אבל אני עם התסביכים הנרקסיסטים שלי לא אוהב כששואלים אותי על עצמי. זה לא שאני לא אוהב, אני אוהב מאוד, פשוט אני לא אוהב את זה שזה משהו שאני כל כך אוהב.
'עזוב אותי מה איתך, איך להשתחרר מהצבא לעולם של קורונה?" שאלתי אותו והוא לא ענה. רק שתק.
נראה לי שלא הייתה לו תשובה טובה אז אענה בשמו. הקורונה היא ההתחלה, האמצע והסוף של חיינו עכשיו והיא מחורבנת. בוודאי שיותר גרוע להיות עצמאי ללא משפחה, אבל האמינו לי שגם להיות אדם צעיר ללא כיוון בעולם של קורונה זה לא קל. חוץ מזה גם חשבתי על המצב הפוליטי שבו אנו נמצאים. אל תצפו ליותר מדי כי אין לי מה לחדש. את ביבי אני לא שונא והשיח הפוליטי סביבו בהקשר למשבר נראה לי כמעט מיותר. אז התעסקו במיסוי שלו כלפי המדינה, אז מה? אתם חושבים שהוא לא עבד כל יום עד לשתיים לפנות בוקר בכל מה שקשור לקורונה? שיאיר לפיד, או בני גנץ, או נפתלי היו מביאים פתרונות שונים לחלוטין? אני בכלל לא בטוח… הלוואי והייתי כלכלן והייתי יודע להגיד כמה יש בקופה ולמי זה צריך להיות מחולק. אני עדיין לא. אני רק בחור בן 22 שרואה עצמאיים צועקים ברחוב שהם עלולים להגיע לחרפת רעב וכואב לי הלב. בסוף יש חוזה בין המדינה לאזרחיה ואסור שהוא יופר.
שחר רצה לספר לי על היוזמה החדשה שלו להקים עסק לשזירת פרחים, שלדעתי לא תצליח בגלל הקורונה, אבל אני הייתי חייב ללכת – קבעתי עם מוסי שנשחק כדורגל אחר הצהריים. הודיתי לשחר על תה הלואיזה המשובח, נכנסתי להונדה החדשה שאבא קנה (כי הוא שכיר ועובד מדינה) ונסעתי למוסי. נסעתי לשחק כדורגל עם ילד בן 10 בדשא של גן השבשבת. תכל'ס מה עוד נשאר לי לעשות?
