חלק 1
נצמדתי לשפופרת הטלפון, הייתי דרוך ומעט מבוהל. "אני לא רוצה שתגיע יותר" נורו המילים מפיה של ד"ר אהרונסון. שתיקה. אני מודה שהערכתי שכך תתנהל השיחה ובכל זאת נתקפתי בחילה אחרי שהמילים יצאו לאוויר העולם. "אני מבין" אמרתי בשקט והשיחה התנתקה.
חודש לתוך הבידוד החברתי, קצת לפני ערב פסח ד"ר אהרונסון תפסה את מוסי גולש באתר פורנוגרפי. תפסה זו מילה קצת גדולה. הילד החזיק את הסוד הנורא שלושה ימים בבטן ובמקום לספר לבייביסיטר המסור הוא החליט לדווח לאמא, כמו קתולי שמתוודה על חטא אצל הכומר התורן. חצי האשמה הגיעו אליי בשלב התחקיר. אחרי 5 דקות של חקירה צולבת, מוסי סיפר שהוא בסך הכל רצה לחפש בגוגל מה זה בדיוק אומר 'להביא ביד' ושהוא בכלל לא התכוון להגיע לאתר עם 'התמונות של הנשים העירומות'. גברת אהרונסון לא הייתה צריכה להיות בלשית מדופלמת כדי לקשר את התוכן המיני לשמרטף הוותיק. כשניסיתי לתאם עם מוסי גרסאות הוא הבהיר לי שכבר מאוחר מדי. פליטות הפה המיניות, הסיפורים שנקשרו במוות והתאבדות, העיסוק האובססיבי באהבה, בדיחות הקרש הלא מוצלחות. אין שטות שיצאה לי מהפה שלא הגיעה לאוזניה של ד"ר אהרונסון. מוסי בכלל לא התכוון לספר כל כך הרבה, אבל מסתבר שאם היא לא הייתה גניקולוגית, ד"ר אהרונסון יכלה בקלות לעבוד כחוקרת עצורים בשב"כ.
השיחה הראשונה של ד"ר אהרונסון ושלי אחרי התגלית הייתה טעונה וקשה. ניסיתי להסביר שמוסי מאוד בוגר לגילו ושלשיח בינינו ולתוכן המורכב של הסיפורים, הייתה השפעה חיובית על הילד בתקופה המבלבלת של מגיפת הקורונה. היא לא רצתה להקשיב. בדיעבד אני מכה על חטא וחושב שהיא צודקת. ייתכן שהתכנים שחשפתי בפני מוסי היו לא ראויים וצילקו אותו ברמה כזו או אחרת – כל זאת הילד מאוד רגיש וגם יתום מאב. כדי להירדם בלילה אני מספר לעצמי שגם אני בן אדם. שגם אותי תקופת הקורונה בלבלה והפחידה וכמו שאני הייתי לאוזן קשבת עבור מוסי כך גם הוא היה לאוזן קשבת עבורי. מוסי היה מישהו שיכולתי לחלוק איתו את הפחדים הכמוסים והנוראיים ביותר שלי, מישהו שיכולתי לדבר איתו בפתיחות מבלי לחשוש מביקורת או משיפוטיות. חבל שעל הדרך שכחתי שמדובר בילד בן עשר ולא בעובד סוציאלי מוסמך.
מערכת יחסים בין גורם סמכות לילד או נער היא תמיד מורכבת. היא נהיית בעייתית כשהגבולות מטשטשים ולא ברור מי המבוגר ומי הצעיר. היו לי מספר מערכות יחסים כאלו בחיי, אבל בדרך כלל אני הייתי הצעיר שקיבל על עצמו את תפקיד ההורה למבוגר התורן. אלו תמיד היו מערכות היחסים החשובות והחזקות ביותר בחיי ובאותה נשימה גם ההרסניות והרעילות מכולן. זו הייתה הפעם הראשונה שהיוצרות התהפכו ואני הייתי למבוגר שנשען על ילד צעיר וחכם.
אחרי השיחה הראשונה, ד"ר אהרונסון ביקשה זמן לחשוב. הבידוד לא הסתיים לגמרי, היא עדיין עבדה שעות ארוכות ומוסי מאוד אהב אותי וביקש שאשאר לשמור עליו. זו הייתה הפעם הראשונה מאז ששכל את אביו, שהוא נקשר למישהו עד כדי כך. לבסוף היא החליטה לפטר אותי. 5 מילים קצרות שפצעו לי את הלב כמו שאף בחורה לא פצעה מעולם. 'אני לא רוצה שתגיע יותר' היא אמרה ואני שתקתי. שתקתי שתיקה ארוכה ואז אמרתי שאני מבין. אני באמת מבין. לשגיאות ששגיתי עם מוסי, אין כפרה.
יומיים לפני ערב פסח קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. ד"ר אהרונסון התקשרה ואמרה בקול חמוץ שמוסי התעקש להתקשר אליי ולאחל לי 'חג שמח'. הרגשתי שהלב שלי דופק שלי על 200, רציתי לקפוץ מרוב אושר ובאותה נשימה גם להראות שאני קול.
"חג שמח אהוד"
"חג שמח מוסי. מה שלומך?"
"אני בסדר, ואתה?"
"גם"
"אתה לא בא יותר אהוד?"
לא ידעתי מה להגיד.
"לצערי לא חביבי."
יפה. ההתרגשות הוציאה ממני מילים של בחור בן 60.
"חבל שאסור לנו להיפגש"
"באמת חבל"
הנחתי שד"ר אהרונסון עומדת על ידו עם סטופר, אבל הייתי חייב להגיד משהו שישמור על הקשר שלנו בחיים.
"אתה יודע? אחרי פסח כשהעוצר והבידוד ירגעו אני בטוח אגיע כל יום ב-17.00 לגן השבשבת. בכל זאת, לשמור על כושר זה אחד הדברים הכי חשובים שיש"
אם הייתי מספר יודע כל, הייתי אומר שחיוך ממזרי עלה על פניו.
"אולי גם אני אגיע לעשות כושר בפארק מדי פעם"
חייכתי חיוך ניצחון.
"אני שמח לשמוע"
"להתראות לבינתיים אהוד"
"להתראות"
נשמתי נשימה עמוקה וטפחתי לעצמי על השכם. הרגשתי כמו פלמ"חניק צעיר שבדיוק הצליח לקבוע פגישה גורלית כשעתיד המדינה מונח על כתפיו. נתקפתי אושר בלתי מוסבר. כנראה שמוסי באמת חדר לי ללב, גם כשגברת אהרונסון פיטרה אותי ידעתי שלא נאמרה המילה האחרונה. ….
חלק 2
ההודעה על פירוק כחול לבן תפסה אותי באמצע ההתנדבות עם דנה. דנה למדה שנה מעלי בתיכון ובכיתה י"ב ביימה במגמת התיאטרון בליד"ה ולקחה אותי על תקן ניצב – היא הייתה קוראת לי "אבי ניצבי" והפכה אותי לבן טיפוחיה. במהלך השירות הצבאי הקשר בינינו נותק אבל בטיול הגדול שוב הצטלבו דרכינו, ומאז אנחנו מקפידים להתעדכן אחת לשבוע.
כשאסור היה לצאת מהבית דנה מצאה שיטה (והפכה אותי לשותף סוד) והיא 'התנדבות'. התנדבות כשלעצמה היא מעשה חשוב (או כל קלישאה אחרת ששרי אהרונסון מספרת ביום המעשים הטובים) אבל עבורנו (ליתר דיוק עבורי, מי אני שאדבר בשם דנה?) היא הייתה בעיקר תירוץ למפגש חברתי וליציאה לאוויר הפתוח. דנה גררה אותי לקניות בסופר עבור פנימייה של נערות בסיכון, כשחזרנו לאוטו עם הסלים התקבל הפוש האכזרי מכל – כחול לבן מתפרקת.
מכל התהפוכות הפוליטיות שאפיינו את תקופת הקורונה זו הייתה המשמעותית והקשה ביותר לעיכול. אני מהשמאלנים המעטים שצידדו בכניסה לממשלת האחדות (חלאס. הגיע הזמן שגם נבחרי הציבור שלי יהיו בשלטון), מה גם שלא באמת היו אלטרנטיבות פרקטיות והמדינה הייתה חייבת להמשיך ולהתנהל. מה שכן, יותר מהכל רציתי שההחלטה תתקבל ביחד. שכחול לבן על סך מפלגותיה תחליט אם היא נכנסת או לא. שסוף סוף לשמאל מרכז תהיה מפלגה אחת שתאתגר את ההגמוניה הליכודית.
החלום שלי התבדה. זה לא שאני לא מבין את יאיר ובוגי כן? אני מקבל את הטענה הבסיסית שכוח משחית. מצד שני, גם אי אפשר להגיד על הכל 'לא'. לשבת עם הערבים? 'לא'. לשבת עם החרדים? 'לא'. לשבת עם נתניהו ברוטציה? 'לא'.
אז מה כן?
במידה רבה נכמר לי הלב על בני גנץ. אני מאמין באמת ובתמים, שבני נכנס לפוליטיקה אחרי לחצים רבים ובתחושת שליחות אמיתית, שכולם הבהירו לו שהוא חייב להתגייס למען המדינה פעם אחת אחרונה. אבל מה לעשות? הפוליטיקה כדרכה והמחנה שמאל מרכז כדרכו, אוהב להמליך מלכים רק כדי לכרות את ראשם בכיכר העיר. לדעתי זה לא מגיע לבני. גם אם התוצאה עקומה הוא מלא בכוונות טובות. מי יודע? אולי אם היעד הסופי הוא מילא הגיהנום לא עדיף להיות מובל אליו על ידי איש עם כוונות טובות?
בכל מקרה אני כואב את פירוקה של כחול לבן. הלוואי שבבחירות הבאות (שבעזרת השם יהיו עוד ארבע שנים ולא עוד חצי שנה או שבוע) הכוחות בשמאל מרכז יתאחדו. הלוואי שהמצע שלהם לא יכלול חרם על כל העולם ואשתו ולא יסתכם בצירוף המילים הבלתי רלוונטי 'רק לא ביבי'. הלוואי שמפלגות השמאל מרכז יציעו דרך ורעיון כדי שבסוף, גם לאנשים כמוני תהיה אלטרנטיבה.