שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

על אכזבה, השמנה ונפתלי בנט

חלק 1 

המפגש של מוסי ושלי אמור היה להראות אחרת לגמרי. כשבוע לאחר שיחת הטלפון ביני לבינו, היינו אמורים להגיע לגן השבשבת. בגן, מוסי היה צריך לתת לי חיבוק גדול ואני הייתי מתיישב על ידו על כר הדשא ומתחיל לספר לו סיפורים.

זה לא קרה. שבוע לאחר שיחת הטלפון הגעתי להתאמן בפארק, אבל מוסי לא היה שם. גם ביום שלאחר מכן הגעתי לגן השבשבת בשעה היעודה ושוב מוסי לא טרח להופיע. המשכתי להגיע לגן בציפייה למפגש, וככל שעברו הימים עלה בליבי החשש שמוסי לא הבין את הרמז שנתתי לו והוא ואני כבר לא נזכה להיפגש. רק שבועיים לאחר מכן ראיתי אותו מרחוק עם חבורת הבנים של בני כיתתו. הוא בקושי אמר לי שלום. לימים אני יודע להגיד שהוא היה במצב בעייתי – אמא שלו עדיין כעסה עליי מאוד וטרחה להגיד לו את זה בכל הזדמנות והוא התפדח להראות רגשי אהבה וקירבה ליד המולת חבריו הבנים. בהתחלה נפגעתי מאוד. לא ידעתי לאכול את ההתנהגות החדשה של מוסי והרגשתי כמעט כמו אישה נבגדת. מה שכן, הייתי צריך להראות שאני קול, לא התאים לפאסון שגיבשתי שאתחיל להתייפח ליד ילד צעיר על כך שהוא לא רוצה להיות חבר שלי, זה באמת קצת מביך. מוסי ואני המשכנו להגיע לגן השבשבת, הוא כדי לרכב על אופניים עם חברים ואני כדי להתאמן ולהילחם בגזרה הרחבה. 

זה היה עוד יום אביבי בבית הכרם, מוסי רכב על אופני הרים חדישות עם כמה חברים ואני התאמנתי במתקני הכושר הרעועים שיש לעיריית ירושלים להציע. הישרתי מבט למתקן המתח האדום והתחלתי במלחמה הפסיכולוגית: הדבר האחרון שרציתי באותו הרגע היה לשלוח שתי ידיים ארוכות לעברו ולבצע את התרגיל המדובר. לא היה לי ולו קורטוב של רצון להמשיך ולהתאמן, אך מצד שני, הייתי חייב.

למשקל ולי יש מערכת יחסים מורכבת שידעה עליות וירידות, אני עולה ואז נאבק בעצמי כדי לרדת. עד גיל 8 הייתי רזה ואז כמו עוגת שמרים חגיגית התחלתי לתפוח. לא משנה כמה התעמלתי ואכלתי בריא, עדיין כולם קראו לי 'אהוד השמן' מאחורי הגב (ותודה לחסמב"ה שדפקו את כל ה'אהודים' שבעולם). יש אנשים שמקבלים מהגנטיקה עונשים חמורים בהרבה, אבל גם עניין המשקל הוא עניין לא נעים במיוחד. אני תמיד מסתכל בקנאה על אנשים רזים ממני שדוחפים משולש פיצה לפה ללא חשש, בעוד שאני מסתפק בקולה זירו ומלמל 'לא זה בסדר כבר אכלתי בבית'. באמת אכלתי, אבל כנראה שהסתפקתי בפרוסת לחם שיפון.

בסוף כיתה י"א אחרי שנת אימונים מפרכת נכנסתי למשבר נפשי ואיבדתי את התיאבון. השילוב של השניים הפכו אותי לחתיך האולטימטיבי שתמיד רציתי להיות. באחת ממסיבות התיכון הסוערות של ירושלים יעל היפה מבית ספר זיו, הסתכלה עליי ואמרה לי 'וואי, אתה מה זה דומה לרן מושיוב'. כדי שתבינו את גודל המחמאה, רן מושיוב היה ה-חתיך של שבט בית הכרם ולהידמות אליו היה עבורי הגשמת חלום. עם הזמן הדיכאון חלף והתיאבון חזר ומעולם לא הצלחתי לחזור לגזרה של כיתה י"א. תקראו לי רדוד ושטחי אבל בעולם הכמעט יצאני בו אנו חיים, הייתי שמח להיראות כמו רן מושיוב ולא כמו 'אהוד השמן'.

בסוף ניצחתי במלחמה הפסיכולוגית. נתליתי על המתח והצלחתי לבצע עשר עליות וירידות. חשוב לזכור שלא מדובר במלחמה – מדובר בקרב. המלחמה על הבריאות, הכושר (או אם נהיה כנים על היופי והגזרה), היא מלחמה מתמשכת מלאה בקרבות קטנים, בהפסדים נעימים ובנצחונות מפוארים. אם מישהו מקוראיי הוא אחד מאלו שנראים טוב ללא מאמץ (גם אחרי בליסה של משולש פיצה), אני אשמח אם מדי פעם תטרחו להגיד תודה, זה הכל. תזכרו שזו אחת המתנות היותר מספקות שאפשר לקבל.

אחרי שסיימתי את המתח הסתכלתי הצידה. מוסי עמד שם שותק ליד החבורה הסוערת של בני כיתתו. אלה היו ניר ויובל ועדי ועוד איזה מישהו שלא זיהיתי אבל אני הסתכלתי רק על מוסי. הסתכלתי עליו בעודי משתנק כמו שמשתנקים כשפוגשים באקסית יפייפיה.

מאז שהוספתי לרזומה את התואר המפוקפק 'מורה מחליף', הפכתי במהרה לסלב אזורי בקרב התלמידים של בית הספר היסודי 'יפה נוף'. לאן שאני לא הולך זאטוטים אנרגטייים (בעיקר אלו מכיתות. ה' ו-ו') קוראים לי 'אהוד' בהתרגשות שמזכירה מפגש עם כוכב רשת ומרגישים דחף עז להציק לי. בדרך כלל אני נהנה מתשומת הלב, אך לעיתים היא גם לא נעימה. ניר שהיה הפעלתן מביניהם קרה לי מרחוק 'אהוד בוא לפה יא חייל' – ילד קקה. מצחיק, אבל הוא הרחיק שלב אחד יותר מדי בסולם החוצפה. יש לו מזל שמתוקף תפקידי אני חייב להישאר מאופק.

"כמה מתח ת'עושה?" ניר שאל בהתרסה.

"שלושה סטים של עשר" עניתי. הרגשתי שהוא מתרשם והחזה שלי התנפח מגאווה.

'וואלה אני עושה 15'

ממש. כאילו שהצפלון בן ה-11 עושה יותר מתח ממני וזה לא משנה שהוא מרים הרבה פחות משקל.

ניר המשיך לאכול את הראש ואני כבר רציתי להסתלק ולהמשיך את התרגילים בבית אבל נשארתי. נשארתי כי תהיתי אם אצליח לקבל תגובה ממוסי – בשלב זה הייתי מסתפק גם בשני משפטים יותר ארוכים מ-'שלום' סתמי. 

בכל מפגש אנושי מאכזב אני ישר קופץ לאנלוגיה הדרמטית של משה והארץ המובטחת. משה רבנו, שהלך 40 שנה במדבר, בעודו מנהיג עם קשה עורף ונתון לרחמיו של אלוהים אכזרי. למרות שהוא עשה הכל כדי להמשיך ולצעוד בדרך הארוכה, הוא לא זכה להגשים את מטרת חייו. למה? כי הוא שבר איזה לוח? תעשו לי טובה. כמו למשה גם לי הייתה ציפייה גדולה שלא התממשה (שוב זו אנלוגיה באמת קצת דרמטית אבל כזה אני), הייתה לי ציפייה גדולה להיפגש עם מוסי ובסופה נפער לי עוד סדק בלב. רחל אמנו צדקה כהרגלה – 'בכל ציפייה יש עצב נבו'.

 'ביי חבר'ה' אמרתי בפנים מחויכות ורגע לפני שהסתובבתי אחורה פניתי למוסי באופן ישיר –

'ביי מוסי'.

'להתראות', הוא אמר מבויש ואז הוסיף – 

'טוב לראות אותך אהוד'.
שמחתי מכדי לענות. זו אומנם הייתה סנונית זעירה ביותר אבל הייתה לי הרגשה חזקה שהיא הולכת לסמל את בוא האביב. 'יש לי סבלנות' סיננתי לעצמי בדרך הביתה. באמת יש לי. הילד המנוול חדר לי עמוק ללב. 

————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————

חלק 2 

אחד הגיבורים הפוליטיים הטראגיים של תקופת הקורונה הוא נפתלי בנט. כמו כל גיבור טראגי טוב, גם לנפתלי יש הרבה תכונות שהופכות אותו למורם מעם. אך כמו כל גיבור של טרגדיה יוונית, גם הוא נתפס במעשה נורא במיוחד. הוא תפקד כראוי. ועל זה מבחינת בנימין נתניהו, אין כפרה. 

אני לא יודע אם נפתלי חולל קסמים במשרד הביטחון, אבל ההתנהלות שלו בתקופת הקורונה הייתה ראויה לשבח. הוא לקח את המושכות מליצמן המקרטע, הציע פתרונות יעילים ומקוריים, פעל במהירות ובשקיפות וידע לרתום את כוחותיה האדירים של מערכת הביטחון הישראלית לטובת המטרה החדשה. אנשים רבים בציבור הישראלי מימין ומשמאל ידעו להעריך את פעלתנותו ואני מאמין שהקרדיט לא ישכח כל כך מהר. מי יודע? אולי לאחר הסתלקותו של נתניהו מהזירה הפוליטית (נגיד ב-2031?), נפתלי יהנה בעצמו מאהבת ההמון.

בנט ואני לא מאותו הכפר. בצבא יצא לי לפגוש חבר'ה רבים מהציונות הדתית, חבר'ה ליברלים, חדים וטובים עם שורשים נטועים עמוק באדמה. חלקם נמצאים בקונפליקט מתמיד בין הטוב והשפע של הדת היהודית לבין כוחות האור של החילוניות והליברליות; קונפליקט שרק מחדד את תפיסתם האנושית והחברתית.

יש לי הרבה ביקורת כלפי נפתלי בנט. אני לא מזדהה עם השיח הכמעט משיחי שהוא מנהיג כלפי ארץ ישראל (בעיני זה לא דמוקרטי ולא יהודי לסגוד ככה לאדמה), אני סולד משיתוף הפעולה עם ההומפוב בצלאל סמוטריץ', אבל גם מבין את המקום המורכב בו נפתלי נמצא. אנחנו לא מאותו מחנה פוליטי, אבל כמו כל אדם עם תפיסה ציבורית מורכבת, גם אני שמח שבמחנה הנגדי יש אנשים ראויים וטובים. 

במידה מסוימת נפתלי מסמל את תקרת הזכוכית של הציונות הדתית. ציבור שבניו ובנותיו מובילים את מערכות הביטחון, החינוך, הרווחה ואפילו את ההייטק במדינת ישראל. ציבור שבגלל קונפליקטים פנימיים לא מצליח לתרגם את הישגיו הרבים לדומיננטיות אלקטורלית ולמקום נכבד בשולחן הממשלה. (אסייג ואגיד שללובי המתנחלים יש השפעה עצומה אבל לנבחרי הציבור מהגזר הדתי ציוני, אין השפעה זהה).

בסוף רב הדומה על השונה בין מחנה הכיפות הסרוגות למחנה שלי. כולנו צריכים להיות עצובים עבור נפתלי וכולנו נרוויח אם הוא יקבל מקום ראוי ליד הגה הנהגת המדינה. 

 

תגובה אחת

  1. הדבר האחרון שאפשר להגיד על נפתלי בנט זה שהוא תקרת הזכוכית של הציונות הדתית. הצלחה בניהול, פוליטיקה, היי טק – אלו שמות קוד של הצלחה רכושנית, קרי: קניית כוח וכסף. אלו מעולם לא היו האידיאלים של (כמעט) אף חלק מהחברה הדתית, ולכן אני לא מתפלא לשמוע אמירה כזאת מכותב שלא מגיע מתוך החברה הדתית עצמה. ואם תרצה לסייג ולהגיד: "מדובר בהצלחה בהנהגה", אז דע שמאז ימי חז"ל התערבבות בהנהגה לא הייתה מגדולי ההישגים בחברה – לא בתקופת התנאים, גם לא עם 'ריש גלותא' בתקופת התלמוד, לא בקהילות היהודיות בימי הביניים, לא אחרי העיור בעת החדשה. האליטה של החברה הדתית, מאז חורבן בית שני וסילוק מעמד הכהונה היא אליטה אינטלקטואלית ו/או רוחנית.
    הרעיון ששררה, השפעה, והצלחה מטריאלית הם "תקרת זכוכית" של מישהו או משהו היא אמירה קפיטליסטית, אמריקאית, ואם כבר, ככזו – יותר נוצרית מאשר משהו אחר.
    אם אתה רוצה למצוא את טובי בניה ובנותיה של הציונות הדתית, יש הרבה מקומות אחרים להסתכל עליהם. אני הייתי ממליץ להסתכל לאוניברסיטה, לדוגמה: מדענים מבריקים, פילולוגים, היסטוריונים ופילוסופים. אלו האנשים שהגשימו את החינוך הדתי במיטבו, ורק השנה כמה מהם זכו בפרסים במתמטיקה לדוגמה, שמקבילים לפרס נובל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

על השראה, הפרדס ודו קוטביות

אדם סביר, המתיימר לכתוב טור-בלוג חצי אישי וחצי פוליטי היה עושה מטעמים מאירועי השבוע. הפגנות סוערות, אלימות כלפי מוחאים, דיונים סוערים ברשתות החברתיות ואם לא

קרא עוד »

על מפגש בתחנה וורודה באורה

ישבתי על ספסל הברזל בתחנת האוטובוס הוורודה ולגמתי מהתה המסוכר ששחר התימני מזג. עד לא מזמן אימצתי בחיבה את הפוזה המזויפת שאני לא אוהב מתוק

קרא עוד »

על שיחת טלפון ובני גנץ

חלק 1  נצמדתי לשפופרת הטלפון, הייתי דרוך ומעט מבוהל. "אני לא רוצה שתגיע יותר" נורו המילים מפיה של ד"ר אהרונסון. שתיקה. אני מודה שהערכתי שכך

קרא עוד »

רוצים להשאר מעודכנים?

זה חינם לחלוטין - ואני מבטיח לא לחפור יותר מידי (: