כיאה לפרשה ששמה "פינחס" – לפחות בהתחלה העניינים נסובים סביב פינחס בן אלעזר.
אחרי שבסוף הפרשה הקודמת בני ישראל המשיכו בהתנהגותם הבעייתית וזנו אל בנות מואב, אלוהים, המוצג לנו כאל קנאי, מבקש להוקיע את החוטאים. מי שמבצע את המלאכה עבורו, הוא פינחס האחיין של משה והנכד של אהרן, שמגיע עד לכדי תקיעת רומח בנשיא ישראל.
בפרשה שלנו הוא מקבל הבטחות לעתידו ומני שבחים.
והאמת שפינחס באמת גיבור – הוא עוצר את המגפה ותוקע את הרומח בנשיא ישראל ובמדינים המתגרים בהנהגת ישראל. אבל פינחס הוא גם אימפולסיבי. יש בדיחה חסידית יפה מאוד שמתגלגלת לאורך הדורות על קנאותו ויהדותו של פינחס. אני מדמיין אדמו"ר חסידי שמן עם מבטא יידישיסטי כבד שמחייך אל תלמידיו ואומר "פינחס אמנם היה קנאי גדול, אבל גם יהודי די קטן." (השם פינחס מופיע בספר התורה עם י' מעט יותר קטנה מהרגיל. האות י' בפי חסידים נמשלת ונקראת כיהודי.)
בכל אופן קנאי גדול פינחס ואצלנו נבעך לא אוהבים קנאים, זה לא הסיפור שלנו. אולי בתנ"ך אוהבים, אבל ההיסטוריה היהודית לא כל כך מתרשמת מהם. הם צצים מדי פעם במרד הגדול ובמרד בר כוכבא ולפעמים קצת בחסידות וגם בתנועות המתנגדים אבל בגדול זה לא הקטע שלנו. יהודים בגלגולם הגלותי מעדיפים מינוריות. לדעתי זו הסיבה שבגללה מזפזפים מהר מאוד את הפרשיה הזאת. חוץ מהפסוקים הראשונים עיקר הפרשה קשור במגוון עניינים אחרים – קורבנות, נחלות משפחות וכו'.
מה שכן, עם כל הכבוד לרומח ולבנות מואב, השיא של המהלך מגיע בהפטרה. ההפטרה מגוללת את סיפורו של אליהו הנביא, שמתרחש כמה מאות שנים אחרי סיפורו של פינחס. בדומה לפינחס, גם אליהו הנביא נחשב לקנאי די גדול (ועל פי אחד המדרשים הוא אפילו גלגולו של הראשון). למרות הדימוי המאוחר של אליהו, בתנ"ך הוא מופיע כנביא קנאי במיוחד. בהפטרה, אליהו נס על חייו ומאשים את בני ישראל שהוא נשאר לבדו. הפעם, בניגוד לסיפור פינחס, נראה שאלוהים לא מעודד את קנאותו. אלוהים מנסה למשוך את אליהו בלשונו ולגרום לו להבין שהוא לא לבדו. הוא מנסה לגרום לו להבין שיש עוד טוב בעולם מלבד האמת הצרופה והקנאית בה הוא אוחז. לאחר שאליהו לא משתכנע ונותר בעמדתו, אלוהים כבר מכין לו יורש.
בעיניי, מעניין לראות איך אלוהים בגלגולו המקראי הוא קנאי – "אל קנא" אשר תומך בפינחס ובהרג שלו ואיך לאורך השנים הוא מתמתן ונרגע. עכשיו, דווקא הלחוצים והקנאים למיניהם הם אלה שמוקצים בעיניו. כשחושבים על זה, מדובר בשיעור די יפה בהתבגרות. איך בתור ילדים אנחנו "מורעלים" באיזו אמת גדולה ובאיזו אידיאולוגיה שגורפת אותנו, אבל ככל שעוברים שלבים בחיים אנחנו מגלים דווקא את יתרונותיה של הבורגנות. אנחנו מעדיפים להנמיך את הלהבות ולהחליף את הפינחסיות שלנו במשהו אחר, מתון יותר. במקום לשקוע בחיים מלאי אמוציות בתנועת הנוער או בתנועה פוליטית אנחנו מעדיפים להינות מאכילת קוגל ומשתיית ערק, בקידוש בצהרי שבת.
